יום שני, 21 בינואר 2019, ט"ו שבט ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 058-4337220

דעות בצפונט

דעות

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

צרור הערות, והפעם: שעת כושר להכרה בריבונות, בעד הפרדה ונגדה, אין להם אלוהים, ניכור כלפי החברה הישראלית, "ערבי-יהודי": הגדרה גזענית, אהרון ברק על חוק הלאום, חרם על המחרים, היזהרו מהכללות, צביעות, הסכם הגז ומחירי החשמל, שונא נשים, הוא התחיל ו"ביד הלשון": נרקיסיזם ואין בו מתום

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אורי הייטנר

חבר קיבוץ אורטל, חוקר במכון שמיר למחקר בקצרין, פובליציסט בעל בלוג בנושאים אקטואליים

uriheitner@gmail.com

https://heitner.wordpress.com/

שעת כושר להכרה בריבונות – במאמר שכתבתי לאחר חתימת הסכם הגרעין עם איראן, קראתי לממשלת ישראל לדרוש מארה"ב הכרה בריבונות ישראל על הגולן, כחלק מסל של צעדי תיקון להסכם החמור. מאז חזרתי פעמים רבות על עמדה זו.

בשנים האחרונות הנושא עלה לכותרות מצד גורמים שונים, ובראשם היחדה למען הגולן, בראשות מזכיר הממשלה לשעבר צבי האוזר, וכן משה יעלון ויאיר לפיד שכתבו על כך מאמר משותף לעיתונות האמריקאית.

בנושא הזה אני במחלוקת עם טובי חבריי ושותפיי בגולן, אנשים שכל חייהם קודש לבניית הגולן ולהובלת המאבקים עליו, שרואים בהעלאת הנושא טעות מזיקה. לטענתם, אין כל סיכוי למהלך הזה, ועצם העלאתו רק יעורר דובים מרבצם, ויחזיר את הגולן ללב המחלוקת.

איני מזלזל בעמדה זו. זו הייתה עמדתי עד לפני כשלוש שנים, וגם היום אני חושב שזו הייתה העמדה הנכונה. אולם היום יש הזדמנות לתיקון הזה, שיחזק מאוד את מעמדנו בגולן ואת האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל.

המאמץ הזה כבר מניב תוצאות. תוצאה אחת, חשובה מאוד, היא שלראשונה ארה"ב הצביעה נגד הגינוי האוטומטי בעצרת האו"ם לריבונות ישראל בגולן. תוצאה שניה, היא התארגנות של סנאטורים וחברי קונגרס לחקיקה המכירה בריבונות ישראל על הגולן. איני יודע אם היוזמה תצלח, אך היא צוברת תנופה, ומי שמתנגד לה נמצא בעמדת התגוננות. נוצר שיח חיובי בארה"ב ביחס לריבונות ישראל על הגולן.

יש להמשיך ללחוץ ולפעול להשגת ההכרה, ובמקביל גם להישגים קטנים. למשל – היום תרומות מארה"ב לגולן אינן פטורות ממס, כיוון שהגולן הוא "שטח כבוש". לכן, אין כמעט תרומות כאלו, אין כמעט שותפויות בין הגולן לקהילות יהודיות בארה"ב וכד'. שינוי המדיניות הזו היא צעד בדרך להכרה מלאה בריבונותנו על הגולן.

היום, לאחר החלטתו של הנשיא טראמפ על הוצאת צבא ארה"ב מסוריה; החלטה שמחזקת את סוריה ואיראן ופוגעת בביטחון ישראל, על ישראל להגביר את הלחץ בדרישה לפצות על החלטה זו בהחלטה על הכרה בריבונות ישראל על הגולן.

 

בעד הפרדה ונגדה – אני בעד הפרדה מהפלשתינאים, ונגד הקריאות להיפרד מן הפלשתינאים.

טוב, אני מבין שעליי להסביר את המשפט הזה.

אנו נפרדנו מהפלשתינאים בהקמת הרש"פ, ביישום הסכם אוסלו, וטוב שכך. יש לשמור על כך.

כיוון שנפרדנו, איננו יכולים להיפרד. לכן, מי שקורא להיפרד או להתגרש מהפלשתינאים, מתכוון למשהו אחר. הוא מתכוון לנסיגה משטחי ארץ ישראל החיוניים לאינטרסים הלאומיים שלנו ולעקירת יישובים יהודיים.

גם ברצועת עזה נפרדנו מהפלשתינאים ב-1993. ב"התנתקות" נסוגונו לקווי 4.6.67 ועקרנו חבל התיישבות ישראלי. מי שקורא היום ל"הפרדה" מתכוון לחזרה על המתכון הזה.

 

אין להם אלוהים – מכתב הרבנים, בראשות הרב הראשי לבאר שבע, אל בני משפחת רמון, ובו קריאה להפר את צוואתה של רונה רמון ולהביא אותה לקבורה, הוא חוצפה ועזות מצח.

לטענתם, על פי ההלכה יש להפר צוואה כזו. האמירה הזו רלוונטית למשפחה שמתלבטת האם לקיים צוואה כזו, ופונה לרבנים בשאלה האם הפרה כזאת מותרת מבחינה הלכתית.

אולם הרבנים לא נשאלו, ורצונם לגלות אקטיביזם רבני אינו מצדיק את גסות הרוח הכרוכה בהתערבות בסוגיה כל כך רגישה, בשעה הקשה של המשפחה.

אילו הייתה פניה דיסקרטית מכובדת של רב למשפחה, ניחא. מכתב מתוקשר ופומבי כזה הוא לא פחות מחילול השם.

 

ניכור כלפי החברה הישראלית – כאשר נעמי שמר נפטרה, אבל לאומי (בלתי רשמי) אפף את מדינת ישראל. כל תחנות הטלוויזיה והרדיו שינו את לוח השידורים, וכל היום והלילה שידרו תכניות על נעמי שמר ותכניות ישנות בהשתתפותה. כל העיתונים יצאו למחרת במהדורות אבל מיוחדות, שהוקדשו לנעמי שמר. האבל הלאומי נמשך ימים אחדים. בכך, ביטאה התקשורת את רוח העם.

לא כן "הארץ". ב"הארץ" מותה של נעמי שמר לא היה הכותרת הראשית. לא נאה לו. זו הייתה ידיעה רגילה בעמוד הראשון. לעומת זאת, כעבור חודשים אחדים נעמי שמר זכתה להגיע לכותרת הראשית בגיליון יום שישי של "הארץ".

היה זה עם פרסום מכתבה של נעמי שמר לגיל אלדמע, שבו היא הלקתה את עצמה על כך שכתבה את "ירושלים של זהב" בהשראת שיר עם בסקי. "הארץ" קפץ על המציאה כמוצא שלל רב – השיר, המבטא את כל מה שמאוס על העיתון הזה, הוא בכלל "פלגיאט"! אגב, זה קשקוש מוחלט. שום פלגיאט. נעמי שמר החמירה עם עצמה, ללא הצדקה.

והשבוע, כשעם ישראל התאחד באבל על מותה ללא עת של רונה רמון, שהפכה לסמל לאומי של התמודדות מופתית עם האסונות הנוראים שהיא חוותה, באמצעות עשיה מעוררת השראה למען החברה, הידיעה על מותה הופיעה כידיעונת פצפונת ולאקונית בתחתית העמוד הראשון.

 לעומת זאת, פורסם למחרת פשקוויל של רוגל אלפר שבז לאבל הלאומי, וכותרת שלפיה רונה תתאחד עם אילן ואסף בשמיים הוא הציג כעידוד להתאבדות (!). ועמיתו לדבוקת שוקן גדעון לוי לעג לאבל על "נציגת האסונות הצבאיים, הגבורה המיליטריסטית והעוז המצ'ואיסטי".

אין זה אלא ניכור של העיתון הזה כלפי החברה הישראלית, כלפי מה שמלכד אותה. אגב, כאשר חנוך לוין נפטר, הידיעה על מותו הייתה הכותרת הראשית של העיתון. אולי כיוון שגם הוא ייצג את הניכור כלפי החברה הישראלית.

 

"יהודי-ערבי": הגדרה גזענית – שאול אלוביץ', החשוד-המושחת וחברו ושותפו לעסקות שחיתות (לכאורה) של החשוד-המושחת, מכנה את שר האוצר משה כחלון "הערבי". זהו ביטוי גזעני, המתייחס בהתנשאות וזלזול לעובדה שארץ המוצא ממנה עלו הוריו היא לוב.

הידיעה הזו הביאה את עודה בשאראת לכתוב ב"הארץ" את המאמר: "כחלון, תהיה ערבי גאה". המסר של המאמר, הוא שאלוביץ' אמנם גזען, כיוון שהוא השתמש במוצאו של כחלון לגנאי, אך הוא צודק בעצם הכינוי, כי כחלון הוא באמת ערבי. "ערבי יהודי". כותב בשאראת: "כערבי גאה אני מציע לו תשובה אחרת, אולי מפתיעה אך מתחייבת, בזו הלשון: כן מר אלוביץ', אני ערבי־יהודי גאה.

מה אתה אומר, מר כחלון?" ועוד מוסיף בשאראת: "למה אני אומר את זה, אתה שואל? כי אם תגיד שאינך ערבי, ותתאמץ להוכיח את זה, רק ימשיכו לרדוף אחריך עם מלת הגנאי הזאת, 'הערבי בא', 'הערבי אמר'. אך אם תגיד שאתה ערבי, ושזה לא גורם לך לחוש בושה, הגזענים יפסיקו את מסעם".

בכל המאמר, בשאראת מתייחס לערביותו של כחלון כעובדה שאינה זקוקה להוכחה, ואולי אינה ניתנת להפרכה, והשאלה היא רק האם כחלון מסתיר את זהותו או גאה בה.

ואני טוען, שאין חיה כזאת "ערבי יהודי". זו המצאה של יהודים אנטי ציונים רדיקליים ממוצא מזרחי; זו זהות פוליטית, חתרנית, מתריסה, אך חסרת שחר. אוסיף ואומר, שזו המצאה גזענית.

למה גזענית? כי המשמעות שלה היא מחיקת הזהות הלאומית היהודית והכחשתה, והצגת היהודיות כדת בלבד. הרי מה משמעות המושג "ערבי יהודי"? בן האומה הערבית שדתו יהודית.

למה בעצם? למה זה בסדר לדבר על יהודים ישראלים על פי מוצאם, בביטוי כמו "רוסי", "פולני", "רומני" וכו', ואף אחד אינו רואה סתירה בין ההגדרה הזו לבין לאומיותו היהודית של האדם? למה אפשר להיות יהודי פולני, ואי אפשר להיות יהודי ערבי?

אני לא משתמש בביטוי "רוסי", "פולני" וכו', כי איני רואה משמעות זהותית לארץ המוצא של היהודי, ובוודאי לא כשזו ארץ המוצא של הוריו או סביו. בעיניי מדובר ביהודי ישראלי, שהוריו עלו מארץ מסוימת. אני, שאמי עלתה מפולין ואבי מבוקובינה (הרומנית), איני פולני ולא רומני, ולא "פומני" או "רולני".

אני יהודי ישראלי, שאביו עלה למולדת מגולת העיירה רדאוץ ואמו עלתה למולדת מגולת העיר רובנו. כמובן שאין לי שום זיקה לאותה עיר או לאותה עיירה, זולת עניין בהיסטוריה המשפחתית. כשביקרתי עם אבי ברדאוץ, לא ראיתי בכך טיול שורשים. טיול שורשים, בעבורי, הוא בגמלא, בעין קשתות או בכותל המערבי.

אולם אני מכיר בעובדה, שבשיח הישראלי הנפוץ, אכן מוגדרים יהודים על פי ארץ המוצא – רוסים, צרפתים, פולנים וכד', ואין זה הופך אותם בני העם הפולני שדתם יהודית. מדוע הדבר שונה כאשר מדובר ב"יהודים ערבים"? כי כמו ה"רוסים" וה"פולנים", כך יש גם "מרוקאים", "תימנים" ו"עיראקים".

כפי שה"רוסי" אינו בן לעם הרוסי, אלא בן העם היהודי שמוצאו ברוסיה, כך ה"מרוקאי" הוא בן לעם היהודי שמוצאו במרוקו. כלומר ההגדרה הזו היא גיאוגרפית – ארץ המוצא. לכן, אם משה כחלון יגדיר עצמו כטריפוליטאי, ברור שהכוונה היא שהוא בן הלאום היהודי, שהוריו עלו מטריפולי.

כאשר עודה מכנה את כחלון "יהודי ערבי", הוא אינו מתכוון לארץ המוצא. ארץ המוצא ממנה עלו הוריו של כחלון אינה חצי האי ערב. היא בצפון אפריקה. מה שעושה את כחלון, אליבא דבשאראת, לערבי – זו ההגדרה הלאומית המשותפת לערבים בלוב, מרוקו, תימן, עיראק, סוריה ומצרים. כלומר, לא הגדרה גיאוגרפית, אלא לאומית.

אם כחלון הוא ערבי יהודי, הכוונה היא שהוא בן הלאום הערבי שדתו יהודית. האמירה הזו – משמעותה שאין לאום יהודי, אלא רק דת יהודית. זו אמירה גזענית ואנטישמית.

 

אהרון ברק על חוק הלאום – כותרת ב-ynet: אהרן ברק על חוק הלאום: ”האופן שבו חוקק גרוע מאוד“.

זו כותרת לגיטימית, כיוון שהציטוט אמיתי. ברק אכן אמר את הדברים. אולם אילו אני בחרתי את הכותרת, הייתי בוחר ציטוטים אחרים מדבריו, שבעיניי הם משמעותיים לאין ערוך. הנה, כמה מהם:

"אני חושב שזה חוק חשוב".

"נקודת המוצא שלי היא שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של עם היהודי".

"אני מקבל שאין מקום להכניס התייחסות לשוויון בתוך חוק הלאום, משום שהשוויון נוגע לזכות האישית, ומקומן של הזכויות האישיות הוא בחוקים אחרים".

"ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הם דמוקרטיים, ציוניים, יהודיים במובן של המורשת – תנ"ך, הלכה ומשפט עברי".

למה בעיניי הציטוטים הללו דווקא צריכים להיות בכותרת הראשית, ולא הציטוט שנבחר? ראשית, כי הם נוגעים בליבה, במהות. הכותרת שנבחרה עוסקת בהסתייגויות מסוימות, לא בעיקר.

שנית, כי בשעה שחוק הלאום מוצג כחוק לאומני, גזעני, מפלה, פשיסטי, מזכיר תהליכים וכל הארסנל, ו-12 עתירות הוגשו נגדו לבג"ץ, העניין הציבורי המרכזי בדברים, הוא שאהרון ברק רואה את החוק לא רק כנכון, אלא כחשוב. אף שיש לו הסתייגויות, בעיקר טקטיות.

 

חרם על המחרים – אילו מישהו סיפר לי ששמע את הדברים הבאים מפיו של יהונתן גפן, לא הייתי מאמין. אולם כיוון ששמעתי אותם במו אוזניי, וצפיתי בהם במו עיניי, אני ממהר לספר לחבר'ה. יהונתן גפן: "אני בעד דיאלוג ונגד חרמות. וכיוון שרוג'ר ווטרס מחרים אותנו, אני מחרים את ה'פינק פלויד', למרות שאני אוהב אותם מאוד".

אגב, אני מרחיק לכת יותר מגפן בהתנגדות לחרמות, בעיקר של יצירות אמנות, ולכן איני מחרים את 'פינק פלויד' וגם לא את קודמו של רוג'ר ווטרס, ריכארד וגנר.

אבל אני מבין את עמדתו של גפן ואפילו מעריך אותה (אמנם ככל הזכור לי, הוא מחרים את ההתנחלויות, אבל לא נתפוס אותו במילה).

 

היזהרו מהכללות – הפיגוע בגבעת אסף, שבהו נהרגו שני חיילים בתפקיד, הייתה תקלה מבצעית חמורה, שאסור לקבל אותה. אין בכך ספק ואין טעם לטייח זאת. אולם מכאן ועד הכללה גורפת נגד יחידת "נצח יהודה", או כפי שהיא מכונה "הנח"ל החרדי", רב המרחק. אין יחידה, שלא היו בה תקלות מבצעיות, ושלא היו בה מקרים של התנהגות לא חיילית, שהביאו לאסונות.

האם האופן שבו גלעד שליט הפיל את עצמו בשבי – ואת מחיר התנהגותו הלא חיילית אנו משלמים בחיי אדם עד היום, מעידה על השריון בכללותו או על חטיבה 188?

כנח"לאי, אני זוכר את קיתונות הבוז שנשפכו עלינו, את התואר המבזה "חטיפים" ואת גל הבדיחות, בגלל האופן המביש שבו הפילו את עצמם בשבי שמונת חיילי הנח"ל (1982). היינו לוחמים למופת, לעילא ולעילא, וידענו עד כמה ההשלכה על כל היחידה בשל התנהגות בודדים היא הכללה מרושעת.

לפני חודשים אחדים קיבלה יחידת "נצח יהודה" צל"ש על תעסוקה מבצעית שקיימה.

 

צביעות – בדבריו בוועידת גלובס אמר נתניהו שהלחץ על שומרי הסף הוא סכנה לדמוקרטיה. כוונתו הייתה לאלה שמפעילים לחץ על היועץ המשפטי לממשלה להעמיד אותו לדין.

נתניהו צודק. גם אני יצאתי פעמים רבות נגד האספסוף של אלדד יניב, המפגינים נגד היועץ המשפטי ומטרידים אותו ורודפים אותו, כדי להבטיח שהוא יפסוק על פי רצונם, ולא על פי ראיות ושיקול דעתו המקצועי.

גם אני יצאתי פעמים רבות נגד הדה-לגיטימציה שהם עושים מראש לכל החלטה שלו, שלא תהיה על פי רצונם. יש לי אמון מלא ביושרו והגינותו של היועמ"ש, גם אם יתכן אחשוב שהוא טועה בשיקול הדעת שלו ובהחלטה זו או אחרת.

אבל שנתניהו ידבר על הפעלת הלחץ על שומרי הסף?! נתניהו?! גדול המסיתים והמדיחים נגד שלטון החוק, נגד גורמי האכיפה, נגד משטרת ישראל, נגד חוקריו?! איזה איש צבוע ושרלטן.

 

הסכם הגז ומחירי החשמל – "חברת החשמל מנסה לחזור בה מההסכם היקר שהיא חתומה עליו מול מאגר הגז הטבעי תמר". כך בישר מנכ"ל חברת החשמל עופר בלוך בדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת. "אחד הדברים שאנו עושים", הוסיף המנכ"ל, "זה משא ומתן עם ספק הגז המרכזי.

אנחנו פועלים לפתיחת הסכם הגז עם תמר, כדי להוריד את המחיר". יו"ר רשות החשמל אסף אילת אמר דברים דומים, והבהיר שרשות החשמל תמיד הכחישה כל קשר לעיצוב פרטי החוזה עם שותפות תמר.

דברים אלה מאירים באור העובדות, את הספין של נתניהו, הטוען שאין שום קשר, כביכול, בין עסקת הגז לבין התייקרות מחירי החשמל.

 

שונא נשים – אופי התבטאויותיו של הצורר האנטישמי קורבין, ראש האופוזיציה בבריטניה, כלפי ראש הממשלה מיי, מעיד שהוא לא שונא רק יהודים, אלא גם נשים.

 

הוא התחיל – בעקבות עוד שני פיגועים רצחניים שבוצעו בידי משוחררי עסקת שליט, הבעתי ציפיה שראש הממשלה יביע חרטה על עסקת הדמים. מיד צצו התגובות האוטומטיות: ומה עם העמותות הממומנות שהובילו את הקמפיין לשחרור שליט… והססמולנים… ופושעי אוסלו… ולמה אתה לא מבקש מרבין ופרס להתנצל על אוסלו וכו' וכו'.

למחרת כתבתי על חגיגות הניצחון הפאתטי של האופוזיציה, שבתרגיל מכוער הפילו חוק חברתי צרכני חשוב, שהיו שותפים לו, כדי לזכות ב"ניצחון" על הקואליציה, ותמהתי איזה עניין יש לציבור ב"ניצחונות" כאלה. מיד צצו התגובות האוטומטיות: ומה ביבי… חוק סער… מפילים חוקים חברתיים של האופוזיציה… ועדת חקירה על רצח נשים… וביבי וביבי.

איזו תרבות ציבורית דפוקה. איזו כיתתיות צרה, צרת אופק, מתבוססת במיץ של עצמה; במקום ראיית טובת הציבור, ראיית טובת המחנה. במקום בדיקה עצמית, חשבון נפש, חישוב מסלול מחדש – הכאה על חטא, על חזה המחנה האחר.

אבל המורה הוא התחיל.

 

 ביד הלשון

נרקיסיזם – בשיחה ברדיו על פרשת השבוע, דב אלבוים הגדיר את יוסף בנעוריו, כאישיות נרְקְסיסטית. ההגיה הזו, של שווא מתחת לאות קו"ף, היא שגיאה נפוצה. זה מוזר, כי הגיה של שני שוואים רצופים אינה נוחה. הרבה יותר קל ונוח להגות את המילה נכון – נרקיסיזם, עם חיריק מתחת לקו"ף. אולי הטעות נובעת מדמיון למושג מרכסיזם ובהשפעתו.

נרקיסיזם בלע"ז או נרקיסיות בעברית, היא תסמונת של מאוהבות עצמית, ברמה קיצונית, שפוגעת ביכולת של בעל האישיות הנרקיסיסטית לנהל מערכות יחסים סבירות עם הזולת.

מקור השם הוא אגדה יוונית עתיקה, המספרת על נסיך יווני יפה תואר, בשם נרקיסוס, שהתאהב בבבואתו שהשתקפה אליו ממי הביצה. הוא לא יכול להינתק מן המראה, עד שגווע מרעב ומצמא. הפרח נרקיס קרוי על שמו של נרקיסוס. על פי האגדה, האלים הפכו את הנסיך המת לפרח הנרקיס.

אין בה מתום – לביטוי "אין בו מתום" הקדשתי כבר פעמיים את הפינה "ביד הלשון", אך אני שב ועושה זאת, כהתייחסות לשגיאה נפוצה מאוד.

עורך דינה של ניצבת גילה גזיאל אמר על מרשתו ש"אֵין בָּה מְתֹם".

למה התכוון הפרקליט באמרו "אֵין בָּה מְתֹם"? לא נפל פגם, לא נמצא מום. אלא שהוא בא לברך ויצא מקלל, כיוון שפירוש המילה "מתום" הפוך – מתום הוא מקום שלם. תום = שלמות. תם ונשלם. "הצור תמים פועלו" (דברים לב, ד).

הנביא ישעיהו תיאר את המצב הקטסטרופלי בעם ישראל: "מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה, לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן". כלומר, אין בו אפילו מקום אחד שלם, ללא פצע וחבורה ומכה טריה.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: