יום שני, 22 באפריל 2019, י"ז ניסן ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 058-4337220

דעות בצפונט

דעות

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

לעכל, אתה שקרן, השקר הקטן והשקר הגדול, היום שבו נולד מנהיג, נשימת רווחה, בשבח חברי הליכוד, התאוריה החדשה, ספין ההתנתקות של נתניהו, תמיכה אופורטוניסטית, דילמות של צבא מוסרי, מתחת לרדאר, לוחם צדק, לשבת עם הערבים, געגועיי לדב חנין, נכנסת באמצע הלילה, תבוסה ל-BDS, התנצלות כנה, הסכם ויצמן-פייסל, חל שינוי בטעם ו"ביד הלשון": שמאל הירדן

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אורי הייטנר

חבר קיבוץ אורטל, חוקר במכון שמיר למחקר בקצרין, פובליציסט בעל בלוג בנושאים אקטואליים

uriheitner@gmail.com

https://heitner.wordpress.com/

האתגר – החיבור בין תל"ם ל"חוסן לישראל", אינו הקמת מפלגה אחת, אלא שילוב כוחות פוליטי בין שתי מפלגות עצמאיות. הקו המדיני ביטחוני של תל"ם הוא קו ניצי מובהק, ואינו זהה לקו של בני גנץ ואנשיו. ולמרות השוני, אני בוטח בחיבור הזה ובהנהגה המשותפת של גנץ ויעלון.

גנץ ממש לא יונה מדינית. בנאומו הוא התחייב על אחדות ירושלים, גושי ההתיישבות, בקעת הירדן (לא בניסוח שמספק אותי, אלא קרוב יותר למה שנתניהו חתר במו"מ על תכנית קרי), הגולן, שליטה ביטחונית על כל א"י וכן התחייב השבוע שלא תהיה כל נסיגה חד צדדית. והשותפות עם יעלון מבטיחה שההתחייבות הזאת תהיה יצוקה כבטון.

אך בעיניי האמירה החשובה יותר בנאומו, הייתה: "גם אם לא נצליח להגיע לשלום עם שכנינו, נעמול קשה ונגיע לשלום בתוכנו". המשמעות של האמירה, היא ההבנה שאין היום סיכוי לשלום עם הערבים, ולכן עיקר תפקידה של ההנהגה יהיה להביא לשלום בתוכנו.

ואכן, זה האתגר הגדול ביותר, החשוב ביותר. נתניהו הולך ומעמיק את הקרע, כי הוא נבנה ממנו. ישראל הופכת לבייסוקרטיה – שלטון הבייס. היא נקרעת בין שני מחנות לעומתיים, שונאים, כשכל מחנה נגרר אחרי "הבייס" הקיצוני, הקנאי, הפנאטי בתוכו.

האתגר של השותפות היא שבירת שלטון הבייס, יצירה מחדש של מכנה משותף ציוני, ממלכתי, דמוקרטי שילכד את החברה הישראלית, למרות המחלוקות שבתוכה, וישאיר את הקיצוניות בשוליים. האיום הגדול ביותר היום, הוא על ישראל כמדינת חוק, העמדת ראש הממשלה מעל החוק והפיכת השחיתות השלטונית לנורמה. מול האיום הזה אנו מציבים הנהגה של דוגמה אישית, יושרה, ניקיון כפיים, טוהר מידות וממלכתיות.

 

השמאלימין מתקשה לעכל – מתוך מקאמה ב"ידיעות הקיבוץ": "נתניהו, בני גנץ – זה הכל אותו השטנץ". מאמר אחר באותו עיתון מגנה את המרכז כ"לא מריח לא מסריח". דימיטרי שומסקי ב"הארץ": "גנץ הוא ללא ספק איש ימין" ומפלגתו מוגדרת "מפלגת ימין" וגם יאיר אסולין באותו עיתון כותב נגד "ההתעלמות מהעובדה הפשוטה כל כך, הרלוונטית כל כך, שגנץ הוא בעצם ימין".

זאת, בשעה שנתניהו, שרי הליכוד ו"הימין החדש" ואוהדיהם, יוצאים מגדרם כדי לסמן את גנץ כ"שמאל".

אלה ואלה טועים. הטעות שלהם אינה נובעת רק משיקולי תעמולה ברורים – הרצון לבדל את עצמם באמצעות הצגת איש המרכז באופן שנוח להם להציגו. הם טועים מתוך הפנמה של האקסיומה המחנאית, על פיה אין רצף דעות, ולכן אין מרכז, אלא דיכוטומיה של ימין ושמאל. מיהו שמאלן בעיני איש ימין – מי ששונה ממנו. מיהו ימני בעיני שמאלן – מי ששונה ממנו.

מביט השמאלן על גנץ, רואה שהוא שונה ממנו, ולכן הוא ימני, מבחינתו. מביט הימני על גנץ, רואה שהוא שונה ממנו, ולכן הוא שמאלן, מבחינתו.

גנץ עומד בראש רשימת מרכז, שבין חבריה יש הנוטים יותר למה שמכונה ימינה או למה שמכונה שמאלה. ודווקא כמרכז הוא מציב חלופה ממלכתית, שפויה ומתונה, נגד ההקצנה של השמאלימין. לשמאלימין קשה לעכל זאת. אזור הנוחות שלהם הוא הפילוג, השסע, השנאה והמחנאות.

טובת החברה הישראלית היא שבירת משטר המחנאות, ובניית מיינסטרים ציוני, ממלכתי, דמוקרטי מרכזי, שילכד מחדש את החברה השסועה והחבולה.

 

אתה שקרן – על פי המסתמן מתוצאות הביניים בליכוד, חברי הליכוד הנחילו לראש הממשלה מפלה קשה, צורבת ומשפילה בבחירות המקדימות. במשך חודשים הוא חתר ללא ליאות לחיסולו של גדעון סער, תוך שהוא בודה מלבו עלילת כזב, תיאוריית קונספירציה חולנית נגדו ונגד הנשיא.

חברי הליכוד הישירו מבט לעיניו של נתניהו ואמרו לו: כבוד ראש הממשלה, אתה שקרן!

 

השקר הקטן והשקר הגדול – יש לקוות, שכפי שחברי הליכוד לא האמינו לתאוריית הקונספירציה הקטנה, העלילה על גדעון סער, כך אזרחי ישראל לא יאמינו לתאוריית הקונספירציה הגדולה, תאוריית "מדינת העומק" והעלילה הקולוסאלית על מדינת החוק ומוסדותיה שכביכול חברו יחדיו כדי לתפור תיקים לנתניהו.

 

היום שבו נולד מנהיג – אילו גדעון סער היה מנהיג אמתי, הוא מזמן היה קורא תיגר על נתניהו. מלחמתו האובססיבית של נתניהו לחיסולו, הפכה אותו למנהיג. יש לקוות שבקדנציה הבאה הוא יקרא תיגר על נתניהו.

 

נשימת רווחה – כל מי שכבוד הכנסת חשוב לו, נשם נשימת רווחה על כך שלא נראה בכנסת הבאה את אורן חזן. העובדה שאלפים בחרו בו, מעוררת תמיהה.

 

בשבח חברי הליכוד – בנוסף לכך שבעטו מהכנסת את חרפתה – אורן חזן, ראויים חברי הליכוד לשבח גם על כך שהראו את הדלת לנאווה בוקר ולירון מזוז (שגייס לקמפיין שלו את אלאור עזריה). עם זאת, הצטערתי שח"כ ענת ברקו לא נבחרה. היא ח"כית רצינית, מעמיקה ובקיאה.

 

התאוריה החדשה – בינתיים כבר הספקתי לקרוא תאוריית קונספירציה, לפיה הקרן החדשה החדירה המוני סוסים טרויאניים ססססמולנים לליכוד וזה ההסבר לתוצאות הבחירות המקדימות…

 

ספין ההתנתקות של נתניהו – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו). בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה (נתניהו היה שותף לניסוח הצעת ההחלטה).

 לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה.

נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

כן, זה אותו נתניהו שניסה למסור את הגולן לידי אסד, אותו נתניהו של עסקת שליט, אותו נתניהו של ההתנצלות המשפילה בפני ארדואן, אותו נתניהו של ה"הכלה" וההבלגה על טרור ההצתות בנגב המערבי.

 

תמיכה אופורטוניסטית – מודה ועוזב ירוחם. אילו נתניהו אמר: "נכון, תמכתי בעקירת גוש קטיף, אבל טעיתי. בראיה לאחור ברור לי שעמדתי הייתה שגויה, שהצבעתי הזיקה, אך היום עמדתי שונה", היו אלה דברים ראויים. אף אחד אינו חף מטעויות.

אולם הספין והפייק ניוז על התנגדותו, כביכול, הם פשוט שקר וכזב. חסידיו מפיצים סרטונים עם חלקי משפטים שלו או של אחרים שיש בהם התנגדות או הסתייגות. אבל מה שחשוב הוא מה האיש החליט, איך הוא הצביע.

הרי מה ההבדל בין אזרח מן השורה שמביע דעה, כותב פוסט בפייסבוק או טוקבק זה או אחר, לבין מקבלי ההחלטות? בידי מקבלי ההחלטות הכוח להכריע – באמצעות ההחלטה, באמצעות ההצבעה. ובכל צמתי ההחלטה נתניהו תמך בהתנתקות (למעט הצבעה טכנית חסרת השפעה ימים אחדים לפני עקירת היישובים).

חסידיו יודעים גם לתרץ את הצבעותיו. "הוא ידע שאם יצביע נגד שרון היה מפטר אותו… הוא ידע שהצבעה נגד תתפרש כך או אחרת". והתירוצים האלה מציגים תמונה הרבה יותר גרועה. כי אם הוא תמך כיוון שהוא חשב שהדבר טוב למדינת ישראל – אני יכול לכבד זאת, למרות שהתנגדתי לעקירה.

אבל אם הוא ידע שהדבר רע למדינת ישראל, אך הצביע בעד משיקולי טובתו האישית – הוא נהג כאופורטוניסט והעמיד את שיקוליו הזרים הקרייריסטים מעל טובת המדינה, מעל השקפת העולם.

ניתן להציב מולו כמופת, את מי שהיה רמטכ"ל, בוגי יעלון, ששילם מחיר כבד על התנגדותו – שרון ופורום החווה החליטו לא להאריך את כהונתו המוצלחת מאוד בעליל לשנה רביעית, אך ורק בשל התנגדותו לעקירת גוש קטיף.

הוא לא היה חבר בממשלה ובכנסת, לא הייתה לו יכולת הצבעה ואפשרות להתנגד, כרמטכ"ל הוא היה מבצע את ההחלטה אילו נשאר שנה נוספת, אבל עצם העמדה הנחרצת שהשמיע בכל דיון, ועצם העמידה האיתנה שלו מול הזרם העכור של אמירת ההן, גרמה לשרון להפסיק את תפקידו. יעלון היה ונשאר נאמן לדרכו, ומוכן לשלם את המחיר.

כפי שהוא עמד איתן מול הזרם העכור בפרשת אזריה, כשר הביטחון, ושילם את המחיר, כך הוא עמד איתן בהתנגדותו להתנתקות, כרמטכ"ל, ושילם את המחיר.

אלה שני דפוסים שונים של מנהיגות.

 

דילמות של צבא מוסרי – בכל אחד מנאומיו המצוינים של נתניהו בעצרת האו"ם, הוא מדגיש, בצדק, את העובדה שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. ההסברה הישראלית על כל אגפיה, הרשמית והפרטית, מעלה על נס את מוסריותו של צה"ל, וכך ראוי שתעשה. ישראל דוחה בתוקף את עלילות הדם הבזויות נגד צה"ל של אויבי ישראל ושל "שוברים שתיקה" למיניהם.

כאשר מדובר במוסריותו של צה"ל, הכוונה היא לטוהר הנשק ומוסר הלחימה, שמשמשים נר לרגלי צה"ל מיום הקמתו ועד היום. למה הכוונה במוסר לחימה? בהימנעות מהרג אוכלוסיה אזרחית של האויב, בהימנעות מפגיעה בשבויים ובהימנעות מביזה.

דילמות של מוסר לחימה מלוות את צה"ל מאז ומעולם. כל לוחם שהשתתף אי פעם בסדרת חינוך, בקורס פיקודי כלשהו, ביום עיון סגל וכד', נדרש להתמודד עם דילמות של מוסר לחימה. כך היה בזמני כחייל, תחת הרמטכ"ל רפול, כך היה לפני כן וכך היה לאחר מכן ועד היום. וכמובן, שכל מפקד וחייל בשטח נדרש להתמודדות כזו.

מהי דילמה של מוסר לחימה? זו לא דילמה האם לרצוח שבויים, או האם לבצע טבח לשם טבח. כאן אין שום דילמה. הדילמה היא כאשר מדובר בנטילת סיכונים. האם לבצע את הפעולה החשובה, גם במחיר של פגיעה בבלתי מעורבים? וכן, האם לסכן חיילי צה"ל כדי להימנע מהרג באזרחי אויב.

אלו הדילמות שמוצבות בפני צה"ל ובפני כל מפקד וחייל, לכל אורך השנים. אלו הדילמות מאז שיירת הל"ה, דרך האישה המניקה בפתח המערה בארץ המרדפים במלחמת ההתשה ועד "צוק איתן".

לאסד, למשל, אין דילמות כאלו. כשהוא רוצה לכבוש עיר, אין לו עכבות לכתוש ולכתוש אותה במשך שבועות וחודשים, להטיל על בתיה חביות תבערה ואף להשתמש בנשק כימי, עד שכל תושביה ימותו או יברחו. ישראל מעולם לא נהגה כך ולעולם לא תנהג כך.

 ואם עליה לכבוש עיר, היא תסכן את חייליה אך לא תנהג כמו אסד ולא כפי ש"שוברים שתיקה" וגדעון לוי מעלילים עליה.

בני גנץ הציג את הדילמה הזאת בהרצאה לאחר פרישתו מצה"ל. לפתע, לקראת הבחירות, מעוותים דבריו והוא מוצג בידי תועמלנים ימננים רבים כמי שמסכן את חיילי צה"ל כי הוא מעדיף חיי מחבלים. זו תעמולת שקר והסתה.

כשנתניהו מתהדר בכך שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, הוא אומר זאת בגאווה, ואין לי ספק שהוא מאמין בכך ורוצה שצה"ל יישאר כזה. זה לא מפריע לו לעודד את אוהדיו להשתלח בגנץ ולהסית נגדו.

 

מתחת לרדאר – בקדנציה הראשונה של נתניהו, הוא ניהל מו"מ חשאי עם חאפז אסד, בתיווכו של חברו הטייקון רון לאודר – שליח לדבר עקירה, על נסיגה מלאה מכל הגולן. פעמים רבות כתבתי על כך. בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", שאי"ה ייצא לאור בעוד שלושה שבועות, תוכלו לקרוא כיצד הוא סובב בכחש את שרי ממשלתו.

בקדנציה השניה הגיעו אלינו שמועות על כך שנתניהו שוב מנהל מו"מ על הגולן, הפעם עם אסד הבן. היו אלו שמועות מעורפלות, לא בדוקות, ואיני נוהג לכתוב אלא על עובדות שאני בוטח באמתותן מעל לכל ספק סביר, ולכן לא כתבתי על כך אף פעם.

והנה, בראיון לעמית סגל ב"ידיעות אחרונות" מספר מי שהיה מזכיר הממשלה של נתניהו, צבי האוזר: "אירוע דרמטי שעבר מתחת לרדאר, מו"מ עם סוריה על הגולן שנמשך ממש עד שנשמעו בדמשק היריות הראשונות במלחמת האזרחים".

כתב החכם מכל אדם: "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ, כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ".

כמובן שבכוונתי לדלות מפיו של האוזר כל מידע בנושא.

אגב, שגיאה בראיון עם האוזר. הוא נתן לנתניהו קרדיט על חוק משאל עם. באותו ספר אפשר לקרוא איך נתניהו מסמס את החוק במשך שנים ואיך החוק כמעט נכפה עליו.

היום איני חושש לעתיד הגולן. אני מאמין שרעיון העוועים על נסיגה מצא סוף סוף מנוחה נכונה במקום הראוי לו – פח האשפה של ההיסטוריה.

עד כדי כך אני שקט, שאני מאמין שאפילו נתניהו (!) לא ינסה זאת בפעם השלישית.

 

לוחם צדק – כשרק החלו ההפגנות נגד היועמ"ש ליד ביתו, יצאתי נגדן בחריפות. דווקא כמי שנלחם למען מדינת החוק ויוצא בתוקף נגד השחיתות ונגד התנהלותו המסואבת של ראש הממשלה, ראיתי בהפגנות הללו מתקפה נוספת על שלטון החוק, פגיעה במאבק נגד השחיתות, דיבה חמורה וחסרת כל הצדקה נגד מנדלבליט, שיש לי בו אמון מלא. וגם הסגנון האספסופי המשתלח של ההפגנות, ברוחו של אלדד יניב, הוא היפוכה של הממלכתיות.

בשלב מסוים ההפגנות עברו מפ"ת לת"א ולא התמקדו ביועמ"ש, ולכאורה לא הייתה לי עוד עילה להתנגד להן, ומתוך עמדתי הנחרצת נגד השחיתות ונגד מלחמתו של נתניהו במדינת החוק, לא הייתה סיבה שלא אצטרף אליהן. אולם כיוון שידעתי מי עומד מאחוריהן ושהן המשך ישיר למלחמה במנדלבליט, נמנעתי מליטול בהן חלק.

לעומת זאת, השתתפתי בהפגנה אחת נגד השחיתות ולמען מדינת החוק. הפגנה שנערכה בירושלים. נסעתי אליה במיוחד מאורטל, וחזרתי מיד בסופה, בשעת לילה מאוחרת, לאורטל. השתתפתי בהפגנה ואף נשאתי בה דברים.

הייתה זו הפגנה של ציבור שבעמדותיו המדיניות קרובות לעמדותיו של נתניהו, אך לא יכול לשאת את מלחמתו לשינוי פניה של ישראל ממדינת חוק למדינת מנהיג העומד מעל החוק. הייתה זו הפגנה למען הממלכתיות ולמען מנהיגות ישרת דרך, נקיית כפיים; מנהיגות של דוגמה אישית.

יוזם ההפגנה היה יועז הנדל. יועז הנדל הוא פובליציסט מזהיר, אחד הפובליציסטים הטובים והעמוקים בישראל. מדי שבוע אני קורא את מאמריו ב"ידיעות אחרונות" ואין עוד פובליציסט בישראל שאני קרוב כל כך לעמדותיו ומזדהה עם הרוב המוחלט של דבריו.

בנוסף לכך, הוא משמש בהתנדבות כיו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית – גוף ציבורי חשוב מאוד, שממנו צמח חוק הלאום ומתוכו קם ארגון "זכויות אדם כחול לבן", שפועל באמת למען חיזוק המוסריות של חיילי צה"ל בשטחי יו"ש, אך לא מתוך שנאת ישראל והזדהות עם האויב, אלא מתוך הזדהות פטריוטית עם צה"ל ועם משימתו ומתוך אהבת החיילים.

מחויבותו של יועז הנדל לטוהר המידות עמדה במבחן, כאשר שימש כראש מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה. הנדל, ולצדו מזכיר הממשלה צביקה האוזר, חשף את מסכת ההטרדות המיניות וההתעללות בעובדות משרד ראש הממשלה בידי מקורבו ואיש סודו של נתניהו נתן אשל. בעבור נתניהו ואשתו, הבחירה בין המטרידן הסדרתי לחושף השחיתות ברורה. מהר מאוד מצא יועז את דרכו החוצה, כפרסונה נון-גרטה בלשכה.

השילוב של פטריוטיות מוחלטת, רגש לאומי עז, השקפת עולם ביטחונית ניצית, גישה ממלכתית ומחויבות למלחמת חורמה בשחיתות, הביאה את יועז באופן טבעי לתל"ם. אני גאה ושמח מאוד למצוא בצמרת תל"ם והרשימה המאוחדת עם "חוסן ישראל" את יועז הנדל – לוחם, קצין, היסטוריון, הוגה דעות, פובליציסט ולוחם צדק.

 

לשבת עם הערבים – והרי הודעה דרמטית: אני רוצה מאוד לשבת עם ערבים, לא רק בקואליציה, אלא גם בממשלה. אולם בשום אופן לא נהיה בקואליציה עם רשימה שעופר כסיף חבר בה.

אומר זאת חד משמעית, בביטחון של 100%. הרשימה המשותפת ותע"ל בשום אופן אינן אופציה להיות בקואליציה אתנו. לא כיוון שהם ערבים, אלא כיוון שהם שוללים את זכות קיומה של מדינת ישראל ותומכים באויביה.

אם תקום מפלגה ערבית ישראלית, הדוגלת בעמדות פרו ישראליות וחותרת להשתלבות של ערביי ישראל בחברה הישראלית, היא תהיה פרטנרית מועדפת לקואליציה.

 

געגועיי לדב חנין – במשבצת יהודִי-המחמד של הרשימה המשותפת, תפס את מקומו של דב חנין עופר כסיף, שאותו אני מכיר עוד מתקופת לימודי התואר הראשון שלי. בהשוואה לעופר כסיף, אני כבר מתגעגע לדב חנין.

לא רק כיוון שהוא ניחן בנועם הליכות, להבדיל מכסיף גס הרוח, האלים מילולית וקורע דגל ישראל, ולא רק כיוון שהוא קידם עניינים לטובת כלל החברה הישראלית, אלא גם כיוון שלעומת קיצוניותו האנטי ישראלית של כסיף, חנין הוא ממש פטריוט ישראלי, כמעט אמרתי ציוני.

עופר כסיף הוא מוטציה של שנאת ישראל. כל כולו שנאה יוקדת למדינת ישראל. טול ממנו את השנאה למדינת ישראל, ולא יישאר ממנו כלום.

לכן, באופן בלתי מפתיע, מוסף השוקניה העניק לו במה אדירה – עמוד השער של המוסף וראיון ענק שנמרח לאורך עמודים 22-30. ובראיון הציג כסיף את השקפת עולמו האנטי ישראלית ללא כחל ושרק. הוא אישר שהרעיון שלו הוא חלוקת הארץ בין מדינה פלשתינאית, לבין מדינה לא יהודית, אותה הוא מגדיר בשם המכובס "מדינת כל אזרחיה".

אותה מדינה תבטל את כל זיקתה היהודית, תחליף את הדגל (מה הוא יקרע במקום?) וההמנון. חוק השבות הגזעני יבוטל לאלתר, ולעומת זאת תמומש לאלתר בפועל "זכות" ה"שיבה" של "הילידים" ה"פליטים" הפלשתינאים שיציפו במיליוניהם את המדינה הלא יהודית, והוא בפירוש תומך בכך שיהודים במדינה הזאת יגורשו מבתיהם כדי שהפלשתינאים יתגוררו בהם (אם כי יכול להיות שיש מקומות שאפשר יהיה להסתפק בפיצוי).

 את הציונות הוא מגדיר כגזענות וקולוניאליזם וכבעלת ברית של האנטישמיות, בעצם התייחסותה ליהודים כעם, וליהודים שהם אזרחי מדינות אחרות כבני העם היהודי, מה שיוצר את הנאמנות הכפולה ואת האנטישמיות.

הוא מגנה את הציונות על המעשה הציני של העלאת פליטי השואה לכאן. הוא רואה בהנהגת החמאס גיבורים לאומיים, ותומך בטרור ("רק נגד חיילים", לטענתו). וכן הלאה וכן הלאה. בכתבה נמסר שכמעט כל היהודים בחד"ש הצביעו נגדו, בשל קיצוניותו, אך הערבים בחרו בו.

את השקפותיו האנטי ישראליות הקיצוניות הוא יבטא, כדרכו, באלימות מילולית ובפרובוקטיביות בוטה. בנוכחותו בכנסת, אני מעריך שעוד נתגעגע לחנין זועבי. זועבי אמנם לאומנית קיצונית, אך לאומנית של עמה. הוא לאומן קיצוני של האויב, מתוך שנאה חולנית לעמו ולמדינתו.

 

נכנסת באמצע הלילה – עופר כסיף, המוטציה האנטי ישראלית – יהודי המחמד החדש של הרשימה המשותפת, אמר בראיון ל"הארץ" על המדינה שאותה הוא מאשים ברצח עם: "ישראל נכנסת באמצע הלילה ועוצרת קטינים על בסיס יומיומי".

את מי ישראל עוצרת באמצע הלילה? למשל, את ערפאת אל-רפאעיה, רוצחה של אורי אנסבכר.

בין אל-רפאעיה ואנסבכר – ברור באיזה צד עופר כסיף.

ויש לציין, שאיחרנו במעצרו של אל-רפאעיה, אבל במעצרים של מאות מחבלים בשנה, אנו מצילים מרצח מאות ישראלים.

 

תבוסה ל-BDS – רוגל אלפר פרסם פשקוויל נאצה ב"הארץ" נגד נטע ברזילי, תחת הכותרת: "נמאס מנטע ברזילי". למה נמאס ממנה? חלקו הראשון של הפשקוויל הוא סתם ערימת עלבונות בלתי מובנת. לקראת הסוף יוצא המרצע מהשק: "נמאס לצפות בה מתנהלת כמו שגרירת ישראל באו"ם ומטיפה נגד החרמת ישראל".

אלפר, תומך נלהב של BDS ושל החרם על ישראל, מגנה את קיום האירוויזיון בישראל. "ישראל מדכאת חירות אישית בשיטתיות בשטחים כבר יותר מ-50 שנה, ולפיכך קיום האירוויזיון בישראל הוא פארסה… צודקים אלה הקוראים להחרמת האירוויזיון בתל אביב". עכשיו ברור למה הוא כל כך שונא את נטע ברזילי. כי היא הביאה את האירוויזיון למדינה השנואה עליו כל כך. היא אשמה. לכן הוא מכנה אותה "קרנפית" ו"שופר תעמולה מתחסד של הכיבוש".

אמנם איני מחובבי האירוויזיון, מבחינת טעמי האמנותי, אך אין ספק שקיום האירוויזיון בישראל הוא הישג גדול והוא ימונף היטב לתיירות בישראל ולהסברה הישראלית. הוא תבוסה קשה לאויבי ישראל ובראשם ה-BDS הרוגל אלפרים וחבר מרעיהם.

 

התנצלות כנה – שמעתי השוואה בין דברי דודי אמסלם שכינה את בני גנץ "אוטיסט" להתבטאויותיו הפוגעניות של אורן חזן נגד ח"כים נכים. ההשוואה הזאת עושה עוול לאמסלם.

דבריו של חזן נועדו במזיד, בכוונת מכוון, לפגוע בח"כים גילאון ואלהרר, לנוד להם על נכותם, כדי להשפיל אותם. את עונשו הוא קיבל ממתפקדי הליכוד בפריימריז, שהעיפו אותו מחיינו הפרלמנטריים (למרבה הצער, סביר להניח שהתקשורת, שבנתה אותו, תמשיך לתת לו במה, כי מוקיון הכפר מביא רייטינג).

אין לי ספק שזו לא הייתה כוונתו של אמסלם. השימוש במילה "אוטיסט" כשם גנאי, לא נועד במזיד לפגוע באוטיסטים. היה זה ביטוי-שכונה, לא ראוי, שיש לגנות אותו, אך נכון לשמור על פרופורציות. נכון היה למנף את האירוע כדי ליצור דה-לגיטימציה לשימוש במושגים כמו אוטיסט ומפגר כגידוף, וכדי לחזק את הכבוד לזולת, לחלש, לנכה ולמוגבל. אך לא נכון להמשיך ולסנוט באמסלם. אמסלם התנצל ואני מאמין בכנות התנצלותו.

 

הסכם ויצמן-פייסל – אני מודה לאוריה באר על דברי השבח החמים על מאמרי "האם יש פתרון לסכסוך". אני מבקש לתקן טעות אחת בדבריו – אין זה נכון שבהסכם ויצמן-פייסל (1919), שאכן נדחה בידי הערבים, סוכם שהיהודים יקבלו 5% בלבד משטח פלשתין/א"י. הגבולות לא הוגדרו בהסכם, אך נאמר בו שפלשתין תהיה יהודית.

להלן ארבעת הסעיפים הראשונים בהסכם:

א. המדינה הערבית ופלשתין (ארץ ישראל) יתנהלו במכלול יחסיהן ומיזמיהן ברוח של רצון טוב והבנה הדדית הלבביים ביותר, ולשם כך ימונו ויוחזקו באי כוח ערביים ויהודיים, מיופי כוח כדין, בכל אחת מהארצות הללו, בהתאמה;

ב. מיד לאחר סיום הדיונים בוועידת השלום, ייקבעו הגבולות המוחלטים שבין המדינה הערבית לבין פלשתין (ארץ ישראל) על ידי ועדה מוסכמת בין שני הצדדים להסכם זה;

ג. בקביעת החוקה והמנהל של פלשתין (ארץ ישראל) יאומצו כל האמצעים המקנים ערובה מליאה למימושה ההצהרה של הממשלה הבריטית מ-2 בנובמבר 1917 (הצהרת בלפור);

ד. יינקטו כל האמצעים הדרושים כדי לעודד ולהגביר עליית יהודים לפלשתין (ארץ ישראל) בקנה מידה רחב, וליישב את העולים היהודים על הקרקע בהתיישבות צפופה לשם עיבוד אינטנסיבי של האדמה. יחד עם זאת, זכויותיהם של הפלאח הערבי והאריסים תהיינה מוגנות ויסייעו להם לשם התפתחותם הכלכלית.

 

חל שינוי בטעם – בחידון הטריוויה של מוסף "הארץ" – "20 שאלות", הופיעה השאלה איזו רשימה רצה לבחירות עם האותיות חל טעמ? התשובה היא הליכוד, בבחירות לכנסת השמינית, 1973. בתשובות לא היה הסבר לסימן הבחירות הזה, וזאת אשלים כאן. אלו האותיות המסורתיות של המפלגות שהרכיבו את הליכוד.

הליכוד קם מחיבור בין גח"ל – גוש חרות ליברלים, שתי מפלגות שהקימו גוש משותף כבר ב-1965, המרכז החופשי, הרשימה הממלכתית ותנועת העבודה למען ארץ ישראל השלמה. האות של חרות הייתה – ח. של הליברלים – ל. של המרכז החופשי – ט. של הרשימה הממלכתית – עמ. תנועת העבודה למען ארץ ישראל השלמה לא התמודדה לפני כן לכנסת.

במהלך הכנסת שאחריה, התפצל המרכז החופשי, ופורשיו הקימו את המרכז העצמאי. המרכז החופשי פרש מן הליכוד ולקראת הכנסת התשיעית חבר לד"ש. הרשימה הממלכתית, המרכז העצמאי והתנועה למען א"י השלמה התאחדו והקימו את מפלגת לעם, שהייתה חלק מן הליכוד. בבחירות לכנסת התשיעית נקבע סימנו של הליכוד עד היום – מחל.

מפלגות הליכוד התאחדו למפלגה אחת ב-1988.

 

ביד הלשון

שמאל הירדן – בפינה שהקדשתי למילה "ימין", ציינתי שבניגוד לימין במילה שמאל אין הבדל בין הצורה הרגילה לצורת הסמיכות, והדגמתי: שְׂמֹאל הירדן.

"שמאל הירדן" הוא שיר שכתב זאב ז'בוטינסקי ב-1929 ובו יצא נגד ההשלמה של ההנהגה הציונית עם קריעת עבר הירדן המזרחי משטח המנדט הבריטי (1922). השיר מוכר יותר על שם השורה הפותחת את הפזמון: " שׁתֵּי גָדוֹת לַיַּרדֵּן: זוֹ שֶׁלָּנוּ – זוֹ גַם-כֵּן!".

בשיר מופיע הפסוק הבא:

אַךְ תִּשׁכַּח יְמִינִי הַבּוֹגֶדֶת,

אִם אֶשׁכַּח אֶת שְׂמֹאל הַיַּרדֵּן!

בפסוק זה מכיל ז'בוטינסקי על עבר הירדן המזרחי את שבועת גולי בבל: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

ומה זה שמאל הירדן? ממתי יש לנהר צד ימין וצד שמאל? הרי השמאל והימין הם צדדים יחסיים לכיוון המבט ואינם צדדים מוחלטים, כמו מזרח ומערב.

הכלל הוא, שהשמאל והימין של נהר נקבעים על פי כיוון הזרימה שלו. כיוון שמי הירדן זורמים מצפון לדרום, כשאנו מביטים דרומה, בכיוון הזרימה, צד ימין של הנהר הוא המערב וצד שמאל הוא המזרח.

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: