יום שני, 23 בספטמבר 2019, כ"ג אלול ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 058-4337220

דעות בצפונט

דעות

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

צרור הערות, והפעם – בחזרה לפשרה הטריטוריאלית, סוג של קפטן ג'ורג', צער חוצה מגזרים, תקרת הזכוכית נפרצה, מצעד הסובלנות, הצפצוף על כל נורמה, ממשלת מעבר, השחתת המידות, מקור השראה, מודעות עצמית, יהודה והקיסרים 2 וביד הלשון – דורות

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אורי הייטנר

חבר קיבוץ אורטל, חוקר במכון שמיר למחקר בקצרין, פובליציסט בעל בלוג בנושאים אקטואליים

uriheitner@gmail.com

https://heitner.wordpress.com/

בחזרה לפשרה הטריטוריאלית – שגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן אמר שיש לישראל זכות לספח חלק מיהודה ושומרון, אך "לא את כל הגדה המערבית". זהו אימוץ של תפיסת הפשרה הטריטוריאלית, שהייתה מדיניותה של ישראל בעשור שלאחר מלחמת ששת הימים, ומעצבה היה יגאל אלון.

פרידמן לא הציג מפות, כך שאיני יכול להביע דעה על תכנית ספציפית, אך העיקרון הוא נכון. יש לישראל זכות לספח את שטחי ארץ ישראל ששוחררו במלחמת מגן, אך אין לה אינטרס לספח את כל השטח.

אל לה לספח אזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, כיוון שסיפוח כזה עלול לסכן את צביונה היהודי דמוקרטי, שמחייב רוב יהודי משמעותי לדורות בשטחה הריבוני. יש לספח אזורי התיישבות וביטחון ביהודה ושומרון, אזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים.

מי שלעג לתכנית אלון ולכל הפתרונות הללו שהם מו"מ עם עצמנו ואף אחד בעולם לא יקבל זאת, התבדה לראשונה במתווה הנשיא בוש (הבן) ושוב כעת.

נכון שאין עדיין פרטנר פלשתינאי לפתרון הזה, אך באותה מידה אין פרטנר פלשתינאי לשלום בקווי 4.6.67, כפי שהוכח כאשר הם דחו את הצעות ברק ואולמרט, קלינטון וקרי. הם אינם מוכנים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית ולוותר על תביעת ה"שיבה" כלומר הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים.

הסרבנות הפלשתינאית אינה פוטרת אותנו מלעצב מדיניות שלום, וכאשר ארה"ב מאמצת את מדיניות השלום של ישראל, המבוססת על רעיון הפשרה הטריטוריאלית, זו בשורה טובה.

 

סוג של קפטיין ג'ורג' – ציוץ תגובה של אפרים שמיר על פטירתה של נחמה ריבלין: "למה לא שרה". עוכר הדין המושעה ברק כהן צווח לעבר שלדון אדלסון באיחולי מוות.

שני ביריונים נאלחים ועלובי נפש, תמונת ראי של קפטיין ג'ורג', איתמר בן גביר ו"הצל". ראויים להוקעה.

 

צער חוצה מגזרים – רוגל אלפר התייחס לאיחולי המוות של אפרים שמיר לשרה נתניהו, בפשקוויל מפותל שהשורה התחתונה שלו היא ששמיר לא היה צריך לומר בגלוי את מה ש"כולם" חושבים, אלא להשאיר את המובן מאליו כסאבטקסט. ה"ניתוח" שלו, הוא שמדובר באבל של האליטה הישנה, שנחמה ריבלין מסמלת (ובהזדמנות חגיגית זאת לא חסך אלפר כמה עקיצות גם כלפי אותה אליטה) להבדיל מן האליטה החדשה ששרה נתניהו היא הסמל שלה. והאבל על נחמה, הוא טוען, הוא אבל של האליטה על עצמה.

כל הפשקוויל מבוסס על הנחה שהאבל על נחמה הוא מנת חלקו של פלג בעם. אך הנחה זאת חסרת שחר. הצער על לכתה של האישה המיוחדת הזאת חצה מגזרים; זהו אבל לאומי. בשולי השוליים, יש קנאים חולניים ששמחים על מותה או שמנצלים את מותה לאיחולי מוות לשרה נתניהו.

 

תקרת הזכוכית נפרצה – בלי קשר להתאמתו או אי התאמתו של אמיר אוחנה לתפקיד שר המשפטים – עצם מינויו של הומו מוצהר לשר בממשלת ישראל, הוא תקדים ראוי לשבח. זהו ביטוי לשוויון ערך האדם; תקדים של פריצת תקרת זכוכית.

ברכות! אני מקווה שהוא יוכיח את עצמו בתפקידו.

 

מצעד הסובלנות – מצעד הגאווה בירושלים הוגדר מצעד הגאווה והסובלנות. סוב-ל-נות. בהגיע אמיר אוחנה למצעד, הוא גורש בקריאות בוז סובלניות. כי הסובלנות היא רק למי שדעתו כדעתי. אליו אני מאוד סובלן. אם דעתו שונה, למה צריך להיות סובלן כלפיו?

מצעד הגאווה נועד לקדם את הקבלה של הלהט"ב בחברה. ידוע, שתהליך הקבלה איטי יותר בחברה שמרנית. הימין הוא שמרני, ולכן התהליך אצלו איטי יותר. והנה, הומו מוצהר, הקים את "התא הגאה" בליכוד, נבחר לכנסת וכעת נבחר לממשלה. הוא ההומו המוצהר הראשון בתולדות המדינה שמכהן בממשלה.

ודווקא בממשלת ימין-דתיים-חרדים. והוא מתקבל בחום בידי רוב הציבור הימני והדתי וכך גם מינויו לשר. זה שינוי מהפכני. אם טובת העניין הייתה מעניינת את המפגינים, היה עליהם לשאת אותו על כפיים. אבל כנראה שהעניין אינו זכויות הלהט"ב אלא הסובלנות. ולכן הם הפגינו סובלנות למופת.

 

הצפצוף על כל נורמה – האם יש חוק מפורש על פיו אדם העומד בפני שימוע על תיקים פליליים חמורים אינו יכול לכהן ולו לשניה כשר משפטים? כנראה שלא. מי יכול היה להעלות על דעתו שיהיה צורך בחוק כזה? הרי יש דברים שהם כל כך ברורים מאליהם, שלא צריך לחוקק אותם. הרי יש דברים שפשוט לא יתכנו במקומותינו, שבושה לבזבז עליהם תהליך חקיקה. אבל בעידן נתניהו אין נורמות. מה שנתניהו רוצה, זה "רצון העם"…

הנה, דוגמה למקום שבו בית המשפט העליון צריך לפסוק בהחלטה תקדימית הלכה, עד שהמובן מאליו ייחקק. וכיוון שגם נתניהו ידע שזאת תהיה החלטת בג"ץ אם תוגש עתירה, והיועמ"ש הבהיר לו זאת בבירור; הרי הוא לא הספיק להעביר חוק התגברות גורף, שיאפשר לראש הממשלה לעשות כל שיעלה על רוחו, הוא נאלץ למנות שר משפטים. אבל הצפצוף שלו על הנורמה, מעיד על האיש, ועל הכבשים השותקות סביבו.

 

ממשלת מעבר – עד לפני 18 שנים, פיטורי השרים בנט ושקד, ומינוי מחליפיהם, היו בניגוד לחוק. בממשלת מעבר במתכונת הקודמת, אי אפשר היה לפטר, אי אפשר להתפטר ואי אפשר למנות שרים – הממשלה הייתה סגורה ומסוגרת; אין יוצא ואין בא. התפטרותו של יצחק רבין ב"תרגיל המבריק" (1976) כלאה בממשלה את שרי ל"ע (המפלגה הליברלית העצמאית) משה קול וגדעון האוזנר, שעמדו להתפטר מן הממשלה.

החוק שונה ב-2001, ומאז ניתן לפטר ולהתפטר. המגבלה היחידה היא שניתן למנות לתפקיד שר בממשלת מעבר רק חברי כנסת. מינוי שרים בממשלת מעבר, אינו דורש את אישור הכנסת.

 

השחתת המידות – נניח, רק נניח, שאין שום דבר פלילי. נניח שמילצ'ן לא קיבל שום תמורה, לא היה זה שוחד כהגדרת הפרקליטות ולא ההגדרה המקלה של היועמ"ש. ונניח שלא היה איסור חוקי על מתנות.

אני שואל ברצינות, בעקבות העדות של מילצ'ן, שממנה אנו למדים על אורח החיים, חיי טפילות על גבירים שנדרשים, נתבעים, לספק עוד ועוד "מתנות" יוקרה, מיד, בכמויות – באמת, אני שואל בכל הרצינות: זה בעיניכם אדם שראוי להנהיג את עם ישראל? האם עיוורים אתם? אינכם מבינים איזו השחתת המידות יש כאן? איזה מסר מקבלים הילדים שלכם, שרואים את הערצתכם לאיש הזה? איזה מסר הם מקבלים על טוב ורע; על ערכים, על נורמות, על מוסר.

כך נוהג מנהיג יהודי? על שמואל הנביא נאמר "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו" (שמ"א ז, יז). "ואמר רבי יוחנן: שכל מקום שהלך שם – ביתו עמו" (ברכות י, ב). והרמב"ם פירש: "שמואל לא היה נכנס בבית איש ולא אוכל ממזונו". כלומר, שכל מקום שהיה הולך שם, היה נושא כל כלי תשמישי בית עמו ואוהל חנייתו, שלא ליהנות מאחרים. אפשר לדמות את שמואל, מנהיג האומה, הולך ממקום למקום ותרמיל ענק על גבו, עם אוהל ושמיכה וכמה כריכים, ומסרב להצעות של אנשים שיתארח בביתם ויאכל עמם, על חשבונם. כלומר, שמואל החמיר עם עצמו גם במה שמותר לו כמנהיג, וחי בסגפנות ובביטול רום מעמדו.

אף אחד אינו מצפה ממנהיגינו לסגפנות כמו המופת של שמואל. אבל ניתן לצפות ממנהיג לאומי למינימום של דוגמה אישית, של הצנע לכת.

 

מקור השראה – דברים שאמר בתחילת השבוע סמוטריץ', על רקע האמירות בשבוע שעבר של ליברמן נגד "ממשלת הלכה", עוררו דיון ציבורי בשאלת "מדינת הלכה". אולם סמוטריץ' לא דיבר על מדינת הלכה, אלא על מדינה שתפעל על פי חוקי התורה, כמו בימי דוד ושלמה.

יש הבדל משמעותי בין חוקי התורה לבין ההלכה. חז"ל פעלו לאור התורה שהייתה השראתם, אך העזו לערוך שינויים דרמטיים, שלא היו כמותם בתולדות עם ישראל, כיוון שלפני 1,500 שנים הם לא יכלו לקבל כלשונו קורפוס חוקי שהתאים לעולם הערכים שקדם להם באלף ובאלפיים שנה.

ההלכה היא מלשון הליכה, וכפי שחז"ל היו אמיצים דיים להוליך קדימה את היהדות, ולא להתאבן כמו הקראים הפונדמנטליסטיים, כך ראוי שהעם היהודי ילך לאורם, ולא יהיה קראי פונדמנטליסטי של ההלכה, אלא יתאים אותה לחילופי העתים ולהתפתחות המוסר האנושי וההתפתחות המדעית.

מורשת ישראל – התורה, חזון הנביאים, ההלכה והאגדה, פרשנות הדורות, השירה והספרות העברית לדורותיה, תרבות ישראל לאגפיה, זרמי היהדות השונים, ההגות הציונית – כל אלה ראויים להיות לנו למקור השראה בחיינו האישיים, המשפחתיים, הקהילתיים והלאומיים.

הם אינם יכולים להיות מקור הסמכות. במדינה מודרנית דמוקרטית, הסמכות היא אנושית, לא אלוהית. את החוקים קובעים בני אדם, על סמך המוסר, הערכים והתרבות האנושית.

המורשת היהודית עתירה בערכים של צדק חברתי, של אהבת האדם, של חברה מוסרית, של משפט צדק, של ערבות הדדית, של הצנע לכת. עלינו ללכת לאורם של ערכים אלה. מן הראוי שגם נחוקק לאורם ובשיח אתם. יש במורשת היהודית גם חוקים בלתי נסבלים, שניתן להבין אותם בדיעבד על רקע תקופתם, אך בשום אופן אינם יכולים להיות רלוונטיים לימינו.

יש לדחות את רעיון העוועים של מדינת הלכה, ולא כל שכן את הרעיונות הפונדמנטליסטיים של סמוטריץ' על מדינת חוקי התורה. וראוי לציין שהן הציונות הדתית ואפילו המפלגות החרדיות מעולם לא ניסו להנהיג כאן מדינת הלכה. הסמוטריצ'יזם רק מרחיק את הציבור מן היהדות ומחולל פילוג ושסע בעם. יש לעצור את ההקצנה הזאת.

 

מודעות עצמית – ברוך מרזל, ביריון מהכנופיה הכהניסטית, בתגובה על כך שמכינת רבין מחרימה, בצדק, את הכהניסטים. "גם את תומכי חמאס הם מחרימים?" התשובה חיובית, כמובן, ושאפו למרזל על המודעות העצמית.

 

יהודה והקיסרים 2 – בשנה שעברה יהודה קיסר ולהקתו הקפיצו את אורטל בהופעה בלתי נשכחת, ולבקשת הקהל – הוזמנו להופעה נוספת. ערב נפלא. קיסר מופיע עם חבורה של זמרים ונגנים מוכשרים מאוד, צעירים ממנו באיזה ארבעים שנה. הוא במרכז, מחזיק את הגיטרה בנונשלנטיות, ומלהטט בנגינה. חבריו להרכב מביטים בו כתלמידים ברבם, והוא מפרגן להם ונותן להם את מלוא הבמה. הקהל רקד ושר אתו בהתלהבות לאורך כל ההופעה, שנמשכה למעלה משעתיים. כל הרפרטואר של הזמר המזרחי וגם קצת אריק איינשטיין עוזי חיטמן ועוד. חוויה מוסיקלית נפלאה.

עצם העובדה שהוא מילא אולם, בבני נוער ומבוגרים, במקביל לשידור חי של נבחרת ישראל, היא הישג גדול. והיו שם אוהדי כדורגל מושבעים.

 

  * ביד הלשון

דורות – על שם איזה דורות קרוי קיבוץ דורות שבנגב המערבי, בעוטף עזה?

השם אינו מכוון לרבים של המילה דור, אלא הוא מורכב מראשי התיבות דוב, רבקה ותרצה. הכוונה לבני משפחת הוז, מן ההנהגה הבכירה של היישוב, שנהרגו בתאונת דרכים קטלנית ב-1940, על כביש 4, סמוך לצומת פרדסיה, בדרכם מביקור אצל מ"ג אסירי ההגנה בכלא עכו (בראשות משה דיין) לביתם בת"א.

דב הוז היה ממנהיגי תנועת העבודה, יו"ר הוועדה המדינית של ההסתדרות, חבר מפקדת ההנהגה ומייסדי התעופה העברית (על שמו קרוי גם שדה דב בת"א). הוז, שנהג ברכב, איבד שליטה והתהפך. עמו נהרגה אשתו רבקה, אחותו של משה שרת, ראש הממשלה השני של ישראל, בתם תרצה הוז, גיסתו ציפורה שרתוק, אשתו של המלחין יהודה שרת, אחותו חוה בורודובסקי ויצחק בן יעקב, מנהל חברת "אווירון", שותפו של הוז בייסוד התעופה העברית (על שמו קרוי שדה התעופה במחניים).

מותם היכה את היישוב בתדהמה ובאבל כבד.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: