יום שישי, 21 בספטמבר 2018, י"ב תשרי ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 058-4337220

דעות בצפונט

דעות

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

צרור הערות, והפעם: מחיר גבוה, תנאי הכרחי לשלום, פוגרומצ'יקים, היגיון עקום, קשרתם את גורלכם, שתי תוספות, מעמד מיוחד, חוק הרדיקלים השלובים, שטיפת מוח נוסח שוקן, רווית הכט צודקת, אבן נגף, סוכני השינוי, פרס עמק הירדן, דבקה רפיח, מחנה השמאלימין הפנאטי, אני רק שאלה ו"ביד הלשון": הסדרה

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אורי הייטנר

חבר קיבוץ אורטל, חוקר במכון שמיר למחקר בקצרין, פובליציסט בעל בלוג בנושאים אקטואליים

uriheitner@gmail.com

https://heitner.wordpress.com/

מחיר גבוה – הצהרתו של טראמפ על כך שישראל תשלם מחיר מדיני גבוה, תמורת ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות לירושלים – מדאיגה. האם יהיה לנתניהו העוז לומר "לא" או "כן, אבל" לטראמפ, עמו הוא מזוהה כל כך? האם טראמפ מסוגל להכיל "לא" ישראלי, כפי שהכילו כל קודמיו, או שבעל הבית ישתגע?

אין שום סיבה שישראל תפגע בביטחונה או באינטרסים הלאומיים שלה, כתשלום על כך שבאיחור אופנתי של שבעים שנה, עשתה ארה"ב את המובן מאליו.

יש לקוות שההצהרה הזאת של טראמפ היא סתם עוד הצהרת סרק בלתי מחושבת (הרי יש לו כאלו למכביר). במקום לגבות מחירים מישראל, עדיף שיקדם יוזמה חשובה שהודלפה מהבית הלבן – סגירת אונר"א. אונר"א הוא הארגון הבינלאומי להנצחת הסכסוך הישראלי פלשתינאי. אם טראמפ חפץ בשלום במזה"ת, סגירת אונר"א היא תנאי הכרחי בדרך לכך.

 

תנאי הכרחי לשלום – כותרת חדשות 2 במוצ"ש הייתה, שממשל טראמפ עומד לבטל את זכות השיבה. בכותרת הזאת יש סתירה לוגית. איך אפשר לבטל דבר שאינו קיים? אין "זכות" שיבה.

אם נכונה הידיעה וממשל טראמפ עומד להפסיק את התמיכה באונר"א, מה שעשוי להביא לפירוקו של הארגון, זוהי בשורה גדולה לכל שוחר שלום. אונר"א הוא הארגון להנצחת הסכסוך הישראלי פלשתינאי. לא בטוח שפירוקו הוא תנאי מספיק לשלום, אך הוא תנאי הכרחי.

 

פוגרומצ'יקים – כל יהודי חייב להוקיע את פשע השנאה הגזעני בחוף קריית חיים, בנוסח קו-קלוקס-קלאן ופוגרומצ'יקים מן הסוג שפרעו באבותינו באירופה. ישראל, כמדינה יהודית, חייבת להבטיח שמעשים כאלה לא יקרו בתוכה. על הפוגרומצ'יקים להיענש בכל חומרת הדין.

אני גאה במתרחצים שראו את הפשע, התערבו והצילו את קורבנות הלינץ'. זו הדרך היהודית של "לא תעמוד על דם רעך".

 

היגיון עקום – טוב, כבר קראתי, כצפוי, שהלינץ' המזעזע בחוף קריית חיים הוא תוצאה של חוק הלאום. על פי אותו היגיון עקום, הטבח במערכת המכפלה והטבח של עמי פופר הם תוצאה ישירה של העובדה שלא היה אז חוק הלאום.

 

קשרתם את גורלכם – לאחינו הדרוזים! שאו ברכה ביום חגכם! לפני שבעים שנה קשרתם את גורלכם עם המדינה היהודית. זוהי ברית חיים וברית דמים. שימורה, חיזוקה וטיפוחה היא אינטרס של מדינת ישראל, של היהודים בישראל ושל הדרוזים בישראל.

כיוון שחוק הלאום הוא חוק המעגן בחוקה את צביונה היהודי של ישראל – אין כל סיבה שמי שקשר את גורלו עם ישראל כמדינה יהודית לא יתמוך בו. אדרבא, הפער התהומי במצבם של הדרוזים בישראל לעומת זה שבמדינות ערב, רק מוכיח עד כמה היותה של ישראל מדינה יהודית הוא גם אינטרס דרוזי.

אל תתנו לאף אחד, מחוץ לעדה ומתוכה, לעשות עליכם סיבוב ולנסות לתקוע טריז ביניכם לבין מדינת ישראל. אל תתנו לאף אחד למכור לכם סיפורי בדים, על כך שחוק הלאום פוגע בזכות כלשהי מזכויותיכם – זהו שקר גס.

חוק הלאום אינו פוגע כהוא זה בזכויות האזרח השוות לכל, ללא הבדל השתייכות לאומית, דתית ועדתית כלשהי. גם לא בזכויותיהם של ערביי ישראל. הזכויות הן שוות לכל. אולם אתם, כמיעוט שקשר עם המדינה את גורלו ונושא בעול הביטחון באופן מעורר הערצה, ראויים להעדפה מתקנת, מעבר לזכויות השוות. במקום להיגרר למאבקי סרק ולשמש כלי משחק במלחמות פוליטיות זרות ומזיקות, כפי שבאו לידי ביטוי בהתנגדות לחוק הלאום, מוטב שתעלו את הדרישה הזו – להעדפה מתקנת.

אתם מעלים טענות מוצדקות על עוולות בתחום הכלכלי ובתחומים שונים. עוולות אלו קדמו לחוק הלאום ואינן קשורות אליו כהוא זה. את העוולות הללו ראוי לתקן. מי ייתן, שדווקא עתה, בעקבות חוק הלאום, ייעשה מאמץ לאומי ממוקד לקידום העדה הדרוזית ופתרון מצוקותיה.

הברית בינינו איתנה – אל ניתן לאינטרסנטים צינים לחבל בה.

 

שתי תוספות – כפי שאני מציע כבר ארבע שנים – כדאי להוסיף לחוק הלאום את הפסוק ממגילת העצמאות על השוויון ללא הבדל דת, גזע ומין. נכון, השוויון הזה קיים בחוקה גם ללא חוק הלאום, ונכון שהמשפט הזה אינו שייך לחוק הלאום, אולם בסיטואציה החברתית והפוליטית שנוצרה, ראוי להוסיף את המשפט כסולם להוריד את מתנגדי החוק מהתנגדותם, וליצור קונצנזוס ציוני רחב, של השמאל והימין הציוני, הציונות הדתית והחילונית, בתמיכה רבתי בחוק הלאום, ולבודד את המתנגדים עקרונית לקיומה של מדינה יהודית.

לצד תוספת זאת, אני מציע להוסיף פסוק נוסף ממגילת העצמאות, הקובע שזכותו של העם היהודי למדינה ריבונית בארצו אינה ניתנת להפקעה. פירוש הדבר, שבשום סיטואציה פוליטית אי אפשר להפוך את ישראל למשהו שאינו מדינה יהודית וכל הצעת חוק המנסה להפוך את ישראל לדבר אחר, תיפסל מראש ולא תעלה לדיון.

את החוק החדש, עם שתי התוספות, יש לתקף בחוק עצמו, כך שרק ברוב של 90 ח"כים ניתן יהיה לבטלו.

 

מעמד מיוחד – על פי תקנון הכנסת, ניתן לנאום בה בערבית. אילו לפני חודשיים, הייתה מחליטה מליאת הכנסת ברוב קולות לבטל את הזכות הזאת, ואזרח או ח"כ היה עותר לבג"ץ נגד ההחלטה הזאת – לא הייתה לבית המשפט כל עילה להתערב. אילו היום תקבל הכנסת החלטה כזאת, בית המשפט יוכל לפסול אותה בהסתמך על חוק יסוד חדש.

בחוק יסוד זה נאמר: "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה… אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה". החוק שהעניק הגנה חוקתית לשפה הערבית הוא חוק יסוד: ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, המוכר כחוק הלאום.

 

חוק הרדיקלים השלובים – גדעון לוי פרסם הספד מעריץ על אורי אבנרי, והעלה על נס בעיקר את הרדיקליות שלו. הוא תיאר אותו כפורץ דרך, ולכן הוא השפיע ונשאר בזיכרון, לעומת "אנשי האמצע" כדוגמת פרס, ההולכים בין הטיפות, שאף אחד לא יזכור אותם. בין "אנשי האמצע" הוא מנה גם את… תמר זנדברג.

"האם תמר זנדברג תאזור אי פעם אומץ כמו אבנרי שהיא מטיבה להספיד, תחצה את הקווים ותנסה להיפגש עם הנהגת החמאס ותביע סולידריות עם עזה הנצורה?" כלומר, אצל לוי פחות מחציית הקווים – לא נחשב.

לפני שנים אחדות, רוגל אלפר פרסם ביקורת טלוויזיה בעקבות ראיון עם איתמר בן גביר. והיה זה מאמר מעריץ – סוף סוף הוא ראה בטלוויזיה מהפכן אמתי. הוא ממש התרפק על כל מנוד ראש ועפעוף של בן גביר. סוף סוף הוא מצא את בן דמותו בצד השני. ובאותה רוח גם גדעון לוי. הוא מתעב את אנשי האמצע, אוהב את הרדיקלים.

"הדברים נכונים מימין ומשמאל. אבנרי סימן בזמנו את גבולות מחנה השלום. מאיר כהנא, מנגד, סימן את גבולות הגזענות והשנאה היהודית הישראלית. שניהם הותירו חותם ולא נשכחו. … ההשוואה ביניהם קשה ומקוממת — אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה, ששניהם סימנו גבולות, שגם הם התרחבו… מי משניהם השפיע יותר? למרבה הזוועה, כהנא ניצח. אולי זה עוד יתהפך ברבות הימים".

יהיה זה לא פחות מאסון לאומי, אם הבחירה תהיה בין דרכיהם הרדיקליות והמטורפות של אבנרי או של כהנא. אגב, כשלוי כותב "סימנו גבולות, שגם הם התרחבו" הוא ידע היטב למה ולמי הוא מתכוון. הוא הרבה יותר קיצוני מאבנרי.

 

שטיפת מוח נוסח שוקן – איך שטיפת מוח מצליחה לגרום לאנשים להאמין בשקרים? דרך אחת היא זאת שניסח מי שהיה רב אמן בשטיפת מוח ותעמולת שקר – גבלס; מורם ורבם של שוטפי המוח עד ימינו: "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת". דרך נוספת, מתוחכמת יותר, היא להתייחס לשקר כאל אקסיומה, וללכת הלאה בהתייחסות ל"מציאות" הפיקטיבית שנוצרה בידי השקרן.

לדוגמה, אם החלטתי להעליל על השכן שלי שהוא מתעלל באשתו וילדיו, אחזור פעמים רבות על השקר. ובשלב מסוים, אשב עם חברים ואומר להם: "מחלקת הרווחה ממש לא בסדר. תראו איך הם לא עושים דבר כדי להגן על הילדים שלו. בסוף יגידו שהכתובת הייתה על הקיר, אבל זה יהיה מאוחר מדי". כלומר, עצם העלילה היא כבר "עובדה", אין צורך להתעכב עליה. הדיבור על ההשלכות של העובדה, מעצים בתודעת המאזין את עצם השקר כעובדה, שאינה זקוקה לראיה.

וכך, כותרת "הארץ" היא "צלפי צה"ל שירו באלפי אזרחים בגבול עזה לא מקבלים טיפול נפשי". כלומר, עצם עלילת הדם הנוראה על אודות צלפי צה"ל שנשלחו לירות באלפי "אזרחים" היא אקסיומה. אינה זקוקה להוכחה. ופתאום, ל"הארץ" – "הארץ" (!!!), אכפת מחיילי צה"ל… חחחחח. הם דואגים להם, לנפשם הרכה, לכך שצה"ל, ששלח אותם לטבוח באלפי אזרחים לא דואג להם

הרי ברור, שצלפי צה"ל הוכשרו לצלוף באזרחים. הציבו אותם לאורך הגבול עם הוראה – אם אתה מזהה אזרח, צלוף בו. ברור. זה לא נדרש להוכחה. אך זה כמובן קשקוש.

מיהו אזרח? ניקח לדוגמה את "המפגע הבודד". זה שאינו חבר בארגון טרור, אבל לקח סכין גדולה ורצח ילדה ישראלית. הוא אזרח? מי שפגע בו, ירה באזרח? מול איום של פלישת אלפי פלשתינאים לשטחה של ישראל כדי לבצע את אקט ה"שיבה", ישראל הגנה על גבולה ועל ריבונותה.

השימוש בצלפים נועד למנוע מרחץ דמים וירי המוני כדי לסכל את המזימה ולהגן על ריבונות המדינה, באמצעות פגיעה ממוקדת במסיתים או במי שהצליח להגיע לגדר. העובדה שמול עשרות אלפים שהשתתפו בניסיונות הללו לאורך חודשים רבים, נהרגו כל כך מעט, קצת יותר ממאה, היא הוכחה למקצועיות של הצלפים. גם הצליחו למנוע את הפלישה וגם חסכו בחיי אדם. כן, צה"ל רואה כמטרה לחסוך גם בחיי אויב.

 

רווית הכט צודקת – כשרובי ריבלין היה יו"ר הכנסת, הוא נלחם על עצמאותה, וסירב להתקפל מול הגחמות של ראש הממשלה נתניהו, שבעיניו הפרדת רשויות פירושה שהכנסת כפופה לראש הממשלה והינה אסקופה הנדרסת לרגליו.

מאז, ראש הממשלה סחף, תחילה את חסידיו השוטים ואח"כ את הימין ברובו, למלחמה חורמה, נקם ושילם חולנית נגד ריבלין, בעיקר אחרי שהעז להיבחר לנשיאות, חרף כל מאמציו של נתניהו למנוע זאת, ולהביא לבחירת אדם שנוח היה לו לגנוב עמו סוסים – פואד בן אליעזר.

ריבלין, מי שהתנגד להסכם חברון, התנגד להסכם וואי, התנגד להתנתקות, התנגד לנאום בר-אילן ודבק עד היום בעמדה זו, הוקע כ"ססססמולן", רחמנא לצלן. בעיקר כאשר הוא דבק במרכיב הליברלי, רחמנא לצלן, של תורת ז'בוטינסקי. ומרגע שהימין סימן אותו כאויב, השמאל סימן אותו כאויבו של האויב, וחיבק אותו חיבוק דב.

אבל ריבלין נשאר ריבלין. בשבוע שעבר הוא היה אורח הכבוד בחנוכת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת השומרון באריאל. בזה אין דבר מיוחד, כנשיא – בלי קשר לעמדותיו, מן הראוי שישתתף באירועים כאלה.

אך בנאומו, הוא גם ביטא את עמדותיו: "כשהם לגלגו, אתם כולכם בניתם. כשהם צעקו, אתם יצרתם. יצרתם מוסד לתפארת. כשהם האשימו והחרימו, אתם הוכחתם שקמה כאן אקדמיה מצוינת… במקום שבו יש יהודים — שם יהיו לימודים… היום חיים בשומרון עשרות אלפי יהודים, ובהם נהרות, נהרות של לומדים" וכן הלאה.

רווית הכט פרסמה פשקוויל נגד ריבלין, ובעיקר נגד החיבוק שהוא מקבל מעמיתיה לשמאל. ולשיטתה, היא בהחלט צודקת. הם בהחלט, מתוך שנאתם לנתניהו, אימצו את מי שהאידיאולוגיה שלו רחוקה משלהם יותר מאשר נתניהו. היא לועגת לחיבוק הזה, ומכנה את ריבלין "דוּבִּי המחמד של השמאל", אך מזהירה מפניו, שאמנם הוא מענטש אך הוא "הסיפוחיסט מספר אחת".

אגב, בפשקוויל לא הופיעו אפילו פעם אחת (!) המילים "לאומנות", "גזענות", "אתנוקרטיה" ו"פשיזם". אבל פטור בלא "אפרטהייד" אי אפשר.

 

אבן נגף – המזימה של נתניהו למנות את דוד ביטן, נער השליחויות חסר העכבות שלו, לתפקיד השר לביטחון פנים, כדי שידיח את המפכ"ל אלשייך, כיוון שהוא ממלא את תפקידו בנאמנות ולא עצר את חקירות נתניהו, מאירה באור חיובי על השר ארדן.

אם כדי לבצע את הנְבָלָה, צריך היה להזיז ממקומו את ארדן, הדבר מעיד על כך שהוא אבן נגף בפני הנְבָלָה.

 

סוכני השינוי – מתוך מאמר של אורי אורבך בשנת 2007: "ארגונים כמו 'קולך' הפמיניסטי ו'מעגלי צדק' החברתי הם סוכני שינוי חשובים מאין כמותם. ממש קטרים שיסחבו אחריהם את עגלת הציונות הדתית והחברה כולה, לא פחות מ'גוש אמונים' ומ'מרכז הרב' של שנות ה-70".

חלפו 11 שנים וניתן לבחון אם הנבואה התגשמה. באשר ל"קולך" – התגשמה בגדול. הפמיניזם הדתי חולל מהפכה רבתי בציונות הדתית. מלחמת המאסף של הרבנים החרד"לים נגד גל ההתנדבות ההולך וגואה של בנות דתיות לשירות בצה"ל, רק מעיד על תבוסתם בקרב הזה.

המהפכה הגדולה ביותר היא ביחס ללהט"בים. המיינסטרים של הציונות הדתית היום, מקבל את הלהט"בים יותר מהחברה החילונית לפני עשור. וגם כאן, מלחמת המאסף החרד"לית היא עדות לכך.

לדאבוני הרב, לא כן באשר ל"מעגלי צדק". כאן קרה ההיפך. הציונות הדתית, שתמיד דגלה בצדק חברתי, שהח"כים שלה היו מובילי החקיקה החברתית, שהמחלוקת בתוכה הייתה אם להתמקד במאבק על ארץ ישראל או על שאלות חברתיות, אך לא הייתה בתוכה מחלוקת על עצם הערכים החברתיים, סטתה בשנים האחרונות סטיה חדה לעבר אידיאולוגיה אנטי חברתית ליברטריאנית קיצונית.

הדבר נכון הן בציבור הרחב (כפי שמשתקף ברשתות), והן בייצוג הפוליטי. הקו החברתי כלכלי של בנט ובעיקר של איילת שקד, שאותם אורי אורבך הכניס לפוליטיקה ועמם הוא הקים את "הבית היהודי" במתכונתו הנוכחית, הפוך לקו החברתי המסורתי של הציונות הדתית.

בשנת 2004 כתב הרב יצחק יוסף ליפשיץ בכתב העת "תכלת" מאמר שהציג את ההשקפה הליברטריאנית כהשקפתה של היהדות. אני פרסמתי מאמר תגובה שבו שללתי את עמדתו והראיתי שהיהדות דוגלת דווקא בגישה של צדק חברתי.

שנינו הוזמנו לרב שיח בתנועת "גשר" (שמתוכה יצא הארגון "מעגלי צדק"). בפתח דבריו אמר הרב ליפשיץ, שהוא יודע שדבריו מנוגדים לקו המקובל בציונות הדתית, ואף אמר שהקצין במאמרו כדי לאזן את הגל המחבר יהדות וצדק חברתי. בחלוף עשור וחצי, למרבה הצער, גישתו הייתה למיינסטרים. אני מקווה ומאמין שזו מגמה הפיכה.

 

פרס עמק הירדן – יצחקי גל, חבר קיבוץ אפיקים, מראשוני המתיישבים בגולן, מראשוני וטובי חוקרי הגולן והראשון שגילה את אתר גמלא והיטיב לזהותו, נבחר לקבלת פרס עמק הירדן, על מפעל חייו בחקר הגולן והכינרת. כה לחי!

דבקה רפיח – ב-1984 צפיתי בהופעה בלתי נשכחת של יהודית רביץ, באיילת השחר. המופע נפתח בסערה, בגרסת כיסוי סוחפת של יהודית ל"דבקה רפיח". יהודית שרה, רקדה, ענטזה ושלהבה את הקהל, שהריע לה ממושכות.

חיכיתי בכיליון עיניים לצאת תקליטה, והיה לי ברור שהשיר יופיע בו, אך הוא לא הופיע בו, ולא באף אחד מתקליטיה עד כה. והיא לא שרה אותו באף תכנית, ואף פעם לא השמיעו אותו ברדיו. אך הוא נחרט עמוק בזיכרוני, וכבר 34 שנים אני מצפה לו.

… ולא לשווא. ביום שישי נסעתי ברכבי, ושמעתי פתאום ברדיו גרסה חדש של השיר, בביצוע חדש של יהודית רביץ, "הדודאים החדשים" ו"רבע לאפריקה", מתוך הדיסק החדש של "הדודאים החדשים", שבו הם מארחים אמנים שונים, ובהם יהודית רביץ, יהודה פוליקר, מרינה מקסימיליאן ושלומי שבן, לביצוע הקלאסיקות של "הדודאים". בתוך דקות ספורות, הדיסק החדש, "שרים דודאים 2" כבר התנגן ברכבי.

ואם זה לא עונג שבת – עונג שבת מהו?

 

מחנה השמאלימין הפנאטי – מה המשותף לשני המשפטים הבאים? "אתה מסית ומדיח ראשי לאומן ופשיסט" ו"אתה כזה חסר הבנה ומלא קיבעון אנאלי שלא תעלה במוחך ההוזה אפשרות אחרת. אבל לא עולה בראשי תרופה למצבך… מקווה שתחלים מהזיותיך. למרות הכל רואים בבירור את נטיותייך שמאלה"?

אלו שתי תגובות שקיבלתי היום, בהפרש של שעות אחדות, משני בריוני רשת פנאטים, אחת מהשמאל הרדיקלי ואחד מהימין הרדיקלי. לכבוד הוא לי להיות מושא שנאה של פנאטים מטורפים כאלה, ולעונג הוא לי להכעיס אותם. וכל כך לא מפתיע, שהם כל כך דומים זה לזו וזו לזה.

 

אני רק שאלה – אם בכל יום מגיע אליי מייל של מישהו שמספר לי על ירושה שממתינה לי… זו בכל יום ירושה אחרת, או אותה ירושה?

 

ביד הלשון

הסדרה – לנוכח הדיבורים על הסדרה אפשרית עם חמאס בגבול עזה, נמתחה ביקורת (מימין ומשמאל) על המושג, ונאמר שזו מכבסת מילים, שנועדה להדחיק את העובדה שמדובר בהסכם עם חמאס.

יתכן שזה נכון, ואם כן, אין בכך כל תקדים. פוליטיקאים ומנהיגים נוטים לעצב תודעה באמצעות שימוש במילים ומושגים. כך, למשל: "פעימות" במקום נסיגות, "התנתקות" במקום עקירת חבל התיישבות ועוד.

גם אם זו כוונת השימוש במושג הסדרה, האמת היא שהשימוש במילים הסכם והסדר כמילים נרדפות אינו חדש. לאורך השנים נהוג לדבר על הסכמי שלום והסדרי שלום, על הסכמי ביניים והסדרי ביניים, הסכם הפרדת כוחות והסדר הפרדת כוחות וכד'.

 

החריג הפעם, הוא השימוש בלשון נקבה – הסדרה, ולא הסדר.

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: