יום ראשון, 22 בספטמבר 2019, כ"ב אלול ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 058-4337220

דעות בצפונט

דעות

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

צרור הערות, והפעם – חמישים ושתיים שנה לשחרור הגולן, תותלם כחול לבן, האמת העמוקה על תוצאות ההצבעה על מבקר המדינה, עסקת טיעון עם אנשי ציבור, סממן של חולי חברתי, טיפשות, משחק כיסאות או חשבון נפש, כאן זה בית וביד הלשון – בתוך עמי אני יושב

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אורי הייטנר

חבר קיבוץ אורטל, חוקר במכון שמיר למחקר בקצרין, פובליציסט בעל בלוג בנושאים אקטואליים

uriheitner@gmail.com

https://heitner.wordpress.com/

52 שנה לשחרור הגולן – לפני 52 שנה, ב-10 ביוני 1967, שוחרר הגולן. 5 שבועות לאחר מכן עלו לקרקע חלוצי ההתיישבות הישראלית בגולן.

ביום שחרור הגולן, הוציא דוד אלעזר, מפקד פיקוד הצפון, את פקודת היום הבאה:

הרמה "הסורית" בידינו! המשימה בוצעה בשלמותה!

היום, יום שבת, כ' בסיוון תשכ"ז, 10 ביוני 1967, תמה מלחמתנו נגד שלושה צבאות האויב! בחלקנו, אנו לוחמי פיקוד הצפון, נפלה הזכות לסיים מלחמה זו בניצחון מוחץ על האויב הסורי, אשר במשך שנים עמד בראש מחרחרי המלחמה נגדנו.

הרמה "הסורית" בידינו. טיהרנוה מקני המרצחים, לאחר קרב עז וקצר. לא עוד יוכל הצבא הסורי להפגיז את יישובינו, להבעיר את שדותינו, להתנכל לקיומנו. מיום זה ואילך ישרור השלום בעמקי החולה והכינרת.

מפקדים וחיילים!

הצבא הסורי הובל ונמלט על נפשו, בזכות ההעזה, התושיה, הכוננות והעוצמה של לוחמינו. תודתנו וברכתנו שלוחות אליכם, לוחמי פיקוד הצפון ביום הניצחון המזהיר.

חברינו, מגיני היישובים בגליל העליון ועמק הירדן!

במשך שנים רבות עמדתם במערכה הכבדה ביותר – בנכונותכם להמשיך לבנות את יישובים ולהגן עליהם תחת אש-האויב. היום באתם על גמולכם. בזכות מאמצינו המשותפים שוחרר הגליל מפחד, מאיום ומסכנה.

הוקרתנו וברכתנו נתונות לכם, ביום הניצחון.

דוד אלעזר – אלוף

אלוף פיקוד הצפון.

 

תותל"ם כחול לבן – הישגה של כחול לבן בבחירות אפריל, נבע מניצחונה בת"א, הרצליה, רמת השרון, הוד השרון, סביון והתנועה הקיבוצית. זה בהחלט הישג יפה, אך אין בו די כדי להחליף את השלטון. בבחירות ספטמבר, על כחול לבן להתמקד במעוזי הליכוד והציונות הדתית, כדי לצרף אליה מספר מנדטים מן הציבור הזה.

אין לי ספק, שמקרב מצביעי הליכוד המסורתיים, יש רבים שדוגלים בממלכתיות ובמדינת החוק וסולדים משחיתות ומפולחן האישיות. אני משוכנע, שבקרב הציונות הדתית יש רבים שהממלכתיות היא נר לרגלם ומאסו בסמוטריצ'יאציה של הציונות הדתית, בחיבור עם הכהניסטים ובגיבוי העיוור לכל מעשיו של נתניהו. האנשים הללו הם אלקטורט שכחול לבן עשויה לשמש בעבורם אלטרנטיבה.

כדי להצליח בכך, יש להבין מה גרם לכך שהדבר לא קרה, בוודאי לא בכמות מספקת, בבחירות אפריל. הסיבה לכך הייתה תבוסה של כחול לבן בקרב עם נתניהו על הנראטיב – מהי כחול לבן? הנראטיב של נתניהו היה שכחול לבן היא שמאל חלש.

הנראטיב של כחול לבן היה שהיא מפלגת מרכז. סייעו לנתניהו כל מי שדיברו על "גוש מרכז שמאל" (כולל אנשים מתוך כחול לבן). מעניין שבהצבעות המרכזיות בכנסת ה-21 הקצרה – על הקדמת הבחירות ועל בחירת מבקר המדינה, ראינו דווקא את גוש הימין-ערבים.

איך כחול לבן יכולה להצליח בקרב על הנראטיב? א. לבטל את הרוטציה. ב. לצרף את גשר בראשות אורלי לוי. ג. להבליט את מצעה המדיני ביטחוני, שהוא מצע ניצי. ד. להבליט את מנהיגי תל"ם: יעלון, יועז הנדל, צביקה האוזר, אורלי פורמן וגדי יברקן. ה. למצוא את הדרך להודות בשגיאה, שבהפגנה המשותפת עם איימן עודה, ולהבהיר שהייתה זו מעידה חד-פעמית. הציבור מעריך פוליטיקאים שמודים בטעותם.

זהו יעד אפשרי.

 

האמת העמוקה על תוצאות ההצבעה על מבקר המדינה – הביקורת שמתח גיורא רום, שהפסיד בהתמודדות על תפקיד מבקר המדינה, על "כחול לבן" – הסיעה שהגישה את מועמדותו ודחפה אותה, לפיה היא כשלה בחוסר רצינות וחוסר מקצועיות, עוררה הדים רבים. יכול להיות שיש צדק בדבריו, איני יודע. אולי ניתן היה להפעיל לחץ על ח"כים בקואליציה ולשכנע להם להצביע בעדו בהצבעה חשאית, ואולי לא.

אבל נדמה לי שאנו מפספסים את הסיפור האמתי, והוא הסיפור על שיחותיו עם ח"כים מן הרשימות הערביות. הם אמרו לו בפירוש שהם מתנגדים לו, בשל עברו כטייס בכיר בחיל האוויר. מכאן שלאופוזיציה לא היה שום סיכוי להעביר את המינוי, כיוון שכמו בהצבעה על פיזור הכנסת, המפלגות הערביות היו בעלות ברית של נתניהו.

אבל הדבר החשוב כאן אינו זהות מבקר המדינה, אלא האופן שבו רואות המפלגות הערביות את ביטחון ישראל. אדם ששירת את המדינה בצבא הוא בעיניהם פושע מלחמה שהרג בבני עמם, לא אזרח ישראלי שהגן על מולדתו ועל מדינתו. בעיניהם, צה"ל הוא צבא אויב.

לכן מי שחושבים שיש סיכוי כלשהו, שהמפלגות הללו תתמוכנה בממשלה שבהנהגתה שלושה רמטכ"לים, מתעלמים מן המציאות. הן אלה שחולמים בהקיץ שכך יהיה, והן אלה הטוענים שכך יהיה כדי לתקוף את כחול לבן, משחקים בנדמה לי.

בכל חישוב פוליטי עתידי צריך להיות ברור, שאין מצב שבממשלה ישראלית תכהנה מפלגות שבשעת עימות בין צה"ל לחמאס או לחיזבאללה, הן רואות בצה"ל צבא האויב.

 

עסקת טיעון עם אנשי ציבור – בניגוד לתרבות החסינות, על פיה יש לאפשר לנבחרי ציבור להיות עבריינים, ואולי פעם פעם כשלא יהיו עוד אנשי ציבור נבדוק את זה, אני מאמין שיש לצפות מאישי ציבור ליותר מאשר מאזרחים מן השורה, ולכן יש להחמיר אתם יותר בדברים מסוימים.

יש פריבילגיה אחת לאנשי ציבור, שלדעתי היא נכונה ויש לעגן אותה בחוק, והיא תהליך הבדיקה לפני חקירה. זאת, כדי לא להפוך את המשטרה כלי לחיסולי חשבונות פוליטיים באמצעות חקירות על תלונות שווא.

לעומת זאת בשום מקרה אין לסגור תיק לאיש ציבור על חוסר עניין לציבור, כי בעצם היותו איש ציבור, יש לציבור עניין בבירור החשדות נגדו. לדעתי, איש ציבור אינו יכול להסתתר מאחורי זכות השתיקה, בשל האינטרס הציבורי לחקר האמת, ולכן אם הוא רוצה לשתוק בחקירה, עליו לפרוש מן החיים הציבוריים לצמיתות.

ואני מתנגד לעסקת טיעון עם איש ציבור. עסקת טיעון היא הכרח בל יגונה כדי לקצר הליכים משפטיים ולקצר תורים בבית המשפט, אף שהיא בעייתית. כאשר מדובר באיש ציבור, עסקת טיעון מנוגדת לאינטרס הציבורי, שהוא מיצוי עד תום של החקירה והמשפט.

פורמלית, שרה נתניהו היא אדם פרטי, אך כמובן שהפורמליות הזאת מנוגדת עד גיחוך לכוחה הפוליטי הממשי. וכאשר מדובר בנושאים הקשורים להתנהלות בית השרד של ראש הממשלה שהוא נכס של משלם המסים – ודאי שיש להתייחס אליה כאל אשת ציבור.

לא היה מקום לעסקת טיעון בפרשת המעונות. על הפרקליטות היה להגיע למשפט עם כתב האישום המבוסס על ראיות, ולהעמיד אותן למבחן בית המשפט. אם בית המשפט יפסוק שהטענות אינן נכונות ושרה נתניהו נהגה כשורה, היא ראויה לזיכוי מלא, ובוודאי שאין היא צריכה להחזיר כספים למדינה. אם בית המשפט יפסוק שהטענות נכונות, היא תורשע ותחזיר את כל הכסף.

 

הרצון של הפרקליטות לסיים כבר את הפרשה הנמתחת ללא קץ, הביא אותה לחתום על עסקה. מבחינתם, הם השיגו את מבוקשם – הציבור יראה ששרה נתניהו הודתה בעבירה פלילית והיא נדרשת להחזיר את הכסף. כיוון שעסקת טיעון היא פשרה, הציבור יבין שבפשרה היא הודתה במקצת העבירות והחזירה מקצת הכסף.

אך הם השיגו את ההיפך. מכונת התעמולה מפציצה במסרים, שהנה הוכח שאין כלום, שתיק ה"חמגשיות" (כך הם מכנים את סעודות הפאר) קרס, שההר הוליד עכבר, שתפרו תיק וכו'. ואנשים אשכרה מאמינים, שבסך הכל שרה נתניהו ריחמה על חוקריה וכדי למנוע מהם ביזיון, היא הסכימה להודות באיזו שטות והתנדבה לשלם מכיסה לקופת המדינה סכום של 55,000 ₪ במחווה אלטרואיסטית נדיבה.

אני מקווה שהלקח ברור – אין מקום לעסקאות טיעון עם אנשי ציבור.

 

סממן של חולי חברתי – לא תמיד אני מסכים עם דעותיו של בן-דרור ימיני, אך בעיניי הוא העיתונאי הטוב ביותר, המעמיק ביותר ובעיקר האמין ביותר בישראל. וכאשר הוא כותב עובדות – אלו עובדות נכונות ובדוקות.

וכך הוא כתב השבוע: "כבר שנים שנתניהו זוכה להערצה מפחידה. מבחינת מצביעיו הוא לא מנהיג פוליטי. הוא ספינקס. אבל לא באמת. כל בכיר שני בליכוד שאני פוגש משמיע ביקורת נוקבת על ההתנהלות, על מעורבותה של שרה, על חיסול מי שצומח לידיו, על חוסר הנאמנות לנאמנים. אבל כעבור שלוש דקות, כשהמיקרופון נפתח, הפזמון נהפך. אז יש לי חדשות: רוב מה שעיתונאי השמאל כותבים לקוח מאותם טקסטים".

מיטיב בן-דרור לסכם: הערצה עיוורת למנהיג היא סממן של חולי חברתי".

 

טיפשות – ישראל בר ניר ("חדשות בן עזר" 1450) רואה בביקורת שאני מעז למתוח על נתניהו ביטוי לטיפשותי. זה לא מפתיע. בכת עובדי האלילים של פולחן האישיות של נתניהו, נתניהו הוא מקור החכמה, הצדק והאמת. כל אדם אחר וכל דעה אחרת נבחנים ביחס למאור הגדול. מי שחושב אחרת, הוא פשוט טיפש, שאינו מזהה את מקור החכמה. כנראה שנתניהו אינו ראוי לחסינות רק מפני העמדה לדין, אלא גם מפני ביקורת, אליבא דעובדי האלילים מסוגו של בר ניר.

אז אני אולי טיפש, אבל כיהודי, לפחות איני עובד עבודה זרה.

 

משחק כיסאות או חשבון נפש – מדוע אבי גבאי החליט לא להתמודד על תפקיד יו"ר העבודה? כי הוא יודע ב-100% שהוא יודח. כמו פרס, ברק, פרס, פואד, מצנע, פרס, עמיר פרץ, ברק, שלי יחימוביץ' והרצוג לפניו. אז ראשו של גבאי ייערף, וזה יסייע למפלגת העבודה כמו עריפות הראשים עד כה.

כיוון שהבעיה אינה פרסונלית גם הפתרון אינו פרסונלי. הבעיה היא בדרך. העקשנות להמשיך לדקלם סיסמאות נבובות וריקות שאינן מתיישבות עם המציאות ולהציע פתרונות שנוסו וכשלו. ההליכה שמאלה ושוב ושוב שמאלה ואימוץ דרכה של מרצ (שאף היא הולכת ומקצינה לכיוון דרכה של חד"ש). מפלגה שמתחרה באימוץ כל טרנד "ליברלי" וכל שיח זכויות בכייני, בניגוד לדרכה ההיסטורית כתנועת חיים תובענית שמובילה שיח משימתי של מחויבות וחובה.

מפלגה שהרעל הפוסט-ציוני מטפטף לתוכה, ויוצאות ממנה אמירות המנוגדות לחלוטין לאתוס של תנועת העבודה, כמו במאבק הקיצוני, הפנאטי, נגד חוק הלאום. מפלגה שצמחה מתנועה שההתיישבות היהודית היה דגלה הראשי, והיום מציגה את עצם המושג התיישבות יהודית (ולא מחוץ לקו הירוק, רחמנא לצלן) כלאומנות, אם לא גזענות. כל עוד תמשיך מפלגת העבודה להידרדר מבחינה רעיונית, היא תידרדר מבחינה אלקטורלית.

לא למשחק כיסאות בהנהגתה זקוקה מפלגת העבודה, אלא לחשבון נפש.

 

כאן זה בית – לפני שבועיים, במסיבת השורשים של בתי תמר בבית הספר "אביטל", שיר / ריקוד הסיום היה "שבט אחים ואחיות". בשבוע שעבר נערך באורטל ערב פרידה מבוגרי י"ב לקראת צאתם לשנות שירות / צה"ל. הערב נפתח בקליפ על רקע "שבט אחים ואחיות". השבוע, בטקס הביכורים בנהלל, ריקוד הילדים היה "שבט אחים ואחיות".

כך צומחת לנגד עינינו קלסיקה. השיר בקושי בקע לאוויר העולם, והוא כבר שיר עם.

אני אוהב את השיר.

 

ביד הלשון

בתוך עמי אני יושב – "בתוך עמי אני יושב", השיב האלוף היוצא ניצן אלון בראיון ל"ידיעות אחרונות", בתשובה לשאלת נחום ברנע אם הופתע מהלך הרוח ברחוב בפרשת אלאור אזריה.

הביטוי לקוח מספר מלכים ב, ד, יג: "וַיֹּאמֶר לוֹ: אֱמָר נָא אֵלֶיהָ: הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת. מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ? הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא? וַתֹּאמֶר: בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת".

הדיאלוג הזה הוא בין הנביא אלישע לאישה השונמית (האישה משונם, שאצלה התארח אלישע). הוא הציע לה לסיוע, את קשריו בחלונות הגבוהים. היא השיבה שאינה זקוקה לפרוטקציה, כי היא יושבת בבטחה בקרב השבט שלה.

בשפת ימינו הביטוי שינה את משמעותו. היום זו אמירה של אדם, שהוא מעורה בקרב הציבור, ולכן הוא מבין את הלך הרוחות בתוכו.

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: