יום שלישי, 21 במאי 2019, ט"ז אייר ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 058-4337220

דעות בצפונט

דעות

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

צרור הערות והפעם – מלכוד האירוויזיון, שתי אסטרטגיות אפשריות, גדעון האו האו, סילוף שכלי ונפשי, שגרת ההגנה על המדינה, פרובוקציה צינית, מטרידן סדרתי, מוסר של גנבים, חסינות מפני חזקת החפות, שאינם יהודים, דוגמה אישית, רשמי סיור בחגיגות יום השואה בשוקניה וביד הלשון – בדיבור אחד

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אורי הייטנר

חבר קיבוץ אורטל, חוקר במכון שמיר למחקר בקצרין, פובליציסט בעל בלוג בנושאים אקטואליים

uriheitner@gmail.com

https://heitner.wordpress.com/

מלכוד האירוויזיון – מזה שנה ממקדים ארגוני ה-BDS את הטרור האנטישמי שלהם לפגיעה באירוויזיון. הם מנסים לעשות הכל כדי להכשיל את האירוויזיון ולחבל בו, לשכנע אמנים, כלי תקשורת וצופים להימנע מלהגיע לאירוע בישראל.

לשיטתם, הם צודקים. האירוויזיון הוא הזדמנות הסברתית ותיירותית אדירה של ישראל. מאות מיליוני צופים בכל רחבי העולם ירותקו לשידורים חיים מישראל, ויזכו לראות את ישראל האמתית, שהיא היפוכה של תעמולת הזוועה של BDS, המהדורה הבינלאומית של השוקניה וכו'.

גם שותפי הדרך של BDS – חמאס, הג'יהאד האסלאמי ושות' יודעים זאת. עיתוי ההסלמה בגבול עזה אינו מקרי. הוא נועד לחבל באירוויזיון ולשבש אותו.

פעולתם היא אתגר קשה ומורכב בעבור מקבלי ההחלטות בישראל ובראשם ראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו.

אינה יכולה לעבור על המתקפה הזאת בשתיקה, היא חייבת להגיב ולהכות. היא חייבת להגיב ולהכות על מתקפה כזאת בכל מקרה, ובוודאי בסיטואציה הזאת, שבה חוסר תגובה תיראה כאור ירוק להסלים ביתר שאת עד האירוויזיון ובמהלכו. מצד שני, האינטרס הישראלי הוא לא להסלים, לא להגיב באופן שיכניס אותנו למערכה ממושכת לעת הזאת.

זו דילמה קשה – מלכוד האירוויזיון. זו מלחמת מוחות, שבה כל צד ינסה להבין את הצד השני, לשער מה יהיו המהלכים הבאים שלו וכיצד הוא יפרש כל צעד שלנו.

אין לי ספק שהדילמה הזאת מדריכה את מקבלי ההחלטות, בדרג המדיני והצבאי. וכל החלטה, החכמה ביותר שיחליטו, עלולה לאחר מעשה להתברר כשגויה ולהביא לתוצאות הפוכות מהמקווה.

במצב הזה, אני סבור שעל אזרחי ישראל והמערכת הפוליטית להתלכד בגיבוי מלא לנתניהו, לממשלה ולצה"ל, גם בגיבוי מראש להחלטה שבדיעבד עלולה להתברר כשגויה.

ברור לי שבסופו של דבר לא יהיה מנוס מפעולה גדולה שתכה את חמאס מכה קשה וניצחת ותיצור הרתעה ארוכת טווח. מוטב שהפעולה הזאת תיעשה בעיתוי המתאים לאינטרס שלנו, ולכן רצוי שדעת הקהל תתאזר באורך רוח ולא תלחץ לפעולה מיידית.

 

שתי אסטרטגיות אפשריות – ח"כ רם בן ברק קרא בראיון טלוויזיוני לפגיעה קשה בחמאס ברצועת עזה, והוא צודק. הוא דיבר נגד כניעה לסחטנות של חמאס, כי כניעה גוררת כניעה, כפי שנוכחנו בעבר, והוא צודק. הוא אמר שהמכה הקשה היא הכרחית, כיוון שבלעדיה לא נוכל לקיים שום אסטרטגיה, והוא צודק. האסטרטגיה שהוא מציע, היא לפעול לחילופי שלטון ברצועת עזה והשלטת הרש"פ – ובכך הוא טועה.

בשני ראיונות שהתקיימו היום, עם ראש המועצה האזורית אשכול גדי ירקוני וקודמו חיים ילין הם ציינו שהמצב הקשה בגבול עזה נמשך כבר 19 שנים. שלטון חמאס בעזה הוא מאז 2007.

כלומר, שבע השנים הראשונות של מתקפת הרקטות היו כשעזה הייתה תחת שלטון רש"פ. כאשר ישראל ביצעה את ההתנתקות (2005), מי ששלט ברצועה והגיב בטרור ובירי רקטות היה שלטון הרש"פ ופת"ח, בראשות אבו מאזן.

יתר על כן, גל הטרור הקשה ביותר בכל תולדות המדינה, היה לאחר ההסכם עם אש"ף, הסכם אוסלו, שהלך והסלים עד מבצע "חומת מגן". מי ששלט ברש"פ באותה תקופה הייתה פת"ח – אז ועתה.

בין פת"ח וחמאס יש מחלוקות רבות ושנאה קשה. אבל בנושא אחד אין כל הבדל ביניהם – שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל ומחויבות למאבק מזוין ולטרור נגדה.

כן, אין כל עניין לישראל להתערב בפוליטיקה הפלשתינאית, ולהעדיף ארגון טרור א' על פני ארגון טרור ב'. ובכלל, הלקח של מלחמת לבנון השניה צריך להיות שאין זה מענייננו להתערב בפוליטיקה הפנימית של הערבים – התוצאה של התערבות כזו תמיד תהיה הפוכה לכוונתנו.

בלי קשר לפעולות טקטיות אלו או אחרות, כמו ההתמודדות המורכבת בשבועיים הקרובים עקב מלכוד האירוויזיון, אני רואה שתי אסטרטגיות פעולה אפשריות לטווח רחוק.

אסטרטגיה אפשרית אחת היא אסטרטגיית דאחיה – מכה קשה, חסרת פרופורציות, כפי שצה"ל היכה את חיזבאללה במלחמת לבנון השניה, ובכך ליצור הרתעה, כמו זו שנוצרה מול חיזבאללה בלבנון ובזכותה אנו נהנים מ-13 שנות שקט בגבול שדימם 40 שנה.

אסטרטגיה אפשרית שניה היא אסטרטגיית "חומת מגן" – החזרת השליטה הביטחונית הישראלית על רצועת עזה, בלי להחזיר אליה את השליטה המלאה, בדומה לשליטה הקיימת בשטחי הרש"פ.

השקט היחסי ביו"ש לעומת גבול עזה אינו נובע מכך שאבו מאזן שולט ברש"פ והחמאס בעזה, אלא מכך שצה"ל והשב"כ פועלים ביו"ש, וישראל אינה מאפשרת יצירת תשתית טרור כמו בעזה ומדי לילה פועלת נגד התארגנויות טרור, בעוד היא אינה עושה זאת ברצועת עזה.

שלב ב' של "חומת מגן" אמור היה להיות ברצועת עזה. שירתתי אז בחטיבת הצנחנים הדרומית, וגויסנו בצו 8 לפעולה ברצועת עזה. החטיבה שלנו אמורה הייתה לפעול באזור ציר פילדלפי. הפעולה בוטלה ברגע האחרון, ועברנו להמשך הלחימה בטול-כרם.

בדיעבד, כנראה שזו הייתה טעות, ויתכן שלא יהיה מנוס ממבצע דומה שיחזיר את השליטה הצבאית הכוללת, כמו מעל הרש"פ, גם לרצועת עזה.

 

גדעון האו האו – גדעון לוי – נבלה סרוחה ובן בליעל, בשידור בערוץ 12, מצדיק את פשע המלחמה הפלשתינאי, ירי רקטות על אזרחי ישראל, ומגדיר אותו: "מרד גטו עזה".

חלאת המין האנושי.

מי המטומטם שהזמין אותו לאולפני הטלוויזיה?

 

סילוף שכלי ונפשי – השגתי את תגובתו של ברל כצנלסון לדברי הבלע של גדעון האו האו: "… היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי.

אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט".

ברל פרסם את הדברים בעיתון דבר בדיוק היום לפני 83 שנה. זהו נאום שאותו נשא שלושה ימים קודם לכן, בהפגנת האחד במאי בת"א. היה זה בעיצומם של מאורעות 1936. גם אז היו גדעון לוי'ם שצידדו באויב והאשימו את הציונות בתוקפנות נגד היהודים. הוא היטיב להגדיר את התופעה.

 

שגרת ההגנה על המדינה – ערב הבחירות האחרונות סוכל פיגוע התאבדות המוני במעלה אדומים. שב"כ קיבל מידע על התכנון, והמחבל נעצר בעוד מועד. הידיעה הזאת קיבלה חשיפה תקשורתית גדולה, אך בעיניי משמעותי במיוחד משפט שנאמר בשולי הידיעה – שבשנה האחרונה סוכלו כ-200 פיגועים. במילים אחרות, בשנה האחרונה ניצלו חייהם של מאות ישראלים. הפיגועים סוכלו בזכות העובדה שמדי לילה חודרים לוחמי צה"ל והשב"כ לערים ולכפרים של אותם מחבלים ושולפים אותם ממיטותיהם בבתיהם או בדירות המסתור שלהם. אותן פעולות שיש בתוכנו מי שכל כך אוהבים לגנות אותן, ולדבר על הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים בלילה – הן פעולות מצילות חיים.

אברהם שרון כתב ב"הזמן הירוק" על הודעות דובר צה"ל מידי בוקר על עצורים שנעצרו בלילה ומכנה זאת "שגרת הכיבוש". זו לא שגרת הכיבוש, אלא שגרת ההגנה על המדינה ועל חיי אזרחיה.

יש לזכור, שבשנים שבין אוסלו לחומת מגן, עד שישראל החזירה לידיה את השליטה הביטחונית הכוללת גם על שטחי הרש"פ, נטבחו כ-1,500 ישראלים, ואזרחי ישראל חששו לעלות על אוטובוסים ולהיכנס למסעדות. אני לא מתגעגע לימים האלה. ממש לא.

כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא. כמה עולמות מלאים קיימו בנינו הלוחמים באותה "שגרה".

 

פרובוקציה צינית – ב-8 באוקטובר 2018 נכנס המחבל אשרף נעאלווה למפעל "אלון" למחזור אשפה באזור התעשיה ברקן, כביכול לצורך תיקון תקלה. הוא כפה באיומי נשק על עובד ניקיון פלשתינאי לקשור עובדת באזיקונים שהיו ברשותו והורה לו לברוח. הוא ירה בבטנה של עובדת שעברה במקום, ופצע אותה.

לאחר מכן רצח בדם קר את העובדת הכפותה, בשתי יריות מטווח קצר. הוא ירה בעובד נוסף ששמע את היריות וניסה לברוח, ורצח גם אותו. הוא ירה לעבר עובד נוסף והחטיא. שמות הנרצחים הם קים יחזקאל-לבנגרונד וזיו חג'בי. יהי זכרם ברוך!

המחבל נמלט והסתתר בשכם במשך למעלה מחודשיים. הוא תכנן פיגוע נוסף, לרצוח עוד יהודים. בטרם יצא לפועל הפיגוע הנוסף, הגיעו אליו לוחמי ימ"ם. הוא ירה לעבר הלוחמים, וחוסל בקרב היריות.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם קים לבנגרונד, זיו חג'בי ואשרף נעאלווה. שלושתם "קורבנות השנאה".

 

מטרידן סדרתי – הצחנה הדוחה ביותר בתרגיל המסריח, הידוע לשמצה, של פרס (1990), הייתה פיתוי ח"כים בודדים לערוק מן הליכוד תמורת הבטחות לג'ובים ושריונים. אין סירחון פוליטי שנתניהו מתנזר ממנו. וכאשר יש צורך באדם נטול חוש ריח, השמח לכל משימה מבאישה, יש לנתניהו את המטרידן הסדרתי נתן אשל, מקורבו ואיש סודו, ובעיקר מקורבה ואיש סודה.

לא בכדי נתניהו בחר בו כאיש שלו במו"מ הקואליציוני. אשל, שאין לו אלוהים, שש למשימה המצחינה של הטרדת חכ"יות וח"כים מכחול לבן כדי לשדל אותם לערוק לליכוד. כעת הוא מתמקד בח"כית החרדית עומר ינקלביץ'.

הוא מחפש בארץ ובעולם רב, שיפסוק הלכה, שעליה לערוק תמורת מינוי בכיר. המטרה של נתניהו היא ליצור גוש של 61 ח"כים ללא ישראל ביתנו, על מנת שיוכל להקים ממשלה ללא חוק הגיוס ולדחות ככל האפשר את ההתמודדות עם תופעת ההשתמטות ההמונית מצה"ל.

איני מכיר אישית את כל חברי כחול לבן, אך איני מאמין שהוא יצליח למצוא עריק.

אני גאה ששניים מבכירי תל"ם, שנבחרו בכחול לבן – יועז הנדל וצביקה האוזר, שמילאו תפקידים בכירים בלשכת נתניהו, הם האנשים שחשפו את מעלליו של נתן אשל והביאו לפיטוריו ולכרטיס בכיוון אחד מהשירות הציבורי. לא בכדי, הם מצאו את עצמם בחוץ בעוד האיש הנקלה הזה ממשיך לשרת כמוציא וכמביא של נתניהו.

מוסר של גנבים – איני מכיר את גיל מסינג, אין לי מושג על כישוריו ואיני יודע האם הוא מתאים לתפקיד דובר צה"ל, אך אני סומך על שיקול דעתו של אביב כוכבי. איני יכול להביע דעה מקצועית על מינויו, אך יש לי בהחלט אמירה מוסרית על מחול השדים של ההתנגדות למינוי.

גיל מסינג מואשם בעוון האיום, שהוא פעל כסוכן של המשטרה במלחמה בשחיתות, ולכן הוא פסול לתפקיד. לא ייאמן.

במוסר של גנבים, להיות שטינקר ומשת"פ של המשטרה זו הדרגה האנושית הנחותה ביותר. בחברה הגונה, הגנב הוא הבזוי ומי שמסייע לתפוס אותו ראוי להערכה ולכבוד.

אם סיוע למשטרה בחשיפת שחיתות נחשבת לפגם אישיותי שבעטיה יש להתנגד למינוי של אדם לתפקיד כלשהו, הרי שהפכנו לחברה מושחתת. לא בכדי, נתניהו וליברמן "מסתייגים" מן המינוי. נתניהו אוהב את חברתם של אנשי ביבים מסוגו של נתן אשל.

 

חסינות מפני חזקת החפות – במאמרים רבים, לאורך השנים, יצאתי נגד כל תפקיד ציבורי שאליו נבחר ועליו התמודד בוז'י הרצוג, כיוון שהוא הגיע אליהם בזכות השתיקה. "אבל זכות השתיקה היא זכות חוקית, המוקנית בחוק לכל אזרח", הגיבו קוראים. נכון. זו זכות שניתנת לעבריין לא להפליל את עצמו. אבל מי שבוחר לנהוג כאחרון העבריינים, אינו ראוי להנהגה ציבורית.

דברים אלה נכונים גם היום, לנוכח ניסיונותיו של נתניהו להעמיד את עצמו מעל החוק ולמלט את עצמו מאימת הדין בדרכים שונות. כרגע, דרך המילוט המועדפת היא הסתתרות מאחורי החסינות. אם נתניהו יצליח להימלט מאימת הדין בדרך זו – הוא לא יוכל לטעון לחזקת החפות. מבחינה משפטית עומדת לו כמובן חזקת החפות.

מבחינה ציבורית, ברגע שהוא יחמוק, הוא בחזקת אשם, שברח מהתמודדות עם החשדות. בדיוק כפי שעזמי בשארה הוא חף מפשע מבחינה משפטית, אך כיוון שברח מן הדין, הוא אשם מבחינה ציבורית. אוי לנו, אם תקום לנו ממשלה עם נתניהו, ביטן, חיים כץ ואריה דרעי, שיסתתרו מאחורי החסינות כדי לגנוב לעצמם "חזקת חפות".

 

שאינם יהודים – בנאומו בישיבת הפתיחה של הכנסת, אמר הנשיא ריבלין: "זה הזמן להילחם על הבית המשותף שלנו שחילונים, דתיים, חרדים, יהודים וערבים, כן, קוראים להם ע-ר-בים ולא קורה כלום אם אומרים את זה, מימין ומשמאל, יכולים למצוא בו את עצמם כשווים". נאומו של ריבלין היה מצוין, ממלכתי, הציג מסרים חשובים מאוד הן לקואליציה הנרקמת והן לאופוזיציה.

אבל המשפט על ה"כן, קוראים להם ערבים", היה מיותר ולא מכובד. בדבריו רמז ריבלין לנאומיהם של נתניהו וגנץ, לפני ואחרי הבחירות, שבהם דיברו על המחויבות לכל האזרחים, יהודים ושאינם יהודים. מדבריו משתמע כאילו האמירה "ושאינם יהודים" נאמרה מתוך חוסר רצון להשתמש במילה

המפורשת "ערבים", כאילו היא בעייתית בעיני האומרים או המאזינים להם. אבל אין לכך שחר. הביטוי "ושאינם יהודים" כוונתו – ערבים, דרוזים, צ'רקסים, בדואים וארמים, מתוך רצון לקצר. עדיף לא לקצר, ולהזכיר תמיד את ארבע העדות, ולכבד אותם בכך.

אבל הרמז של ריבלין היה מכוער, כי הוא הוסיף שמן למדורת ההתקרבנות של ערביי ישראל, ובאותה נשימה, הוא עצמו הדיר את הדרוזים, הצ'רקסים והארמים (אולי לא את הבדואים, שהנם ערבים).

 

דוגמה אישית – במהלך השידור מישיבת הפתיחה של הכנסת בערוץ 12, התראיינו ח"כים חדשים רבים. אחד מהם עניין אותי במיוחד, ח"כ משה ארבל. הוא נשאל על שירותו הצבאי, וסיפר שבסדיר שירת בפיקוד העורף, ולאחר שלמד משפטים, החל לשרת במילואים בפרקליטות והוא עושה זאת עד היום. הוא סיפר שפנה, או שהוא עומד לפנות לנשיאות הכנסת, בבקשה שתאשר לו להמשיך בשירות מילואים פעיל גם כח"כ.

זה כשלעצמו מעורר הערכה. אך הדבר המעניין הוא שמדובר בח"כ מש"ס. ולא מדובר בחוזר בתשובה, אלא בחרדי, שגדל בבית חרדי, למד בישיבות ליטאיות, היום הוא רב ועו"ד – עריכת הדין מקצועו, וברבנות הוא מכהן בהתנדבות, מתוך בחירה לא להתפרנס מהרבנות.

אני יודע, שכח"כ מטעם ש"ס הוא ייטול חלק במאבק של מפלגתו למען המשך הסדרי ההשתמטות מצה"ל. חבל, אך את זה עושה מפלגתו בלאו הכי, אתו ובלעדיו. עם זאת, אני מאמין שעצם הדוגמה האישית שלו, עשויה לעודד אברכים חרדים כמותו ללכת בעקבותיו, לשרת בצה"ל ולעבוד לפרנסתם.

 

רשמי סיור בחגיגות יום השואה בשוקניה – בפשקוויל שפרסם אורי משגב בשוקניה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא תקף את בני גנץ ואת אסתר חיות על כך שלחצו את ידיו של נתניהו ביום השבעת הכנסת. וכך כתב, בין השאר: "נתניהו וסייעניו הם אויבי האומה הדמוקרטית. עם אויב לא לוחצים ידיים ולא מצטלמים מחויכים עם פרח בדש הבגד (ראשי סיעות האופוזיציה, נשיאת העליון, אסתר חיות), גם לא משיקים כוסות ועושים סלפי אצל רני רהב (רותם סלע). באויב נלחמים. נקודה".

במאמרו הוא תקף אפילו את מאמרי המערכת הארסיים של עיתונו. לטענתו הם מנומסים מדי, "בדיוק הנימוס הארור שיש להיפטר ממנו". זה אותו אורי משגב שבעיצומה של מלחמת צוק איתן פרסם פשקוויל מיוחד לציון יום השנה למרד הגנרלים שקשרו קשר לחסל את היטלר, ברמזים דקיקים כמו נושאת מטוסים שהגיע הזמן שנלמד מהם. הוא כתב על אותם קצינים שהם לא התבכיינו שגנבו להם את המדינה (רמז "דק" לשמאל הישראלי) אלא עשו מעשה.

באמרו "האומה הדמוקרטית", המסר של משגב הוא שאיננו אומה יהודית ולכן אין לנו אחריות לאומית לעם היהודי, אין בנו סולידריות לאומית. הזהות שלנו היא "דמוקרטית", כלומר האומה שלו כוללת את מי ששותף לדעותיו הפוליטיות. מי שאינו שותף להן הוא אויב. ועם אויב, כידוע, לא עושים שלום… עם האויב יש להילחם מלחמת חורמה. כדאי רק לציין, שהגישה שלו היא היפוכה המוחלט של דמוקרטיה.

ועוד מאוסף הפשקווילים ב"הארץ" ביום השואה. רוגל אלפר הסביר מדוע הוא מחרים את "יום השואה הישראלי" ובחירתו לחגוג את היום הייתה בצפיה בחצי הגמר של גביע אירופה בכדורגל. צפיה מתריסה, כדי לנופף בה כדגלו של הבן הרשע מסדר פסח, כאומר "מה העבודה הזאת לכם". כמכחיש שואה סדרתי שנוהג להציג את ישראל כנאצית, הוא כתב שחוק הלאום מאמץ את עולם המושגים הנאצי: "במקום אני ארי ואתה יהודי, אני יהודי ואתה ערבי. זה אותו משחק".

הצטרף אליו גדעון לוי. בפשקוויל שכותרתו "הבה נשכח" הוא יצא נגד זיכרון השואה. "יש להפסיק את הנחלת הזיכרון המשחיתה דורות של ישראלים, את המניפולציה הצינית שישראל עושה בזכר השואה כאמצעי סחיטה המכשיר את כל מה שהיא מעוללת, ואת מסעות ההפחדה העולמיים נגד האנטישמיות, האמתית והמדומה".

הוא היה מצפה, כך הוא כותב, שמשלחת שחוזרת לאושוויץ תיסע מיד לגבול עזה למחות על מה שאנחנו מעוללים לעזתים. כיוון שלא זה מה שקורה אלא ההיפך, יש להשכיח את השואה. כידוע, גדעון לוי הוא מעריץ גדול וחסיד שוטה של גדול המסיתים האנטישמיים לאחר מלחמת העולם השניה, רוג'ר ווטרס.

 

ביד הלשון

בדיבור אחד – את נאומו בישיבת הפתיחה החגיגית של הכנסת ה-21, סיים נשיא המדינה רובי ריבלין, במשפט שהוא מרבה לשזור אותו בנאומיו: "ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, דמוקרטית ויהודית, בדיבור אחד".

 

מה הכוונה בביטוי "בדיבור אחד"?

הפיוט "לכה דודי", שכתב שלמה אלקבץ במאה ה-16 בצפת ומאז אנו שרים אותו בתפילת קבלת שבת בכל עדות ישראל, נפתח במילים "שמור וזכור בדיבור אחד".

"שמור וזכור" הן מילות הפתיחה של שתי גרסאות הדיבר העוסק בשבת בעשרת הדברות. בספר שמות נאמר:

זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. עַל-כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.

בנאומו האחרון של משה – ספר דברים, הוא חוזר באוזני עם ישראל על סיפור מעמד הר סיני ועשרת הדברות, ונוסח הדיבר שונה:

שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל-כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.

ההבדל בנוסחים יוצר בעיה. האם היו שתי מערכות שונות של הדברות? האם משה שינה בנאומו את הנוסח שקיבל מאלוהים? והרי כאן אין המדובר רק בהבדל קל בנוסח, אלא גם בתוכן. בשמות טעם השבת הוא זיכרון למעשה בראשית. בדברים – זכר ליציאת מצרים.

שאלה זו הטרידה גם את חז"ל והמדרש תירץ זאת בדרך מקורית. כשאלוהים הכתיב למשה את הדברות, הוא אמר, ביכולתו הפלאית, באותו דיבור, בעת ובעונה אחת, את שתי הגרסאות. את מצוות ה"זכור" ואת מצוות ה"שמור". אלו שתי מצוות שאחוזות זו בזו ואינן ניתנות להפרדה. אנו מדליקים שני נרות ומקדשים על שתי חלות – כנגד "שמור" וכנגד "זכור".

כאשר ריבלין משתמש בביטוי זה, כוונתו כפולה – לתת תוקף של קדושה ליהדותה של המדינה ולהיותה דמוקרטית, ולומר ששני מאפייניה אלה שזורים זה בזה ואין להפרידם.

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: