יום ראשון, 18 באוגוסט 2019, י"ז אב ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 058-4337220

דעות בצפונט

דעות

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

צרור הערות, והפעם: להנהגה הלאומית, בתור פטריוט, לחזור לתלם, הם מ-פ-ח-דים, מאבק על הבית, להחליף דיסקט, רוח רעה, לשיטתו הוא צודק, גייל לא מבינה, מכחיש שואה, צחוק רועם, במעגלי צדק, חידת הפריימריז, כתף קרה, שבחים לאורי משגב, הגיטרן ושכמותו ו"ביד הלשון": הרווח שבין

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אורי הייטנר

חבר קיבוץ אורטל, חוקר במכון שמיר למחקר בקצרין, פובליציסט בעל בלוג בנושאים אקטואליים

uriheitner@gmail.com

https://heitner.wordpress.com/

להנהגה הלאומית – בחירתי להצטרף לתל"ם הייתה בחירה בדרך ובמנהיג. חברתי לבוגי יעלון לפני כשנתיים וחצי, כאשר הכריז שיתמודד על ההנהגה הלאומית. את תמיכתי בו ביטאתי פעמים רבות, החל במאמר בו בחרתי בו לאיש השנה, בשנה שבה התפטר, ומאז – שוב ושוב. יעלון, בעיניי, הוא המנהיג הראוי ביותר, המתאים ביותר והמנוסה ביותר לתפקיד ראש ממשלת ישראל.

בבחירות הקרובות אתן את קולי לרשימה שמועמדה לראשות הממשלה אינו יעלון אלא בני גנץ, פקודו לשעבר. זה הריאל פוליטיק. במצב הקיים, יעלון אינו יכול להיבחר לראשות הממשלה.

אבל ניצחון של רשימה שבראשה מנהיג ראוי וטוב כגנץ, ויעלון עמו ולצדו, תציב את יעלון כדמות מרכזית, דומיננטית ורבת השפעה בהנהגה הלאומית. אני תומך בחיבור של גנץ ויעלון בלב שלם.

 

בתור פטריוט – בתור פטריוט ישראלי, איני יכול לתת את ידי למי שמובילים מלחמת חורמה נגד החוק, המשפט, המשטרה, הפרקליטות וכל מוסדותיה של מדינת ישראל, כדי להציל את עורו של חשוד מושחת אחד.

 

לחזור לתלם – כאשר "הרב" כהנא נבחר לכנסת – הכנסת כולה, מימין ומשמאל, התלכדה כדי לא לאפשר לחרפה הזאת לחזור על עצמה. 119 ח"כים תמכו באיסור על הכהניזם לשוב ולהתמודד. גאולה כהן מתנועת התחיה אמרה מעל במת הכנסת, שכיהודיה היא מתביישת שתופעה כזאת צמחה בעם היהודי.

ואילו היום, מפלגתו של זבולון המר (!), אוי לבושה, שוקלת ברצינות לרוץ ברשימה משותפת עם הכהניסטים. החיה הכהניסטית נחשבת אופציה לגיטימית בכל חישוב של "גוש הימין".

זאת תוצאה איומה ונוראה של הקיטוב בין שני הגושים, "ימין" ו"שמאל", שהולכים ומקצינים, הולכים ומתכנסים כל אחד בתוך מחנהו, תוך שנאה ונתק מן המחנה האחר והיגררות אחרי הקיצונים והרדיקלים שבשוליהם. כל גוש מאפשר לזנב שלו, "הבייס" שלו, לכשכש בו.

זאת תמונה עגומה של חברה מתפרקת.

רק גוש מרכז חזק, שייצג את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, יוכל לעצור את הסכנה הזאת. רק ממשלה שבראשה יעמוד גוש מרכז גדול וחזק, תוכל לכנס את הכוחות הקונסטרוקטיביים במחנות השונים, בלי להיגרר אחרי השוליים ולהיות תלויה בהם.

החיבור של תל"ם ושל "חוסן לישראל", שעשוי להיות מסד לחיבורים נוספים, מעניק לחברה הישראלית את ההזדמנות לחזור לתלם.

 

הם מ-פ-ח-דים – אני קורא ושומע את מתקפות חמת הזעם והבוז על גנץ, וזה מריח היסטריה. טוב, לפחות נתנו יום אחד של מנוחה למנדלבליט.

 

מאבק על הבית – שרון גל היה כתב "הארץ" בצפון כשאני שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן בשיא המאבק להצלת מדינת ישראל מפני נסיגה מהגולן. היינו אז בקשר – לא יומיומי, אלא שעתי. שוחחנו פעמים רבות מדי יום.

ומאז, 19 שנים לא יצא לנו לדבר או להיפגש. השבוע שרון ראיין אותי ל"גלי ישראל". באופן טבעי, הוא פתח את הראיון בתזכורת מאותם הימים.

אמרתי שהתחושה שלי היום דומה לתחושה שלי אז. אז חשתי איום מיידי על הבית מפני הגרזן שהונף על הגולן, על ההתיישבות בגולן. היום אני חש איום מיידי על הבית, מפני הגרזן שהונף על מדינת החוק, בניסיון להפוך את ישראל למדינה אחרת. וכמו שאז נרתמתי בכל מאודי, כך גם היום.

 

להחליף דיסקט – שרון גל ויעקב ברדוגו שאלו אותי על הצטרפות אפשרית לממשלה בראשות נתניהו. אני המלצתי להם להפנים, שהחיבור בין תל"ם ל"חוסן לישראל" נועד להוות אלטרנטיבה לשלטון. מוטב שהם ישאלו מועמדים מהליכוד על כניסה לממשלה בראשות גנץ.

 

רוח רעה – תגובה לדוגמה: "בני גנץ זה עוד בובה על חוטים של הקרן להשמדת ישראל …". הנה, זה שיח השנאה, ההסתה, השיסוי, הפלגנות, הקיטוב שמוביל נתניהו, המשחית כל חלקה טובה בחברה הישראלית.

את הרוח הרעה הזאת יש לסלק. ב-9 באפריל.

 

לשיטתו הוא צודק – עודא באשארת ניתח ב"הארץ" את נאום גנץ ופירשן לקוראיו: "המשך השליטה על מיליוני פלסטינים, ירושלים לעולם ישראלית, הגולן כבר ארץ האבות, ובבקעת הירדן ימשיכו המתנחלים למרר את חייהם של פלסטינים". מה ההבדל בינו לבין מירי רגב ושאר מדקלמי דף המסרים "גנץ הוא סססמול"? הם מדקלמים דף תגובה על הנאום שנכתב לפני שנישא, ואילו הוא האזין לנאום בקשב רב.

לשיטתו הוא צודק. כלומר, לאדם הדוגל בהשקפות דבוקת שוקן יש כל הסיבות להתנגד לדרך שגנץ הציג בנאומו. נכון, גנץ לא דיבר, ובצדק, על שליטה על מיליוני פלשתינאים, אלא על אחריות ביטחונית על כל השטח שעד הירדן.

וכמובן שהמשך השליטה הישראלית על בקעת הירדן אינה "מירור חייהם של", אבל כנראה שהמציאות שבשאראת מכיר היא דרך הפריזמה של סיפורי הבדים של גדעון לוי. אבל בסדר, אלה הניסוחים שלו.

את עמדתו של גנץ הוא היטיב להבין.

 

גייל לא מבינה – ד"ר גייל טלשיר, מרצה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, כועסת על גנץ. למה הבחירה הראשונה שלו היא בחיבור עם יועז הנדל וצבי האוזר, ממנהיגי תל"ם, ששניהם בין אדריכלי חוק הלאום, מנסחיו ותומכיו המובהקים? המסקנה שלה, במאמר שפרסמה ב"הארץ", היא שגנץ אינו מבין מה הוא עושה.

כנראה הייתה לה איזו פנטזיה, איזו אידיאה-פיקס, שהנה מגיע גנץ, ובאמצעות הפופולריות שלו, הוא יגשים את השקפת עולמה. והנה, מסתבר שגנץ של המציאות אינו גנץ של הפנטזיה, ולכן, הוא פשוט לא מבין איזו טעות הוא עושה.

אולי היא התפעלה מדבריו של גנץ בנושא חוק הלאום. אולם גנץ לא הביע התנגדות לחוק הלאום. הוא אמר שהוא יתקן אותו. אם כך, ברור שהוא תומך בו. על איזה תיקון מדובר? סביר להניח שבהוספת משפט על שוויון הזכויות האזרחיות (ולא הלאומיות, כמובן). משפט כזה אינו מעלה ואינו מוריד כהוא זה ממהות החוק, אך הוא יכול לנטרל חלק מן ההתנגדויות חסרות ההצדקה לחוק.

הפנטזיה שלה נבנתה גם מן הסיסמה "ישראל לפני הכל" – אותה סיסמה שפשקווילי דבוקת שוקן הציגו אותה כנאצית. היא דווקא התלהבה, כי היא ראתה בה, משום מה, את "בשורת החשיבה מחדש" במה שבעיניה הוא המאבק בחברה הישראלית: "יהדות מול ישראליות". כלומר, היא פינטזה שמנהיג שססמתו "ישראל לפני הכל", מדבר על ישראליות המנוגדת ליהדות, ועל ישראל לפני היהדות.

אלא שאין שום קשר בין הפנטזיה שלה לבין גנץ. כך אמר גנץ בפתח נאומו: "באתי לכאן הערב מפני שפרט למשפחתי אין דבר יקר לי בעולם יותר ממדינת ישראל. אני אוהב את ישראל, גאה בה ומחויב לה. בשבילי ישראל באמת לפני הכל. אזרחי ישראל – מכם אני בא, אליכם אני חוזר ורק אליכם אני מחויב. העם היהודי והמדינה הציונית הם סיפור גדול. סיפור שאין כמותו. גדול מכל יחיד. גדול מכל מנהיג".

מדינה ציונית – זו מדינת ישראל שעליה גנץ מדבר. כלומר מדינה שייעודה הוא הגשמת הציונות. כשהוא מדבר על הסיפור הגדול של מדינת ישראל הוא מדבר על הסיפור הגדול של העם היהודי.

מי שאינו מבין הוא לא גנץ אלא גייל טלשיר. המרצה המכובדת למדע המדינה, המציבה איזו "ישראליות" מוזרה, מול היהדות, פשוט אינה מבינה מהי מדינת ישראל.

אחזיר אותה לשיעור א'. מדינת ישראל מוגדרת כך, על פי הכרזתה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". משמעות צירוף המילים "מדינת ישראל", היא "המדינה של עם ישראל". עם ישראל הוא העם היהודי. ואם את זה המרצה המכובדת למדע המדינה אינה מבינה, רחמיי נכמרים על תלמידיה.

אגב, אני בוגר המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית. ולהבדיל, באותה תקופה, גם מי שמרצה בה היום, עופר כסיף, שתחביבו, המעיד על שילוב של רשעות ובורות, הוא השוואת ישראל לגרמניה הנאצית. השבוע הוא נבחר לתפקיד יהודי המחמד שיקשט את הרשימה המשותפת.

 

מכחיש שואה – פרופ' דניאל בלטמן הוא חוקר שואה, אך מפעלו הראשי הוא השוואת ישראל לגרמניה הנאצית, שזה סוג נתעב במיוחד של הכחשת השואה.

וכך הוא כתב בפשקוויל בשוקניה על בני גנץ: "גנרל המתגאה כי החזיר לתקופת האבן עיר נצורה, שבורה, מוכת רעב ומחלות, משל היה הגנרל יורגן שטרופ, שהכין אלבום מפואר לציון ניצחונו על גטו ורשה".

ואם ההשוואה הנואלת והבזויה הזאת אינה הכחשת שואה – הכחשת שואה מהי?

אגב, בפשקוויל שלו הוא קרא ל"מלחמת אזרחים עקובה מדם", שהמופת לה היא מלחמת האזרחים בארה"ב. המסר של תל"ם ושל "חוסן לישראל" הפוך.

ייעודנו הוא לעצור את הקרע והקיטוב בין שמאל וימין, להציב את טובתה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית לפני טובתם המחנאית של ה"שמאל" וה"ימין" וטובתו האישי של מנהיג מחנה, וכפי שאמר גנץ בנאומו, במשפט שעמו הזדהיתי יותר מבכל משפט בנאום: "גם אם לא נצליח להגיע לשלום עם שכנינו, נעמול קשה ונגיע לשלום בתוכנו".

 

צחוק רועם – מתוך מאמרו השבועי של יוסי ורטר ב"הארץ": "סופרמרקט רעיוני במפלגות גדולות אינו המצאה של רא"ל מיל' בני גנץ. ליצחק רבין היו ב-92' זרמים שונים במפלגת העבודה, מימין מפא"יניקי ועד שמאל מרצי. אבל כולם היו באותה סירה, מחויבים למנהיג אחד".

קרא את הדברים שמעון פרס ז"ל, ופרץ בצחוק רועם.

 

במעגלי צדק – לפני שבע שנים, לקראת הפריימריז במפלגת העבודה, כתבתי:

" אילו הייתי חבר מפלגת העבודה, המועמד הראשון שהייתי בוחר בו בפריימריז היה חילי טרופר. טרופר הוא אידיאליסט צעיר, החולם ומגשים רעיונות של צדק חברתי.

חילי הוא בן 34 בלבד, אך יש לו רקורד עשיר של עשיה מוצלחת מאוד למען החברה הישראלית. הוא שירת כקצין ב'דובדבן' וממשיך לשרת ביחידה עד היום במילואים. הוא היה אחת הדמויות המרכזיות בעמותת 'גשר', אותה ייסד אביו, הרב ד"ר דניאל טרופר, המכהן כנשיאה. 'גשר' הינה עמותה הפועלת לקירוב לבבות בין חילונים ודתיים ושותפה בעמותת 'פנים', מסגרת הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל.

 

לאחר שחרורו מצה"ל עבד כמדריך חבורות רחוב. הוא ייסד את עמותת 'שכן טוב' – העוסקת בחלוקת מזון לנזקקים, מועדוניות לילדים מאוכלוסיות מוחלשות ועוד פעילויות צדקה מבורכות. מתוך הפעילות הזאת וההיחשפות לעוני ולמצוקות בחברה הישראלית, הבין חילי שאין להסתפק בצדקה, ויש לחתור לצדק חברתי, כלומר לפתרון עומק של חוליי החברה ולא רק עזרה לנפגעיה.

הוא הקים את עמותת 'במעגלי צדק', ארגון של צעירים דתיים, הפועלים למען צדק חברתי ברוח היהדות. הארגון עוסק הן בחינוך והסברה והן באקטיביזם חברתי. אחת היוזמות המרכזיות והברוכות של הארגון, הייתה תו התקן של כשרות חברתית. כדתיים, שאלו את עצמם טרופר וחבריו, איך זה שהם לעולם לא יאכלו במסעדה המוכרת מזון לא כשר, אך לא ישאלו את עצמם האם תנאי ההעסקה במסעדה שהם אוכלים בה הוגנים, האם העסק נגיש לבעלי צרכים מיוחדים ועוד.

הם פיתחו מודל מקצועי מאוד להגדרת הכשרות החברתית של עסקים, הנפיקו תעודות כשרות לעסקים המעוניינים בכך ועומדים בקריטריונים. הרבה מאוד ירושלמים מקפידים לא להיכנס לעסקים שאין להם כשרות חברתית. בני נוער שהתנדבו לפעול במסגרת הארגון, החלו לברר האם אנשי האחזקה והאבטחה בבתי הספר שלהם הנם עובדי קבלן, האם הם מקבלים שכר נאות ולהיאבק בתוך בית הספר לשינוי. אלו רק חלק מן הפעילות העשירה של העמותה.

בשמונה מעלות הצדקה של הרמב"ם, המעלה הגבוהה ביותר היא לסייע לנזקקים לצאת ממצבם, מה שקרוי – לתת להם חכות. חילי היה בין מקימי קרן 'פסיפס' – המסייעת לאנשים להיחלץ מקשיים כלכליים באמצעות מימון אבחונים, סיוע ברכישת מקצוע, מלגות לימודים ועוד.

כמו כן הוא היה ממייסדי וראשי תנועת 'אחריי!' הפועלת בפריפריה ובשכונות מצוקה, לטיפוח מנהיגות צעירה של בני נוער. אלפי בני נוער שותפים בה, ועוסקים בהתנדבות ובעשיה למען הקהילה. גולת הכותרת של התנועה היא קורס ההכנה לצה"ל, המחנך, מעודד ומכשיר את בני הנוער לשירות משמעותי בצה"ל.

בשנים האחרונות חילי ניהל בהצלחה את בית הספר 'ברנקו וייס' ברמלה, המעניק הזדמנות שניה לבני נוער שנשרו ממערכות החינוך הרגילות.

הצטרפותו של חילי לפוליטיקה היא בשורה חשובה לחברה הישראלית. אין ראוי ממנו. אני מקווה שהצטרפותו היא ראשית ביטול הזיהוי של מפלגת העבודה כמפלגה חילונית, והפיכתה למפלגה כלל ישראלית.

ככל שמפלגת העבודה תהיה מפלגה של חילי טרופרים ואיצי שמולים ולא של יריב אופנהיימרים ומרב מיכאליות, כך היא תצדיק את יומרתה להמשיך ולשאת את דגל תנועת העבודה הציונית".

אני כל כך שמח למצוא את חילי טרופר בין מנהיגי תנועת "חוסן לישראל", שעמה תל"ם, שבה אני חבר, חברה לרשימה אחת.

 

חידת הפריימריז – בשבוע הבא תיערכנה הבחירות המקדימות לרשימת הליכוד לכנסת. שאלת השאלות, בעיניי, היא האם נתניהו יצליח לחסל את גדעון סער ואת אדלשטיין. נתניהו מנסה להשאיר גם בליכוד אדמה חרוכה – שלא יהיה מי שיוכל להנהיג בליכוד, בבוא היום, שאינו רחוק, תהליך דה-ביביזציה.

 

כתף קרה – במשך שנים הייתה מירי רגב שפחתו החרופה של נתניהו. היא הוציאה שם רע לחנופה בדבריה על נתניהו, רעייתו ובנו. הגיעו הפריימריז, והוא מראה לה כתף קרה. היא אינה בין המועמדים שאנשיו מקדמים בשמו.

 

בראיון עם חיים אתגר בתכנית "אנשים" בערוץ 12, היא נשאלה על כך, וקצת גמגמה: "אני חושבת שביבי לא יבגוד בי… מה שחשוב הוא מה חברי הליכוד יצביעו, אני סומכת עליהם… אני לא רצתי מיוזמתי להגן על נתניהו, הם ביקשו ממני…"

לפני חודשים אחדים מירי רגב הצהירה בראיון עיתונאי שבכוונתה להתמודד על ראשות הליכוד בעידן שאחרי נתניהו. מיד כשקראתי זאת, כתבתי שהרבה יותר מהר ממה שהיא חושבת, נתניהו יתנכר לה ויתנכל לה. הרי עצם ההיתכנות של "עידן שאחרי נתניהו" היא כפירה בעיקרי הדת, ואם מישהו מציב את עצמו בפוזיציה של יורש פוטנציאלי, הוא מתחייב בנפשו.

כשכתבתי זאת, קיבלתי מקלחת קרה מהביביסטים, לעג על כך ש"קיבוצניק ססמולני" כמוני מתיימר להבין את הליכוד וכו' וכו', אני הרי יכול לדקלם מתוך שינה את הארסנל הזה. נו, אז הנה…

 

שבחים לאורי משגב – אורי משגב הוא איש דבוקת שוקן הרדיקלית, ממפמפמי דחליל ה"הדתה" ועוכר גולן אובססיבי. במלחמת "צוק איתן" הוא פרסם פשקוויל נורא, שבו הציג כמופת, וברמז דק כמו נושאת מטוסים, את מרד הגנרלים שתכננו להתנקש בחייו של היטלר, כמה שראוי להיעשות כעת. לא בכדי, פעמים רבות הוקעתי אותו ואת כתביו.

אולם כאשר הוא ראוי לשבח – אני שמח לשבח אותו. עשיתי זאת בשמחה, אחרי שצפיתי בסרט התעודה המעולה שלו: "חייו מלאי שיר: סיפורו של אברהם חלפי". צפיתי בהקרנה של הספר ואחריה בשיחה עמו, והוא ממש הופתע שבתום ההקרנה ניגשתי אליו, לחצתי את ידו ושיבחתי אותו על הסרט. אבל באמת הגיע לו. נדמה לי שיעצתי לו, בחיוך, לעסוק יותר בחומרים הספרותיים…

והיום אני שמח שוב לשבח אותו על מאמר נפלא שפרסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ": "איך פעם חבורת 'לקראת' כולה התכנסה לדיון בשאלה איך גומרים את יצחק שלו". מאמר זה נכתב בעקבות שיחה של הכותב עם מאיר שלו, על אביו המשורר יצחק שלו, במלאת מאה שנה להולדתו.

מאיר שלו הוא סופר נפלא. קראתי ואהבתי את כל ספריו: הרומאנים, ספרי הילדים (שבעיניי הם הטובים בספריו) וגם ספריו העיוניים על התנ"ך, הספרות וגינת הבר שלו. יש לציין, שיצירתו הספרותית חפה כמעט לגמרי מפוליטיקה.

לעומת זאת, אני מאוד לא אוהב את כתיבתו הפוליטית, בטור השבועי שלו ב"ידיעות אחרונות". לא רק כיוון שאני מתנגד מאוד לרוב דעותיו (אגב, בתקופת המאבק על הגולן הוא דווקא הפתיע בהתנגדות לנסיגה), אלא בעיקר כיוון שהם רדודים.

לעומתו, אביו, המשורר יצחק שלו, היה איש ימין וארץ ישראל השלמה מובהק. ובניגוד אליו, הפוליטיקה הייתה מרכיב מאוד משמעותי בשירתו.

מאיר יזם את השיחה עם משגב ואת המאמר, כחלק מרצונו להנכיח מחדש את אביו בשדה הספרות הישראלי, בעיקר כיוון שאביו, לטענתו, לא רק נשכח אלא הושכח. והוא אף מספר על מפגש של חבורת "לקראת" [חבורה ספרותית שפעלה בשנות החמישים, סביב כתב העת הספרותי "לקראת", שמנהיגה היה נתן זך ובין חבריה משה דור, בנימין הרשב, משה בן שאול, מקסים גילן ואחרים] שהוקדשה לחיסולו הספרותי של אביו.

מאיר שלו זועם עד היום על כך, ואף שהוא מדגיש שעיקר הרצון להשכיח אותו נובע מהשתייכותו לזרם הכתיבה בחרוז ומשקל, המזוהה בעיקר עם אלתרמן, הוא אינו מסתיר את הסיבה הנוספת – השתייכותו למחנה הפוליטי הלא נכון.

ומעניין, ששלו, השייך למחנה "הנכון", בחר דווקא באורי משגב, איש השמאל הקיצוני, לתבוע את עלבונו של אביו. והעובדה שמאיר שלו ואורי משגב חוברים להשיב לתודעה את משורר ארץ ישראל השלמה יצחק שלו, דווקא במוסף הספרותי של "הארץ", שעורכו עבר בשנים האחרונות מהשמאל הקיצוני לימין הקיצוני, הופכת את המאמר לאירוע מרתק ומשמעותי, לא רק מן הבחינה הספרותית. אני אוהב דווקא את הערבובים האלה, שבימים של פלגנות, קיטוב והקצנה, מעוררים תקווה.

 

הגיטרן ושכמותו – ביקרנו היום (ולא בפעם הראשונה) באקווריום ישראל בירושלים. ראינו שם דג שנקרא גיטרן. כל היום הוא שוכב על הקרקעית, מתכסה בצדפים ולא זז. ורק כשהוא ממש רעב הוא מרים את הראש ואוכל שאריות שבסביבתו וחוזר לרביצתו. בחיי, שאני מכיר כמה אנשים כאלה.

 

ביד הלשון

הרווח שבין – קצין צה"ל ניצל מירי מדויק של צלף בראשו, בגבול עזה, בזכות הקסדה. מאמר של יועז הנדל על נושא, ב"ידיעות אחרונות", קיבל את הכותרת "הרווח בין הגבר והקסדה".

 

הכותרת מתכתבת עם שירה של הזמרת ליליה, בשנות סוף ה-80, למילותיה של חנה גולדברג וללחנו של עובד אפרת "הרווח שבין", המוכר יותר על פי השורה הפותחת אותו "הרווח שבין הגבר והחולצה".

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: