יום חמישי, 13 בדצמבר 2018, ה' טבת ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 058-4337220

דעות בצפונט

דעות

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

צרור הערות, והפעם: גילוי של מנהיגות, אילו הייתה לו אחריות לאומית, ושהמדינה תישרף, שמאל ימין שמאל, בסיס ראיות, הכוכב הבא, לא מנהיג, טוקבקיסטית ירודה, אחריות הפועל, אחרי מות וכו', מושאי הערצתו של גדעון לוי, העגלגל המשופם ו"ביד הלשון": read my lips

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אורי הייטנר

חבר קיבוץ אורטל, חוקר במכון שמיר למחקר בקצרין, פובליציסט בעל בלוג בנושאים אקטואליים

uriheitner@gmail.com

https://heitner.wordpress.com/

גילוי של מנהיגות – החלטתו של המפכ"ל היוצא רוני אלשייך לפרסם את סיכום החקירה המשותפת של המשטרה ורשות ניירות ערך בתיק 4000 טרם פרישתו, מעידה על מנהיגותו, אחריותו, אישיותו ואומץ לבו.

הוא הרי ידע איזה גל הסתה הוא מביא על עצמו. אך הוא לקח אחריות מלאה ולא גלגל אותה הלאה. הוא בחר שלא להעמיד את מחליפו (הזמני והקבוע) בפני מסע לחצים ברוטלי, ובחר לחסוך ממנו את מסע ההסתה והשיימינג שהוא עבר.

כל הכבוד לאלשייך!

 

אילו הייתה לו אחריות לאומית – "אזרחי ישראל! כאזרח המדינה וכראש הממשלה, יש לי כבוד והערכה למשטרת ישראל, האמונה על שמירת החוק ועל שלטון החוק בישראל. גם בשעתי הקשה, הכבוד והערכה שלי למשטרה מלאים. אין לי ספק במקצועיותה ובטוהר כוונותיה. אני סבור שהמשטרה שגתה בהמלצותיה כלפיי. אני מאמין בחפותי ואני משוכנע שיהיה בידי להוכיח אותה בפני הפרקליטות".

אילו הייתה לנתניהו טיפה אחריות לאומית, הוא היה נואם את הנאום הזה, בהיוודע סיכום החקירה. כך היה נוהג מנהיג לאומי. אך מדובר בנתניהו.

כמו אחרון העבריינים, הוא מאשים את המשטרה, משתלח בחוקריו, ממשיך את מסע השיסוי, ההסתה והשיימינג נגד המפכ"ל היוצא.

גם אם יתברר שאכן כל החשדות נגד נתניהו נכונים, כולם יחד יתגמדו, בנזקן למדינת ישראל, לעומת אותו מסע שיסוי נגד שלטון החוק וגורמי האכיפה בישראל, שאותו מוביל נתניהו.

הוא עושה זאת, כי הוא יכול לעשות זאת, כי שריו הפחדנים והחנפנים מדבררים את המסע הזה, ובעיקר כי יש לו המוני חסידים שוטים, עובדי אלילים, שמאמינים לכל מילה היוצאת מפיו, ולכל האשמה, מופרכת וחולנית ככל שתהיה, שהוא ישמיע; מאמינים ומפיצים אותה. וזאת סכנה ממשית לחברה הישראלית.

בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה עתיר הישגים בתחומים רבים, אך די במסע הנקם שהוא מוביל נגד החוק בישראל, ובשיסוי ההמונים נגד מערכת החוק והמשפט, כדי לקבוע שהאיש אינו ראוי להנהגת המדינה.

 

ושהמדינה תישרף – עומד ראש הממשלה, וכמו ראש כנופיה משסה את ההמון נגד המשטרה, נגד שלטון החוק בישראל; נואם ונוהם, מסית ומדיח ועושה דה-לגיטימציה למשטרה ולגורמי האכיפה. אין לו אפילו טיפת אחריות לאומית; כדי להציל את עורו – שהמדינה תישרף.

אני חרד. מה יקרה כאן אם וכאשר יוגש נגד נתניהו כתב אישום, או אם יורשע בדין? איך יגיב ההמון המוסת, שבמשך שנים מוחו נשטף בשנאה וחוסר אמון כלפי המשטרה ומערכת המשפט?

האם הם יקבלו הכרעה כזאת, אחרי שבמשך שנים הולעטו בסיפורים על המאפיה המושחתת והשמאלנית של המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט והתקשורת שחברו יחדיו, רקמו מזימה ותפרו תיקים להפלת נתניהו מהשלטון?

אבל מה אכפת לנתניהו לגרום לאנרכיה? אחריו המבול.

 

שמאל ימין שמאל – כתבתי לפני קרוב לשנה, והתגובות על סיכום חקירת המשטרה ורשות נייר ערך, הוכיחו לי עד כמה צדקתי: ציר ההגדרה של השמאל והימין במדינת ישראל, עבר תהפוכות במהלך השנים.

 

בשנים 1948-1967 היה זה ציר חברתי כלכלי. ככל שהיית יותר סוציאליסט נחשבת יותר שמאלי וככל שהייתי יותר קפיטליסט נחשבת יותר ימני.

 וכך, מפלגת "אחדות העבודה", שדגלה בארץ ישראל השלמה ובמדיניות ביטחון אקטיביסטית, נחשבה מפלגת שמאל מובהקת; לעתים אופוזיציה שמאלית לשלטון ולפעמים האגף השמאלי בקואליציה. לעומת זאת, עיתון "הארץ" שדגל במדיניות יונית מובהקת ובקפיטליזם, נחשב לעיתון ימני.

בשנים 1967-2016 היה זה ציר מדיני ביטחוני. סוציאליסטים אדוקים שהצטרפו לתנועה למען ארץ ישראל השלמה נחשבו אנשי ימין. טבנקין, המנהיג הסוציאליסט המובהק, שנלחם למען שלמות הארץ, נחשב לימין. ואילו שוקן הקפיטליסט נחשב לשמאל.

 נחמיה שטרסלר, הדובר המובהק ביותר בעיתונות הישראלית של ימין כלכלי תאצ'ריסטי, הוא שמאלני, כיוון שהוא דוגל בעמדות יוניות ובהקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 67. המפד"ל, שעד עידן בנט הייתה המפלגה החברתית ביותר בישראל, שהובילה חקיקה חברתית יותר מכל מפלגה אחרת, נחשבה למפלגת ימין וימין קיצוני, בשל עמדותיה המדיניות ביטחוניות.

מאז 2016 הציר הוא העמדה כלפי נתניהו. מי שאינו מתיישר עם דפי המסרים של "סביבת ראש הממשלה" הוא ססססמולן, עוכר ישראל וממומן בידי "הקרן החד"שה להשמדת ישראל".

וכך, הנשיא ריבלין, המוהיקני האחרון של תנועת החרות, איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח ושס"ה, שהתנגד להסכם חברון, להסכם וואי, להתנתקות ולנאום בר-אילן ועוד בזמן שמיר היה במחנה "החישוקאים", ולא שינה כמלוא הנימה את השקפותיו, הוא סמולן רדיקלי, כיוון שנתניהו החליט לרדוף אותו מאז שכיו"ר הכנסת הוא היה ממלכתי ועצמאי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת.

בוגי יעלון, שעמדותיו המדיניות ביטחוניות ניציות יותר משל ראש הממשלה, הוא סססמולן מניאק, כיוון שנתניהו החליט לזרוק את ראשו לאספסוף כדי לנקות את עצמו מה"חטא הנורא" – גילוי המנהיגות לצד יעלון באמירה ברורה נגד מעשהו של אלאור אזריה; מנהיגות שהחזיקה מעמד 48 שעות. עיתונאי כמו נדב העצני, שמימין לו נמצא רק הקיר, וגם זה בספק, הוא ססמולן, מאז שיצא נגד התנהלותו הציבורית של נתניהו וקרא להחליפו.

על בעלה של גאולה אבן בכלל אין להכביר מילים – הוא מעז לחשוב על עצמו כיורש של נתניהו? הוא בכלל, נמצא משמאל לחנין זועבי. לאחרונה, גם יולי אדלשטיין החל להיות מרצניק. וכמובן שהמתנחל עם הכיפה והשפם, רוני אלשייך, הוא איש שמאל מובהק וקיצוני, כי הוא לא מגלה נאמנות למי שמינה אותו, אלא לשלטון החוק ומאפשר את חקירת החשדות נגד רוה"מ. הוא עומד בראש ארגון המאפיה השמאלנית, הזרוע המבצעת של סורוס – משטרת ישראל. חת'כת מניאק יפה נפש אוהב ערבים.

 

בסיס ראיות – חוק "ישראל היום" היה חוק אנטי דמוקרטי, החוק לסתימת פיות. הייתה זו הרמת יד גסה על חופש הביטוי, על חופש העיתונות, על חופש העיסוק. היה זה חוק בלתי חוקתי, ואני מאמין שאילו התקבל, היה נפסל בבית המשפט העליון.

המוטיבציה לחוק הייתה הרצון לסגור במה מצליחה מאוד (העיתון הנפוץ ביותר בישראל) שמייצגת דעה פוליטית מסוימת. חברו לחוק גורמי ימין ושמאל שמסרי העיתון לא היו לרוחם. הטיעון נגד היותו "חינמון" היה תירוץ, כמובן. אפשר לבקר את שיטת ההפצה החינמית, אך בוודאי שאין לאסור עליה בחוק. אל המוטיבציה הפוליטית הזאת, חברה מוטיבציה עסקית של "ידיעות אחרונות".

העובדה שחוק הוא רע ומרושע, אינה הופכת אותו לסוגיה פלילית. אין זה מתפקידה של המשטרה לחקור מחוקקים על חוקים שליליים. מתי עליה לחקור? כאשר יש לה בסיס ראיות לעבירה פלילית, שמצדיק חקירה.

 

החקירה בתיק 2000, פרשת נוני מוזס, נפתחה בעקבות ראיות – הקלטות של שעות שיחה רבות שניהלו נוני מוזס ונתניהו על עסקה מושחתת בוודאות, ופלילית לכאורה. ההקלטות הללו, שהיו בידי ארי הרו נחשפו במקרה, וחייבו חקירה. כדי לחקור אם יש קשר פלילי לחקירה בנושא "ישראל היום", יש צורך בבסיס ראיות המצדיק חקירה. והאמת היא שבסיס כלשהו נמצא, ומתנהלת חקירה בנדון נגד ח"כ איתן כבל.

ההתקרבנות של נתניהו והמנטרה הדמגוגית "לא ביבי לא חוקרים", אינה מבוססת על עובדות. אך מרגע שביבי אמר, המוני מעריציו מדקלמים, כהרגלם, ללא מחשבה וללא ביקורת.

 

הכוכב הבא – חקירת המשטרה הסתיימה, ועכשיו כובד המשקל של מסע ההסתה וההכפשות, שהתמקד במפכ"ל היוצא, מופנה כלפי היועץ המשפטי מנדלבליט. למחרת פרסום ההמלצות הוא כבר היה הכוכב בדפי הפייסבוק של מדקלמי דפי המסרים.

 

לא מנהיג – גם אחרי שנתניהו העליל עליו עלילה מכוערת, ולמרות שהוא פועל בדרכים מלוכלכות לסיכול ממוקד שלו בפריימריז, גדעון סער נמנע מלקרוא תיגר על נתניהו. למה? כי הוא לא מנהיג אמתי.

 

טוקבקטיסטית ירודה – ח"כ מרב מיכאלי: "עיתוי ההודעה על המבצע קשור למחאת הנשים, נתניהו מפחד". הצהרה זו מעוררת מספר שאלות:

– איך טוקבקטיסטית ירודה כזאת מגיעה למעמד של חברת כנסת?

– מה זה אומר על שיטת הפריימריז?

– מה קרה לתנועת העבודה, שבערוגותיה גדלים עשבים שוטים כמרב מיכאלי?

– האם במחנ"צ מבינים למה הם על סף הידרדרות למספר מנדטים חד-ספרתי?

– אם מאות מחבלי חיזבאללה יחדרו דרך המנהרה למטולה ויערכו טבח המוני, יכול להיות שהם ירצחו גם נשים?

– זה יעניין את מיכאלי?

– אז אין יותר בושה?

 

אחריות הפועל – הקסדה והאפוד הקראמי חיוניים מאוד להגנה על חייהם ושלמותם של חיילי צה"ל. אבל הם מכבידים, מציקים, כבדים, חמים, מאוד לא נעימים. ולכן, חיילים לא מעטים מסירים אותם, ואלמלא הפקודה, הם היו נמנעים מלשאת אותם. למה? הרי אלה החיים שלהם! הרי זה לא הגיוני! נכון. אבל זאת עובדה.

גם סימוס בנהיגה או אי חגירת חגורת בטיחות מסכנת את הנהגים, ובכל זאת רבים מהם מסכנים את חייהם ואת חיי הנוסעים, ואלמלא האכיפה והפחד מעונש התופעה הייתה גדולה לאין ערוך.

באותה מידה, אין להתפלא על כך שפועלי בניין מעדיפים להסתכן ולא לעבוד חגורים ברתמה וחובשי קסדה. זה לא הגיוני, אך כנראה שזה קורה. ולכן, נכון לאכוף זאת עליהם.

במלחמה בתאונות העבודה, יש צורך בחקיקה ובאכיפה. האכיפה צריכה להיות כלפי הקבלנים, מנהלי העבודה וכן, גם הפועלים. גם כלפי יחידת הקצה.

 

ההסכם בין ההסתדרות והקבלנים בנושא הבטיחות, כלל גם אופציה של קנס לעובדים שהמעסיקים הנפיקו להם קסדה ורתמה והם עבדו ללא אמצעי הבטיחות האלה.

מזכיר הסתדרות עובדי הבניין והעץ התראיין בנושא אצל קרן נויבך. לא הייתי מכנה זאת ראיון, אלא חקירה, ולא אצל החוקר הטוב. חקירה קשה, רוויה לעג ובוז למרואיין, על כך שמענישים את הפועל ולא את המעסיק.

למה? האם הפועל אינו נדרש לאחריות? האם הוא אינו אחראי לחייו? הוא ילד קטן?

תמיד מדברים על תסמונת הש"ג. הביטוי לקוח מפרשת ליל הגלשונים – התקפת המחבל על מחנה "גיבור". הלוחם ששמר בש"ג, שראה את המחבל חודר לבסיס, נמלט על נפשו, אפילו לא ירה באוויר לאזהרה, וכתוצאה מכך נהרגו 6 חיילים ו-10 נפצעו.

החייל, רוני אלמוג, נדון לשנה וחצי מאסר בפועל, והחלה זעקה ציבורית על כך ש"הפילו הכל על הש"ג". זה לא היה נכון, כי גם קצינים נענשו, הודחו וננזפו, עד רמת המח"ט שהודח מתפקידו, למרות שנכנס לתפקיד חודש לפני האירוע. העונש של הש"ג היה מוצדק. ברגע שהוא שומר בעמדה, הוא הרמטכ"ל של העמדה. עליו מוטלת כל האחריות. ועל האופן שבו נהג – הוא היה ראוי לעונש הכבד שקיבל.

הגישה המשחררת את הפרט מאחריות, היא גישה פסולה.

 

אחרי מות וכו' – אחרי מות וכו', אני יודע. ובכל זאת, יש גם עובדות היסטוריות.

הנשיא בוש היה ידיד ישראל? כן. אבל הנשיא בוש שהיה ידיד ישראל, חי ובועט, יבדל לחיים ארוכים. אנו משתתפים בצערו הכבד על מות אביו.

 

מושאי הערצתו של גדעון לוי – ככל שאדם יותר אנטישמי, כך יזכה לאהדה גדולה יותר מגדעון לוי. דוגמה לכך היא רוג'ר ווטרס, מגדולי המטיפים האנטישמיים מאז מלחמת העולם השניה, שלוי ממש סוגד לו. לא מכבר נמרח על גבי עמודים רבים במוסף "הארץ" "ראיון" של גדעון לוי עם ווטרס, שלא היה בו שמץ של עיתונאות, אלא רשימה דביקה שכל כולה חנופה ולקקנות ו"שאלות" שאינן אלא הרמות להנחתה.

הכוכב החדש של לוי הוא מארק למונט היל, עיתונאי שפוטר בשבוע שעבר מעבודתו ברשת CNN לאחר שקרא להשמדתה של מדינת ישראל. רשת CNN, כידוע, אינה רשת פרו-ישראלית במיוחד, בלשון המעטה, אך יש לה גבולות. קריאה אנטישמית להשמדת מדינת ישראל היא חציית כל הקווים האדומים. ולכן, בצדק, היא פיטרה אותו.

גדעון לוי יצא בפשקוויל להגנתו. הרי גם הוא מזדהה עם קריאתו ל"פעולה בינלאומית שתעניק לנו את מה שהצדק דורש, פלסטין חופשית, מהנהר ועד הים".

פיטוריו הם פגיעה בחופש הביטוי ובדמוקרטיה, לטענתו. בעיקר הוא יצא חוצץ נגד הגדרת נאומו האנטישמי של היל בשמו – נאום אנטישמי. כי באמת, מה אנטישמי ברצון להשמיד את המדינה היהודית?

פשקווילו של גדעון לוי רצוף ביטויים אנטישמיים מובהקים: "איך הוא העז? מה הוא בדיוק חשב לעצמו? איפה הוא חשב שהוא חי, בדמוקרטיה שיש בה חופש ביטוי, או במדינה שהשיח על ישראל נתון בה לצנזורה חמורה של הממסד היהודי והתעמולה הישראלית? …

שיא החוצפה? ישראל והממסד היהודי ממשיכים לטעון שהתקשורת, כוללCNN , היא עוכרת ישראל. אין בדיחה גרועה מכך. נסו לפרסם מאמר ביקורת על ישראל בעיתונות הממסדית במערב — זה קשה יותר ויותר… מה שיודעים כולם: שליהודים ולישראל יש אכן השפעה שלא תיאמן על התקשורת במערב".

 

ממש הפרוטוקולים של זקני ציון; תיאור היהדות הבינלאומית השולטת בתקשורת. אנטישמיות – נטו. אנטישמיות מן הסוג הנחות ביותר – אוטו-אנטישמיות.

ומסיים גדעון לוי בהתקרבנות מתבכיינת: "עכשיו קראו גם לי אנטישמי". אלא מה?

העגלגל המשופם – האם עכשיו, לאחר סיום תפקידו של אלשייך, יוחלף האיור של השוטר בווייז?

 

ביד הלשון

 

Read my lips – הביטוי המזוהה ביותר עם ג'ורג' בוש האב, נשיאה ה-41 של ארה"ב, שהלך בשבת לעולמו, הוא Read my lips , הביטוי שטבע במערכת הבחירות לנשיאות שבה ניצח, ב-1988.

הבטחת הבחירות המרכזית שלו הייתה לא להעלות מסים, וכדי לתת תוקף של התחייבות, ואמינות ברצינות כוונותיו, הוא ביקש מהצופים בו בעצרות הבחירות ובטלוויזיה – "קראו את שפתיי: לא עוד מסים". כלומר, ראו עד כמה אני רציני באמירתי. את הדברים אמר בוש לראשונה בוועידת המפלגה הרפובליקאית, שבה נבחר למועמד המפלגה בבחירות

כנשיא, לא מילא בוש את הבטחתו. אחריותו לכלכלת ארה"ב גברה על מחויבותו להצהרת הבחירות הפופוליסטית. האמירה "קראו את שפתיי" הייתה למשל ולשנינה, שהוזכרה לו שוב ושוב, ופגעה בתדמיתו. ולאחר קדנציה אחת, חרף הצלחותיו במדיניות החוץ והביטחון, הפסיד בוש את השלטון למועמד הדמוקרטי ביל קלינטון, בשל כישלון מדיניותו הכלכלית. הסיסמה של קלינטון הייתה "זו הכלכלה, טמבל" – It's the economy, stupid.

הביטוי Read my lips הפך לחלק מן הלקסיקון הפוליטי בארה"ב, בעולם כולו וגם בישראל, כמבטא את הפער בין התחייבויות בחירות לבין מימושן בפועל.

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: