יום חמישי, 13 בדצמבר 2018, ה' טבת ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 058-4337220

חינוך וקהילה בצפונט

חינוך קהילה

מה היית עושה אם היית עד לפגיעה מינית?

מחקר חדש במכללת תל חי, המתפרסם לרגל היום הבינלאומי למאבק באלימות כלפי נשים, בחן את תפיסות הצופים מהצד באירוע פגיעה מינית, וממנו עולה כי70% מהנשים סבורות שיש להתערב באירוע תקיפה מינית, בעוד שבקרב הגברים 38% בלבד סבורים כך

פורסם בתאריך:


לכבוד היום הבינלאומי למאבק באלימות כלפי נשים מתפרסם מחקר חדש של ד"ר אביגיל מור, מרצה בכירה, ראש התכנית ללימודי מגדר במכללה האקדמית תל- חי וחוקרת בכירה בתחום האלימות כלפי נשים, שנועד, כיתר מחקריה, לקדם את מניעת ומיגור האלימות המינית כלפי נשים.

המחקר שבוצע יחד עם סטודנטיות מהמסלול התמקד בזווית מניעתית חדשה למדי הנוגעת להתערבות הצופה מין הצד בפגיעה מינית העומדת להתרחש בסבירות גבוהה, או הנמצאת בעיצומה, שזהו הנושא החם ביותר בקרב אלה הנאבקים באלימות זאת ברחבי העולם.

בפני משתתפי המחקר הוצג שאלון אשר כלל את השאלות הבאות: מה היית עושה לו הבחנת שחבר שלך עומד לצאת ממסיבה עם בחורה שתויה כשהוא קורץ לך על מזלו הטוב? מה היית עושה, אם מול עיניך, חבר שלך היה מוביל לשירותים במועדון בחורה שנראית כמי שלא מבינה מה קורה אתה?

ואם היית מודע לכך שחבריך רוכשים סם אונס לקראת מסיבה קרובה? ואם היית במועדון כמו זה שהתפרסם בתל אביב ורואה גברים אונסים בשרשרת על הבר בחורה מסוממת שאיננה מצליחה לעמוד על רגליה? ועוד ועוד ועוד? האם היית נוקט עמדה או שהיית נותן למעשה המתרקם או המתרחש להימשך באין מפריע? האם היית פועל למנוע את העומד להתרחש או עוצר את המתרחש? או שהיית מעלים עיין או משתף פעולה? 

המחקר כולל מדגם מייצג של 324 משתתפים, בגילאי 20-40, כשהממוצע הוא 30, מהם כשליש גברים ושני שליש נשים. ממצאי המחקר מראים כי התשובה לשאלות אלה תלויה בראש ובראשונה במין הצופה מהצד – בעוד ש-70% מהנשים מדווחות שהיו מתערבות בנעשה הרי שרק בערך מחצית מזה, דהיינו 38% מהגברים, אמרו שכך יעשו. למעשה יש כאן תמונת מראה הפוכה.

לפי ד"ר מור, הנורמות הללו מאפשרות הלכה למעשה את המשך קיומה של האלימות המינית כלפי נשים. למעשה, באי נקיטת עמדה, הניצבים מנגד כמו משתפים פעולה עם הפוגעים ומפקירים את הנפגעת. יש צורך בשינוי נורמטיבי מפליג שיוביל לכך שאיש לא יעמוד מנגד במצבים מעין אלה.

גורם נוסף שנמצא כמכריע ביחס לסיכויי ההתערבות הוא המידה שבה הפרט סבור ששימוש באלכוהול או בסמים מונע את היכולת לתת הסכמה. ככל שהפרט מאמין שבמצב של שיכרות או שימוש בסמים אין אפשרות להסכים בצורה חופשית למין כך יתערב יותר כצופה מהצד.

אמנם החוק קובע באופן ברור ביותר ש"הבועל אישה שלא בהסכמתה החופשית תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו מצויה האישה או מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית הרי הוא אונס ודינו – מאסר 16 שנים", אך בתרבות שלנו אין הפנמה מספקת ששכרות או אובדן צלילות נופלים לקטגוריה הזו, ההופכת כל אקט מיני בסיטואציה כזו לפגיעה.

בהמשך לכך, לא מתעורר צורך להתערב במתרחש אם על פי תפיסת העולם שלך הבחורה השיכורה או המסוממת חברה לבחור או הבחורים מרצונה החופשי לכאורה. ושוב נמצא כאן הבדל מגדרי  כש- 72% מהנשים מאמינות שבחורה שתויה או מסוממת מנועה מלתת הסכמה חופשית לעומת כ-38% מהגברים, כשהתפלגות זו משכפלת כמעט אחד לאחד את קודמתה.

גם אחזקה במיתוסי אונס המטילים את האחריות לפגיעה על הנפגעת בשל התנהגותה או לבושה וכדומה מנבאת את סבירות ההתערבות, כאשר ככל שמאמינים במיתוסים אלה יותר כך פוחתת הנטייה להתערב. ממצא נוסף, מטריד במיוחד הוא שככל שהפרט חש אמפטיה למבצע התקיפה כך יפחתו סיכויי התערבותו, וגם כאן נתגלה אותו פער מגדרי, כשגברים מגלים כלפי התוקף יותר אמפטיה מאשר הנשים.

למשל עם ההיגד "בנסיבות מסוימות ניתן להבין גבר שלא התייחס ברצינות לסירוב של אישה לסקס" הסכימו ברמה כזו או אחרת כ- 32% מהגברים לעומת כ- 13% מהנשים. ההיפך הוא הנכון לגבי אמפטיה לנפגעת, כשכל שזו גבוהה יותר יש נטייה רבה יותר להתערב, ומתברר שנשים מגלות אמפטיה רבה יותר לנאנסת מאשר הגברים. לדוגמה 82% מהנשים אמרו שכשאישה מתלוננת על אונס הן נוטות על פי רוב להאמין לה ולא לנאשם לעומת 48% מהגברים.

"ממצא אחרון שחשוב לתת עליו את הדעת" אומרת ד"ר מור "הוא השחזור במחקר זה של שיעורי הפגיעה המינית בנשים, העומדים במחקר זה, בדומה למחקרים אחרים שהתבצעו לאורך שנים, על 20% בקירוב. מתברר שעם כל המודעות והשיח הציבורי בנושא, לא חלה שום ירידה מובהקת באלימות המינית כלפי נשים וזה מעורר חלחלה. ממצא זה גם מחדד עד כמה חשובים ממצאיו העיקריים של המחקר הנוכחי".

ד"ר מור מוסיפה ואומרת בהינתן השיעורים הגבוהים להחריד של הפגיעה המינית בנשים, למחקר זה השלכות ממשיות להתרחשויות יומיומיות חוזרות ונשנות. ממש ברמה הנורמטיבית, בחורים חוברים לבחורה שתויה ולעיתים אף משקים אותה במזיד באלכוהול או אפילו בסם האונס, והחבר'ה מסביבם מקבלים זאת כהתנהגות קבילה, אף רצויה.

לא זו בלבד, אלא שניתן להניח שבמציאות זו, גם הבחור הבודד שהיה רוצה לשחות נגד הזרם ולהתערב, היה מין הסתם נכנע ללחץ החברתי או חושש לשמו בקרב החבר'ה. אפשר רק לשער כמה פגיעות מיניות רבות מספור יכלו להימנע, לו הצופה מין הצד היה מתערב ומונע את המשך ההתרחשויות.

על כן מין ההכרח להבין שחינוך להתערבות מונעת מצד הצופה מין הצד, היא אחת מדרכי המניעה העיקריות של האלימות המינית, שממנה סובלות כל כך הרבה נשים. העובדה כי גברים מאמינים יותר במיתוסי אונס, מגלים יותר אמפטיה לתוקף, ורואים פחות מנשים את השכרות כגורם החוסם את האפשרות לנתינת הסכמה חופשית, מסבירה מדוע הם נוטים פחות להתערב, ומחדדת עד כמה חשוב שמאמצי המנע יופנו לכיוונם.

ניתן לקחת דוגמה לכך מארגון אסל"י שהינו עמותה בינלאומית של גברים הפועלים למיגור האלימות כלפי נשים, מתוך אמונה שזהו תפקידם של גברים אפילו יותר משל הנשים. לעמותה זו גם סניף בישראל המקדם את הנושא ברשתות החברתיות ובשלל פעילויות.

כמו כן חייבים לחנך שאין, ולא יכולה להיות, הסכמה חופשית למין אם הבחורה איננה במצב של צלילות מלאה. כך אומר החוק וכן גם אין ספור ממצאים מחקריים. צריך קמפיין שידמה לזה שהצליח בעבר 'כששותים לא נוהגים' בסגנון של 'כששותים אין הסכמה חופשית למין'. באופן דומה מוכרחים לשרש את מיתוסי האונס שמובילים לאמפטיה לתוקף ולהיעדר אמפטיה לנפגעת, כי גם אחזקה באלה מנבאת לרעה את סבירות ההתערבות.

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: