יום חמישי, 18 ביולי 2019, ט"ו תמוז ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 058-4337220

דעות בצפונט

דעות

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

צרור הערות, והפעם – ההקצנה הדו-קוטבית, אלטרנטיבי, מה הפריע לי, שאט נפש, הקנאים משתלטים על השיח, מתחסדים, כולם היו ילדיי, חוק שוויון הזכויות, אחינו אתם, למה התגייסתי, משואת ההתיישבות, ככל שיהיה יותר רע, להבריז להם, מטיף לחורבנה של ישראל וביד הלשון – רקטות או טילים

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אורי הייטנר

חבר קיבוץ אורטל, חוקר במכון שמיר למחקר בקצרין, פובליציסט בעל בלוג בנושאים אקטואליים

uriheitner@gmail.com

https://heitner.wordpress.com/

ההקצנה הדו-קוטבית – בין התגובות שקיבלתי על ביקורת שמתחתי על הפרובוקציה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הופיעו אמירות כמו "אתה והבן גבירים", "אורי הייטנר כהרגלו משרת את נתניהו" ו"ארכי פשיסט". וכאשר אני מוקיע את הלגיטימציה לכהניזם ולבן גביר או תוקף את נתניהו, כותבים לי שאני ססמולן, בולשביק, ו"אתם הסטליניסטים".

במובן מסוים זה משעשע. והאמת היא שלא כל כך חשוב אילו תגובות אני, אישית, מקבל. אלא שמדובר בסימפטום. סימפטום להקצנה הדו-קוטבית בחברה הישראלית.

את הזהות והסולידריות הלאומית, החליפה זהות מחנאית. אדם אינו ישראלי ויהודי, אלא קודם כל ימני או שמאלני. וכל מחנה נגרר אחרי השוליים הקיצוניים שלו, והולך ומקצין. השמאל הציוני, שיישב את ארץ ישראל במאות יישובים, רואה פתאום בעצם המושג "התיישבות יהודית" לאומנות אם לא פשיזם וגזענות. טקס יום הזיכרון ה"אלטרנטיבי" אינו חותר נגד הימין, אלא נגד כל מורשת ומשמעות יום הזיכרון, מאז קום המדינה.

ה"אלטרנטיבות" הללו, למיניהן, היו פעם מנת חלקו של השמאל הרדיקלי, של מצפ"ן, "זוכרות" ושות', ופתאום אלפים משתתפים בטקס ועצם מתיחת ביקורת עליו אינה פוליטיקלי קורקט. והימין שהוקיע את כהנא, הוציא את "כך" אל מחוץ לחוק והחרים את נאומיו, והציונות הדתית שניערה את חוצנה מהכהניזם וחניכיה הפגינו נגדו – מחבקים את הכהניזם ונוקטים כל תרגיל פוליטי עקום כדי להכניס אותו לכנסת ואף לצרף אותו לוועדה למינוי שופטים.

הליכוד הממלכתי הליברלי, שנשא את דגל טוהר המידות והמלחמה בשחיתות, הוביל את חקיקת חוקי היסוד והעלה על נס את עליונות המשפט, נוקט היום בגישות הרסניות, של פולחן המנהיג, העמדתו מעל החוק, מלחמה במערכת המשפט והכפפת החוק ומוסדותיו למנהיג.

כל תופעה כזו – של ההקצנה בשמאל ובימין גוררת לעוד הקצנה בימין ובשמאל; הסלמה גוררת הסלמה. ומי שמנסה לדבוק באתוס הציוני, הלאומי, הממלכתי, הדמוקרטי – אם בדרכה של תנועת העבודה הציונית, או בדרכה המסורתית של הציונות הדתית, או בדרכו ההיסטורית של הליכוד, הולך וחש בדידות ומחנק לנוכח הסחף הדו-קוטבי בחברה הישראלית.

אני רואה בתחייתו של המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי את היעד העליון של החברה הישראלי בשנים הבאות.

 

אלטרנטיבי – לפני כעשרים שנה, אולי יותר, השתתפתי בכנס מעניין בנושא קיבוץ ויהדות. בשלב מסוים התפצלנו לקבוצות דיון. אחת מהן עסקה בשאלה – איך להעניק תוכן משמעותי ליום העצמאות, בהנחיית בנימין יוגב – בוג'ה, שבאותם ימים ניהל את מכון "שיטים", מכון החגים הקיבוצי. זמן קצר קודם לכן הוא ערך הגדת יום העצמאות, ולכבוד צאת ההגדה הוביל את חוג הדיון.

בנוסף ללימוד ההגדה, נערכה שיחה על רעיונות ליום העצמאות. בין הנוכחים בשיחה, היה אדם בעל זקן עבות, תדי כ"ץ שמו. שנים אחדות מאוחר יותר האיש התפרסם כאשר בדה מלבו את עלילת הטבח בטנטורה בתש"ח, "מחקר" בהנחיית הפוסט היסטוריון האנטי ישראלי אילן פפה. לימים, אוניברסיטת חיפה הקימה ועדה לבדיקת ה"מחקר" ופסלה אותו לאחר שהתברר שכולו זיוף אחד גדול, כולל זיוף של עדויות ובית המשפט פסק נגדו בתביעת דיבה של עמותת חטיבת אלכסנדרוני.

באותה שיחה, כ"ץ הציע "לחגוג" את חג העצמאות כך: "כמעט ליד כל קיבוץ, הוא אמר, יש כפר ערבי שגורש במלחמת 1948. אני מציע להזמין את העקורים מן הכפר הקרוב, להיפגש אתם, להקשיב להם, לערוך חשבון נפש". דבריו עוררו שאט נפש בקרב כל מי שנכח בפגישה. אבל יש לדעת, שארגון "זוכרות" מציין בדרך דומה את חג העצמאות כ"יום הנכבה".

וכפי שהארגון האנטי ישראלי "לוחמים לשלום" המטיף ל"זכות" ה"שיבה" הצליח להפוך את הפרובוקציה של חילול יום הזיכרון באירוע של אבל משותף על חללינו והמחבלים ההרוגים, לדבר לגיטימי שכמעט לא פוליטיקלי קורקט לבקר אותו, כנראה שלא רחוק היום שגם הפיכת חג העצמאות ליום זיכרון ל"נכבה" יהפוך לגיטימי בחברה הישראלית.

ההקצנה הזאת היא רעה חולה ואיום של ממש על החברה הישראלית, על התרבות הישראלית.

 

מה הפריע לי – מה שהפריע לי ביום הזיכרון האלטרנטיבי לא היה השתתפותם של פלשתינאים, אלא השתתפותם של ישראלים יהודים.

 

שאט נפש – בקבוצת ווטסאפ צפונית שאליה אני משתייך פורסמה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תמונה של חרדים ממנגלים בחצר מרכז קנדה במטולה. התגובות היו של שאט נפש כלפי יהודים שפוגעים בציפור הנפש של האומה.

שאט הנפש שלי מהמעשה הזה התגמד לעומת שאט הנפש שלי מפרובוקציית יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולהרוגי האויב והמחבלים.

 

הקנאים משתלטים על השיח – פרופ' יובל אלבשן, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית קריית אונו, הוא איש רב פעלים, פעיל חברתי, סופר, עיתונאי ושדר רדיו; אדם שאני מעריך מאוד וגם אוהב באופן אישי. הוא מגלם בעיניי את השמאל הציוני במיטבו, השמאל הפטריוטי, החותר לאחדות לאומית (בלי לטשטש את המחלוקות), המבטא אהבת ישראל.

גם כשאיני מסכים עם השקפותיו היוניות, השונות משלי, אני שמח לשמוע אותן; הן נובעות ממקום כל כך שונה מן המקובל בשמאל התקשורתי, ואני מאמין שהוא נותן ביטוי לציבור רחב מאוד, הדוגל בהשקפות המכונות "שמאל", שההקצנה והרדיקליות של השמאל התקשורתי מתיימרות לייצג.

 אני אוהב מאוד את התכנית המשותפת לו ולאמילי עמרוסי ברשת ב', שהיא מופת של שיח מכבד של בני פלוגתא, חילוני ודתיה, איש שמאל ואשת ימין – שני פטריוטים ישראלים ואנשים שאהבת ישראל משותפת להם. כאשר אני מאזין לוויכוחים ביניהם, לעתים אני מרגיש קרבה רבה יותר לאמילי ולעתים ליובל ותמיד אני מכבד ומעריך את שני הצדדים בוויכוח.

לפני שנתיים פרסם אלבשן מאמר חשוב ב"הארץ" שבו יצא חוצץ נגד הטקס ה"אלטרנטיבי" ביום הזיכרון. הוא דיבר בתור איש שמאל ציוני, ממלכתי, פטריוט, שהבין היטב את המשמעות ההרסנית של מעשה כזה בעיצומו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

ביום שישי האחרון, בתכניתו ברדיו, הוא אמר שלמרות שדעתו העקרונית לא השתנתה, היום הוא לא היה כותב את הדברים והוא מצטער על שכתב אותם אז. זאת, בשל ההתפרעות הברוטלית והביריונית של החוליגנים הכהניסטים מחוץ לאולם שבו נערך ה"טקס".

הוא צודק בכל מה שאמר על הכנופיה הביריונית. הגידופים, הנאצות, הקריאות "נאצים", איחולי המוות, הנביחות הגזעניות, האיחולים להורים שכולים שגם שאר ילדיהם יהרגו – הם תועבה מזעזעת. שום פרובוקציה אינה יכולה להצדיק את החוליגניות הזאת כהוא זה.

אין מי שמשרת את יוזמי הפרובוקציה ביום הזיכרון יותר מהמתפרעים הללו. הם דוחפים אנשים רבים כמו אלבשן להזדהות עם הפרובוקציה, למרות שהם מודעים לחומרתה. הם חלק ממה שהופך פרובוקציה שהייתה מנת חלקו של קומץ רדיקלי אנטי ישראלי כמו תנועת "לוחמים לשלום" המצדדת ב"זכות" ה"שיבה", למשוך אלפי אנשים והזדהות של עוד רבים.

אך עם כל הסלידה מחבורת הזבל של בן גביר, אין בכך כדי להקל כהוא זה מחומרת הפרובוקציה.

ואם יש דבר שמסכן באמת את החברה הישראלית, הוא השתלטות הקנאים הרדיקליים משני הצדדים על השיח. אוי לנו ואבוי לנו אם פני החברה הישראלית תהיה כפני שתי הקבוצות הללו המחללות את קדושת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

אין לי ספק, שהרוב המוחלט בעם ישראל, הסולד מההפגנה הפוליטית של "לוחמים לשלום" סולד באותה מידה מהפגנת הנגד של הכהניסטים. הבעיה היא שהרוב – דומם, ומפקיר את הזירה לקנאים ולפנאטים משני הצדדים, שמזינים ומפרנסים אלה את אלה, שמחזקים אלה את אלה, על פי חוק הרדיקלים השלובים.

התופעה הכפולה הזאת מחזקת את הצורך הדחוף והחיוני, צורך החירום, לשקם את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי בחברה הישראלית.

מן הראוי שלפחות יום בשנה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יהיה יום של אחדות, יום של סולידריות, יום שמניח את ההתנגחות הפוליטית בצד. מי שהכניסו את האש הזרה וחיללו את יום הזיכרון עשו מעשה מכוער ופלגני, הראוי לגינוי. הבה נחזיר את השפיות, נחזיר את הממלכתיות ונחזיר את הכבוד והקדושה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

 

מתחסדים – בין התגובות על הביקורת שמתחתי על הטקס ה"אלטרנטיבי" ביום הזיכרון, רווחה הטענה שכיוון שבין המשתתפים יש גם מספר משפחות שכולות, אין זכות למתוח עליהן ביקורת.

האמנם? האם אותם אנשים מקיימים בעצמם את אשר הם דורשים? האם הם באמת רואים בבני משפחות שכולות – בעלי חסינות מפני ביקורת?

האם, למשל, הם נמנעים מביקורת על נתניהו, שהוא אח שכול? האם הם חסים על האח השכול איוב קרא? האם הם חסכו את שבט ביקורתם מלימור לבנת, ששכלה את אחיינה בפיגוע? האם היותו של דב שילנסקי אב שכול, נתנה לו חסינות מפני ביקורתם?

אני לא נמנע מלבקר את נתניהו, חרף היותו אח שכול, ולא זכור לי שמישהו מהם גער בי על כך. אני מציע להם לא להתחסד. די לצביעות.

את ביקורתי על פרובוקציית יום הזיכרון מיקדתי בארגון שיוזם את הפרובוקציה ולא במשפחות השכולות. אך כפי שאיני חושב שהשכול מעמיד את נתניהו מעל הביקורת, כך גם המשפחות השכולות המשתתפות באירוע, במיוחד כאשר אני יודע עד כמה המעשה שלהן פוצע את נפשם של רבים כל כך מבני המשפחות השכולות.

 

כולם היו ילדיי – את טקס המשואות לא ראיתי, כיוון שהוא מקביל לחגיגות יום העצמאות באורטל. אבל למחרת, מכל כיוון שמעתי על מאמו נחמיאס שריגשה את כל הצופים בטקס. התגובות שבהן נתקלתי, בקבוצות ווטסאפ שונות ועוד, היו אחידות – שמאל וימין, חילונים ודתיים, הכל התרגשו. וכשצפיתי בשידור הבנתי למה.

והאחדות שדבריה חוללו לא הייתה למרות ברכתה גם את המוסלמים, הנוצרים והדרוזים, אלא במידה רבה בזכות עובדה זו. כן, האמירה הזאת מייצגת את רובה המכריע של החברה הישראלית, ללא הבדל של השקפת עולם ואורחות חיים.

אפילו רוגל אלפר לא מצא עילה לבוז לה (למרות שהזכירה, רחמנא לצלן, את אלוהים, או כפי שהוא נוהג לכנות אותו בלעג, "החבר הדמיוני"). ולכן הוא החליט לנצל אותה ולהשתמש בה כבקבוק מולוטוב על מדינת ישראל.

בפשקוויל שלו הוא כתב שדבריה היו "בקבוק מולוטוב לתוך לב המאפליה של תעשיית הלאומנות הקיצונית הישראלית, טקס הדלקת המשואות". וכל הפשקוויל ביטא תיעוב כלפי החברה הישראלית, שכביכול דבריה של נחמיאס מנוגדים למהותה ולהווייתה. והוסיף: "והשתינה מהמקפצה על חוק הלאום", שכביכול יש שמץ של סתירה בינו לבין דבריה.

יממה לאחר טקס המשואות נאם נפתלי בנט, שר החינוך היוצא, בטקס חלוקת פרס ישראל. וכך הוא אמר, בין השאר: "זכיתי בארבע השנים האחרונות להנהיג את החינוך של כל ילדי ישראל – חילונים, חרדים ודתיים, יהודים וערבים, בדואים, דרוזים וצ'רקסים, כולם היו ילדיי". גם הוא השתין על חוק הלאום, שהוא היה בין הבולטים בתומכיו?

 

חוק שוויון הזכויות – הלב נחמץ, כאשר אני שומע את משפחות החללים הדרוזים, מבכים את בניהם ומוחים על חוק הלאום שכביכול הפך את בניהם ל"חללים סוג ב'". ארורים המסיתים השקרנים, ששטפו את מוחם בבדיה הנתעבת הזאת.

אין בישראל חללים סוג ב'. אין בישראל חיילים סוג ב'. אין בישראל אזרחים סוג ב'. בוודאי שחוק הלאום אינו הופך מישהו לכזה. אין בחוק הלאום דבר וחצי דבר המשנה כהוא זה, לטוב או לרע, את זכויותיו האזרחיות של אזרח כלשהו, בן לכל לאום וכל דת. חוק הלאום כלל אינו עוסק במעמד האזרחי ובשאלות פרט.

חוק הלאום עיגן בחוקה הישראלית את מהותה וזהותה הקולקטיבית של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ככתוב במגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

עם זאת, אי אפשר להתעלם מן התחושות הכבדות הללו, והן מחייבות תיקון. לא בחוק הלאום, שאין בו פגם כלשהו, אלא במכלול חוקי היסוד, כלומר החוקה המתגבשת. יש לעגן בחוק יסוד את שוויון זכויות הפרט האזרחיות, ללא הבדל דת, גזע ומין.

אני רואה שתי דרכים אפשריות לחקיקה ברוח זו. אפשרות אחת היא להוסיף פסקה ברוח זו בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו. אפשרות שניה, היא לעגן את שוויון הזכויות האזרחי בחוק יסוד נפרד.

אין מקומו של עיקרון זה בחוק הלאום, כי אין הוא עוסק בזכויות הפרט, אלא בהגדרה הלאומית של הקולקטיב.

 

אחינו אתם – במשך שבעים שנה חיה יהדות בריה"מ תחת רודנות טוטליטרית שרדפה את העם היהודי, רדפה את הדת היהודית, רדפה את התרבות היהודית, רדפה את הלאומיות היהודית, רדפה את השפה העברית, פעלה בכל הכוח לבולל לחלוטין את היהודים ולהביא לשמד רוחני סופי של היהודים.

העובדה שכעבור 70 שנה בריה"מ התמוטטה ויהדות בריה"מ קמה לתחיה ועלתה בהמוניה לארץ ישראל, היא הוכחה חיה לכך שנצח ישראל לא ישקר.

באותן שנים, נישואי תערובת בין יהודים ולא יהודים בבריה"מ היו דבר טבעי. אותם בני זוג עלו לארץ כיהודים, על פי חוק השבות, הם התמזגו היטב בחברה הישראלית היהודית, אמצו את התרבות היהודית, חוגגים את חגי ישראל, מאמצים את השפה העברית, אזרחים נאמנים למדינת ישראל, משרתים בצבאה, ועושים כל שלאל ידם כדי להיות חלק אינטגרלי מאתנו.

אילו הייתה לנו הנהגה רוחנית ודתית ראויה לשמה, היא הייתה מכריזה על כל העולים מחבר הלאומים כיהודים. נקודה. אבל אין לנו הנהגה כזאת, אלא הנהגה רבנית פחדנית, כשכל רב מביט הצדה אל הרב הקיצוני יותר, שאף הוא מביט הצדה אל הרב הקיצוני עוד יותר וכן הלאה, והחרדיות האנטי ציונית אינה מתעלה לגודל השעה, ומגדירה אותם בעזות מצח כלא יהודים.

אבל זה לא יעזור לאף אחד. אלה הם אחינו והתמזגותם בתוכנו היא טבעית ומוצלחת, ובדור הבא הטמיעה תהיה מוחלטת וסופית.

הצטערתי מאוד לקרוא בגיליון חג העצמאות של "חדשות בן עזר" את דבריו של נעמן כהן, שכינה את אחינו העולים מחבר העמים "לא יהודים". זו לא הייתה אמירה ציונית.

 

למה התגייסתי? – אני עובר בדרכים ורואה את כתובות הגרפיטי "למה התגייסתי?", ומתחרפן. חברי היקר חיים בומש, מנכ"ל ישיבת ההסדר בקריית שמונה, לא הסתפק בצקצוק, אלא קם ועשה מעשה. הוא עובר בדרכים, עוצר ליד גרפיטי, מנקד את הלמ"ד ומוסיף מילה, והכתובת היא: "לְמה התגייסתי? לגולני" (וליחידות אחרות).

 

משואת ההתיישבות – משואת ההתיישבות, טקס משואות באורטל, חג העצמאות תשע"ט:

אני, אורי בן רחל ויוסי הייטנר, מתכבד להשיא את משואת ההתיישבות.

חג העצמאות הוא חג הציונות, והגשמת הציונות היא עליה והתיישבות. ההתיישבות בנתה את הארץ, עיצבה את גבולותיה, העמיקה את שורשי העם היהודי בארצו ויצרה את המדינה. ההתיישבות הצמיחה צורות חיים נועזות ויצירתיות, כמו הקיבוץ, המושב והיישוב הקהילתי, בחיפוש הדרך ליצירת חברת מופת. ההתיישבות הייתה כר למשימתיות בתחומי העליה, הביטחון, החינוך, החקלאות, התעשיה והחברה.

ההתיישבות בגולן הביאה למדינת ישראל מתנה נפלאה – הגולן הישראלי. במו ידינו הכינו שורש באדמת הגולן, יצרנו את הריבונות והגנו עליה. והשנה הוכר מפעל חיינו, ההתיישבות והריבונות בגולן, בידי מעצמת-העל, ארה"ב. אני מאמין שיבוא יום, שבו הגבול שעיצבנו יהיה גבול השלום.

התיישבתי בגולן, בקיבוץ אורטל, לפני 35 שנים. ומאז אני מקדיש את כל מרצי ומעייני לגולן ולאורטל. זכיתי השנה להגשים חלום, לספר את סיפור ההתיישבות בגולן ולהנחיל את מורשתה, באמצעות סיפורו של יהודה הראל, בביוגרפיה שלו, פרי עטי.

להמשך ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, לחיזוק ההתיישבות בגולן ולהקמת יישובים חדשים, אני גאה להשיא את משואת ההתיישבות לתפארת מדינת ישראל!

 

ככל שיהיה יותר רע – רווית הכט כתבה ב"הארץ" על התחושה הקשה שלה ושל המיליֶה שלה ביום העצמאות, כאשר הם חשים גולים במדינתם, וזאת בעקבות תוצאות הבחירות. אבל היא אינה מאבדת תקווה.

יש לה במה להיאחז, כדי להישאר אופטימית. "מתי תשתנה המגמה? מתי תתרווח מעט חשרת העננים ותתבקע דרכה איזו קרן של תקווה? מי שבאמת אוחז בהשקפת שמאל אינו יכול לברוח מהתודעה המנסרת: המדינה תשנה את מסלולה רק בעקבות אסון, רעידת אדמה בעוצמת מלחמת יום הכיפורים".

כמיטב המסורת הבולשביקית: שככל שיהיה יותר רע – כך יהיה יותר טוב.

אני מזכיר לרווית הכט, שהייתה בישראל רעידת אדמה מטלטלת ומשנה תודעה – מתקפות הטרור בשנים שלאחר הסכם אוסלו והכנסת ערפאת וצבאו לארץ ישראל. ומתקפות הרקטות על אזרחי ישראל לאחר עקירת גוש קטיף. רבים רבים שתמכו במהלכים הללו התפכחו כתוצאה מאותה רעידת אדמה.

גם אני, בלשון המעטה לא מרוצה מתוצאות הבחירות ומתופעות מכוערות בשלטון במדינה. אין זה סודק כהוא זה את אהבתי לארץ ולמדינה ואת גאוותי במדינת ישראל ובהישגיה. וגם כאשר ממשלות ישראליות הניפו עליי ועל חבריי את הגרזן כדי לעקרנו מבתינו, לנשלנו מאדמתו ולהחריב את מפעל חיינו, ולהפוך אותנו הלכה למעשה לגולים בארצנו – חגגנו בשמחה ובגאווה את יום העצמאות.

כי המדינה אינה הממשלה, אינה ראש הממשלה, אינה מדיניות זו או אחרת, אלא מימוש ריבונות העם היהודי בארץ ישראל. ורק מי שמנוכר למהות הזאת, חש כך ביום העצמאות, כאשר הוא אינו מרוצה ממצב הפוליטי.

 

אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת.

 

להבריז להם – נתניהו מנסה בכל דרך להימלט מאימת הדין. עוד הוא מקים קואליציה שבסיסה – הצבתו של מעל החוק, הוא עושה כל מאמץ להתחמק מהשימוע, למזמז ולמסמס אותו. לבקשתו, נדחתה מסירת החומר המשפטי לפרקליטיו עד אחרי הבחירות. ומאז הבחירות, פרקליטיו לא באו לקחת אותו, בתירוצים שונים.

וביום האחרון לתיאום מועד השימוע, הם ביקשו לדחות אותו, כי אין להם די זמן. וכך, אם השימוע ייערך במועד, נתניהו יציג זאת כהוכחה לכך ש"מדינת העומק" שכביכול "תופרת לו תיקים", אינה מאפשרת לו הליך הוגן. ואם אחרי השימוע יוגש נגדו כתב אישום, הוא יטען שלא ניתן לו זמן לעבור על החומר, מה שמוכיח ש"המשחק מכור".

אילו יכולתי לייעץ למנדלבליט, הייתי מציע לו להיעתר חלקית לבקשה ולדחות בחודש את השימוע. להבריז להם; שיחפשו תירוץ אחר.

ונקודה למחשבה – במשך חודש פרקליטיו של נתניהו לא לקחו את החומר, ומשום מה לא הייתה כל הדלפה. מעניין כמה זמן יחלוף בין קבלת התיקים לשטף ההדלפות (שכמובן הפרקליטות תואשם בהן, כרגיל).

 

מטיף לחורבנה של ישראל – הצורר ג'רמי קורבין, מנהיגה האנטישמי של מפלגת הלייבור הבריטית (ומי שגדעון לוי מגדיר "דמות מופת"), גינה את ישראל על "ירי במפגינים". "מפגינים" הם המתפרעים המנסים לפרוץ את גדר הגבול לחדור לישראל ולהפר את ריבונותה, משליכים רימונים ומטענים לעבר חיילי צה"ל. קורבין מכנה אותם "פליטים התובעים את זכויותיהם".

משמעות דבריו ברורה. על פי כל הכללים הבינלאומיים, הם אינם פליטים. הפליטות שלהם היא הכרעה פוליטית. ה"זכויות" שלהם, הם מה שהם מכנים "זכות" ה"שיבה". קורבין תומך בהטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים, מה שיביא לחורבנה. אך טבעי, שצורר אנטישמי יטיף לחורבן המדינה היהודית. עצם העובדה שמנהיג אנטישמי כזה הוא מועמד אפשרי לראשות ממשלת בריטניה, מעידה שאירופה לא למדה דבר ממוראות המאה ה-20.

 

ביד הלשון

רקטות או טילים – לעתים אנו מערבבים בין טיל ורקטה, ולכן נעשה קצת סדר.

רקטה היא עצם בצורת גליל, שנורה ממשגר לעבר מטרה ונע באמצעות מנוע רקטי.

טיל הוא עצם דומה, אך חכם; יש בו מערכת הנחיה המכוונת אותו אל המטרה.

האמל"ח שנורה אלינו מעזה ומלבנון הן רקטות.

המילה טיל נקבעה בוועדת המינוח של צה"ל בשנות החמישים, והיא נקראת כך על שם פעולת ההטלה (כמו הטלת כידון).

שמו הקודם של הטיל היה קליע. זאת למדתי מקריאת עיתונים משנות החמישים במסגרת מחקריי.

ובהקשר אחר לגמרי, ספורטיבי, רקטה היא גם מחבט של משחקי טניס, פינג פונג, מטקות וכו'.

מי שאיחדו את שני פירושי המילה רקטה היו שלישיית "הגשש החיוור". באחד המערכונים, "המשוגעים לדבר", מופיעה השיחה הבאה:

– שמחה תעשה טובה, תשים את זה בצד.

– אתם לא נורמלים. זה רקטה ומגבת.

– שמחה תעשה טובה, שים את זה בצד, רוצים לשבת רגועים.

– אבל זה רק רקטה ומגבת.

– נו תשים את זה בצד! רוצים להיות רגועים, שים את זה בצד.

—בום—–

– משוגע… ממש משוגע. מסתובב עם תיק מלא רקטות.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: