יום שלישי, 26 במרץ 2019, י"ט אדר ב' ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 058-4337220

דעות בצפונט

דעות

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

צרור הערות, והפעם: מנהיגות אחרת, קדנציה מלאה, פרדוקס הקואליציה, הליכוד הרוויח, הנפת יד גסה על הדמוקרטיה, השיטה, הממשלה אשמה, פייסנות, בדרכו של צ'מברליין, ארדואן ודאעש – מי מסוכן יותר? משפט הראווה בדרך למחנה לחינוך מחדש, כוח הבניין וכוח ההרס ו"ביד הלשון": גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אורי הייטנר

חבר קיבוץ אורטל, חוקר במכון שמיר למחקר בקצרין, פובליציסט בעל בלוג בנושאים אקטואליים

uriheitner@gmail.com

https://heitner.wordpress.com/

מנהיגות אחרת – מול ההקצנה והפלגנות של השמאלימין המקצין, יעלון מייצג אלטרנטיבה שפויה, של חידוש המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי, הממלכתי, הסולידרי. הגיע הזמן למנהיגות אחרת; מנהיגות של אחריות לאומית, דוגמה אישית וטוהר מידות. אני תומך ביעלון.

 

קדנציה מלאה – הבחירות לכנסת ה-21 הוקדמו, אך הכנסת ה-20 תשלים קדנציה מלאה. הבחירות לכנסת ה-20 התקיימו ב-17.3.15, כך שהכנסת תכהן כמעט 4 שנים וחודש.

על פי החוק, הבחירות אמורות להתקיים בחודש חשוון, אך משמעות הדבר עלולה להיות קדנציה של קרוב לחמש שנים, אם הבחירות לכנסת הקודמת הוקדמו באופן משמעותי. אין זה הגיוני ובלתי ראוי. מן הראוי לשנות את החוק, ולקבוע שהבחירות תתקיימנה ארבע שנים לאחר הבחירות הקודמות.

העובדה שהכנסת הוציאה את ימיה, היא עדות לכך שהמערכת הפוליטית הישראלית יציבה יותר מכפי שמקובל לתאר אותה, ושבעיית ה"משילות" היא אגדה שנועדה להחליש את הכנסת, השירות הציבורי ובית המשפט ולחזק את כוחו של רוה"מ.

הייתה בישראל בעיית משילות. במשך שנים, מידי יום שני הכנסת הצביעה על הצעות אי אמון בממשלה, סביב כל נושא שולי. בכל יום שני הממשלה עלולה הייתה ליפול. לקראת כל יום שני, סיעות בקואליציה וח"כים סוררים בקואליציה, איימו להצביע אי אמון אם לא תיענה דרישה תורנית שלהם, וכך כל הקדנציה הייתה מו"מ קואליציוני אינסופי, רצוף בסחיטות פוליטיות, והממשלות קרסו.

אריק שרון כראש הממשלה, הוביל את השינוי המשמעותי ביותר בשיטה הפוליטית הישראלית – אי אמון קונסטרוקטיבי. מאז קבלת החוק, אי אפשר להפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון, וגם אם היה להצעה רוב, זו הצבעה הצהרתית ללא משמעות מעשית.

כדי להפיל את הממשלה, יש להציג תמיכה של 61 ח"כים במועמד חלופי. הסבירות שתהיה הסכמה כזו כל כך נמוכה, שהיא כמעט ואינה קיימת. מאז, אין עוד בישראל כל בעיית משילות. לכן, הכנסת הנוכחית הוציאה את ימיה, וכך גם הכנסת ה-18. כהונת הכנסת ה-19 הופסקה בחלוף שנתיים סתם בשל קפריזה של נתניהו, ללא כל הצדקה עניינית.

 

פרדוקס הקואליציה – רוה"מ הצהיר, עם פיזור הכנסת, שהוא ינצח בבחירות ולאחר מכן יקים ממשלה באותו הרכב קואליציוני. אולם פיזור הכנסת נובע מההרכב הקואליציוני הנוכחי – חוסר היכולת להגיע להסכמה על חוק הגיוס. אז איך תקום קואליציה באותו הרכב, שתהיה חייבת לחוקק את חוק הגיוס?

הליכוד הרוויח – אחת התוצאות החיוביות של הקדמת הבחירות, היא סיכול ניסיונו של נתניהו לחוקק את החוק הפרסונלי "חוק סער". המרוויח העיקרי מכך הוא הליכוד, שהחוק נועד לפגוע באינטרס שלו ולשעבדו לאינטרס האישי של נתניהו. החוק נועד לקשור את הליכוד לנתניהו, כך שאם מפלגות תסרבנה להצטרף לממשלה בראשותו, אם יוגש נגדו כתב אישום, והוא לא יוכל להקים ממשלה – אף ח"כ אחר בליכוד לא יוכל להקים ממשלה, גם במחיר ישיבה באופוזיציה.

הנפת יד גסה על הדמוקרטיה – נער השליחויות של נתניהו דודו אמסלם, התראיין בתכניתם של קלמן וליברמן בכאן ב', והשמיע ללא מסיכות וללא צעיפים את קול אדוניו. הוא הסית את ההמון ("מאות אלפים ומיליונים") למרד נגד שלטון החוק בישראל, אם יוגש כתב אישום נגד נתניהו. הוא הציג את משטרת ישראל ופרקליטות המדינה כשני ארגוני מאפיה, שתופרים ביסודיות תיקים נגד נתניהו ומבצעים הפיכה, ואומר ש"העם" לא יקבל זאת.

אף מאזין לראיון אינו חושב באמת שנער השליחויות אמר את הדברים על דעת עצמו. כל מאזין מבין שהוא אמר את מה שהבוס החליט שיאמר.

נתניהו עולה שלב, ושולח את נערי השליחויות שלו להסית את ההמון לצאת לרחובות, אם יוגש נגדו כתב אישום, ולמרוד.

החשדות נגד נתניהו כבדים מאוד, כולל חשדות בשוחד. איני יודע האם יוגש כתב אישום ועל אילו האשמות. אולם כל החשדות גם יחד, בהגדרה מרחיקת הלכת ביותר שלהן, מתגמדות בנזקן למדינה ולחברה הישראלית, לעומת מסע ההסתה נגד שלטון החוק, שכל כולו נועד להציל את עורו של אדם אחד. נתניהו שורף את המועדון, מוכן להשאיר אחריו אדמה חרוכה, ובלבד שייחלץ את עצמו. הוא בונה על ההמון, שהיה חשוף במשך שנים לשטיפת מוח בפולחן האישיות שלו, שייצא על פי קריאתו לרחובות ויבצע מהפיכה שלטונית.

לא הייתה בתולדות מדינת ישראל הרמת יד גסה כל כך על הדמוקרטיה הישראלית. נתניהו מוכיח שאינו ראוי ואינו כשיר להיות ראש הממשלה.

 

השיטה – נתניהו הגיש תביעת דיבה נגד בן כספית, ואני מאמין שאכן כספית שיקר. על סמך מה זו אמונתי? על סמך תקדים יגאל סרנה. דברים רבים נכתבים מדי יום נגד נתניהו, כולל סיפורים קשים יותר מזה שסרנה כתב.

מדוע הוא תבע את סרנה? כי היה זה מקרה של שקר מובהק. נתניהו הלך על בטוח. תבע את סרנה על שקר, כדי לנפנף בו כ"הוכחה" ש"כל התקשורת" משקרת בדבריה על אודותיו. יש לי יסוד להניח שהפעם הוא נקט באותה שיטה, מה גם שבן כספית הוא לא בדיוק התגלמות האמינות והדיוק, אם להתבטא בעדינות.

אבי השיטה הוא אריק שרון. מכל הספרים והכתבות הרבות על הדרך בה ניהל את מלחמת לבנון, שרובם התפרסמו בישראל, הוא בחר לתבוע דווקא את ה"טיים", שכתב דברי שקר, ונופף בזכייתו בתביעה כ"הוכחה", כביכול, שכל הטענות נגדו שקריות. הוא לא היה מעלה על דעתו להתרסק בתביעת דיבה נגד אהוד יערי וזאב שיף על הספר "מלחמת שולל", כי הוא ידע שהכתוב שם – אמת.

הממשלה אשמה – במסגרת אופנת המתקפות על בית המשפט העליון, בימים האחרונים מלאה הרשת התקפה על בית המשפט שכפה, כביכול, על המדינה לשחרר לרחובות אלף פושעים מסוכנים, ובכך סיכן את שלום הציבור. וכרגיל, הלהג על ה"פקידים" שמינו את עצמם בשיטת חבר מביא חבר, אינם נושאים בשום אחריות לתוצאות החלטתם ושהם הדיקטטורה שכופה על נבחרי העם וכו' וכו' וכו', כיד הדמגוגיה החביבה עליהם. המשותף לכל הטיעונים הללו, הוא שכולם קשקוש.

מדובר בשחרור של אלף אסירים שנדונו לכל היותר לארבע שנות מאסר ואינם אסירים ביטחוניים, כלומר לא פושעים מסוכנים. מדובר רק באסירים שעומדים לקראת שחרורם. בממוצע, השחרור הוקדם ב-40 יום.

כלומר, אם מדובר בסכנה לשלום הציבור – האם הסכנה הזאת לא קיימת אם האסירים ישוחררו בזמן, בעוד 40 יום? כמובן שאין לכך כמעט משמעות מבחינת שלום הציבור. לעומת זאת, יש לכך משמעות רבה מבחינת הצפיפות בבתי הכלא.

אסירים הם בני אדם, וכשהם אסורים הם בני אדם חסרי ישע. חובתה של החברה להבטיח להם תנאי קיום מינימליים. ואכן, כך קובע החוק. את תקן המטראז' לאסיר לא קבע בית המשפט העליון, אלא חוק שחוקקה הכנסת. גם השחרור המנהלי של אסירים אם הצפיפות גבוהה מן התקן, אינו גחמה של בית המשפט, אלא חוק מפורש של הכנסת.

אני מתנגד לאקטיביזם שיפוטי, כלומר להתערבות בית המשפט בהחלטות פוליטיות ובחוקים של הכנסת, וסבור שהתערבות כזאת צריכה להיות רק במקרים קיצוניים של פגיעה בזכויות האדם.

כאן, אין המדובר כלל באקטיביזם, כיוון שבית המשפט לא התערב בחוק ולא בהחלטה מדינית, אלא נענה לעתירה נגד המדינה, על כך שהפרה את החוק כשלא שיחררה את האסירים.

יתר על כן, פסיקת בית המשפט לא דרשה מימוש מלא של החוק, אלא רק חלקי. על פי הגישה השמרנית ביותר, תפקידו של בית המשפט להבטיח שהמדינה תפעל על פי חוקיה. על פי הגישה השמרנית ביותר, תפקידו של בית המשפט לשמור על זכויות האדם. וגם האסירים הם בני אדם.

 

הבעיה כאן כלל אינה של בית המשפט, אלא של הממשלה. הממשלה אחראית לצפיפות בבתי הסוהר, כיוון שהממשלה אינה מתכננת, אינה ערוכה לגודל האוכלוסיה בישראל, ולא לגידול הצפוי באוכלוסיה בשנים הבאות. והבעיה אינה רק בבתי הסוהר, אלא גם במערכת הבריאות, במערכת החינוך, בתשתיות הלאומיות וכד'. אלה כשלים של הממשלה, אבל הטלת כשלי הממשלה על גורמים אחרים, ובעיקר על בית המשפט, היא יסוד מוסד בביביזם.

 

פייסנות – איך קראתם לזה? "פיוס" עם טורקיה?

 

בדרכו של צ'מברליין – "רודן אנטישמי אובססיבי", היטיב נתניהו להגדיר במדויק את ארדואן. חבל שהוא, שמתיימר להיות צ'רצ'יל חדש, נהג כצ'מברליין במסע הפיוס כלפי האויב הטורקי. הוא התנצל בפני ארדואן על התוקפנות הטורקית נגד ישראל, שילם פיצויים למשפחות המחבלים והשפיל את הכבוד הלאומי של מדינת ישראל.

 

ארדואן ודאעש – מי מסוכן יותר? – טראמפ קובע שארדואן יחסל את דאעש. אבל ארדואן ודאעש מייצגים אותה תופעה, אם כי דאעש בצורה קיצונית יותר – תופעת הקנאות האיסלמיסטית הסונית ברוח "האחים המוסלמים". דאעש קיצונית יותר, ארדואן חזק יותר ולכן מסוכן יותר.

 

משפט הראווה בדרך למחנה לחינוך מחדש – כאשר חוה אלברשטיין תעמוד בפני בית הדין המהפכני המיוחד לבחינת הפשעים נגד השלום והדמוקרטיה, היא תוכל להציג, להגנתה, בין השאר, את שירה "חד גדיא", שבו הציגה את בלבול הזהות שלה "עכשיו איני יודעת מי אני", כיוון שאנחנו הרודף ואויבינו הם הנרדף, אנחנו הזאב והם הגדי. היא גם תספר שהופיעה בהפגנות של ארגון הסרבנים "יש גבול", שהיא חברה בהנהלת "בצלם".

יש לה הרבה דברים לומר להגנתה. שלמה ארצי יוכל לספר, לדוגמה, ששר "אני נוהג זהיר מאנשים, מחלומות, מרוח גזענית. זו לא אותה המדינה", "האויב הזר נראה לו אנושי וגם פוחד… יש לנו ארץ – למה עוד אחת?" או: " 'זמן צהוב' קורא גרוסמן למצב הרע… עוד לא למדנו כלום כך התברר". שלמה גרוניך יוכל לספר על המופע המשותף שלו עם יהונתן גפן, שהיה מופע מחאה בוטה, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, ובשיאו הוא שר "אחים בעיירת שריפה" וכל אחד בקהל ידע בדיוק מי כאן בתפקיד היהודים שעיירתם הוצתה ומי הנאצים המציתים.

דיוויד ברוזה יוכל לספר אף הוא על הופעותיו המשותפות עם יהונתן גפן, ובעיקר על "יהיה טוב", ההמנון שעמו הופיע בכל הפגנת "שלום עכשיו", ובמרכזו המנטרה: "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב", והמחאה נגד "ממשלה של גנרלים". אביב גפן, נציג "הדור המזוין" יוכל לספר איך היה התגלמות אמנות המחאה ה"שמאלנית" וכיצד הופיע עם שירי המחאה שלו בכל ההפגנות הנכונות.

 אל תזלזלו, הוא יתחנן באוזני שופטיו ב"סוף העולם", ב"עכשיו מעונן" ובשורה כמו "איך זה ששלטון נגנב בכמה יריות בגב". ואהוד בנאי ידווח על "ערבב את הטיח אחמד", שלא לדבר על "שיר האונס".

שלום חנוך יספר על שירו "אל תקרא לי עם" שבו התכחש ללאומיותו והציג אידיאל של אנושות ללא לאומים, ועל "לא עוצר באדום" על אריק שרון (ולא בהקשר ההתנתקות) "גיבור העם, מנופף לשלום מהמכונית המפוארת, מקצר את הדרך, משאיר אחריו מפולת והרס, הזמן בוער לו, צר המקום, זהירות, הוא לא עוצר באדום…רוצח.. שור זועם… מסוק חולף בשמי העיר הבוערת… השוטים אוהבים את הכוח, מאמינים ועוזרים לו לצמוח". וירדנה ארזי תספר איך שירה "הביתה" היה ההמנון בכל ההפגנות נגד מלחמת לבנון.

 

אבל זה לא יעזור להם. קומיסר החינוך-מחדש רוגל אלפר, כבר פסק את דינם. היום כוחו מסתכם בפשקוויל בשוקניה, אך אם יהיה בידיו באמת הכוח, כל הרשימה שפתחה את הפשקוויל, תישלח במקרה הטוב למחנה לחינוך מחדש.

רשימת הנידונים בפשקוויל של אלפר: שלמה ארצי, דייוויד ברוזה, מתי כספי, שלמה גרוניך, גידי גוב, ירדנה ארזי, דני סנדרסון, אהוד בנאי, שלום חנוך, חוה אלברשטיין, שלומי שבן, רונה קינן, אביב גפן, עינת שרוף, עידן רייכל, אביהו מדינה, קורין אלאל.

קטעים נבחרים מתוך פסק הדין במשפט הראווה: אף אחד מהם לא כתב "באופן מסודר שירי מחאה ששחו נגד הזרם ומתחו ביקורת נוקבת על הנרטיב הישראלי, שעיקרו גאולה דרך מיליטריזם. לאומנות קיצונית וגזענות, ערכים דתיים חשוכים, קידוש השכול והמוות, והכיבוש שבעטיו ישראל כבר יותר מ–50 שנה איננה מדינה דמוקרטית — לא מעניינם…

 כולם, אחד אחד, רכיכות פוליטיות, אנשים לא מוסריים שמייצרים תרבות שאדישה לפשעים חמורים שמבצעת מדינתם בשמם, ושמעודדת פטריוטיות והקרבת קורבנות אדם על מזבח הגאולה הלאומית דרך מלחמות… הם פחדנים. תועלתנים. אפילו רקובים.

הביטו בהם: אלה האנשים שיצרו את הפסקול שמלווה 51 שנות כיבוש, שליטה בעם אחר תוך שלילת זכויות האדם הבסיסיות שלו, וסגידה לדת השואה והשכול. השבט הזה, הישראלי, הוא פושע בינלאומי, והם מדורתו". והמעשה הנורא המופיע בכתב האישום: הם שרו בטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל.

במחנה לחינוך מחדש הם יידרשו להלחין ולבצע פשקווילים של אלפר, גדעון לוי, עמירה הס ושאר חברי דבוקת שוקן.

כמו 99% מפשקוויליו של הנ"ל, גם זה הוצב בראש העיתון, לצד הלוגו, בחלון הראווה של השוקניזם.

 

כוח הבניין וכוח ההרס – הייתה לי שלשום חוויה מיוחדת במינה – זכיתי להיות בעת ובעונה אחת אורח ומארח. בית המדרש "מעגלים" שבו אני חבר, התארח במדרשת השילוב בנטור, שאני משרת כיו"ר ועד ההנהלה שלה.

בית מדרש "מעגלים" הוא קבוצה של מעל 25 אנשים, מיישובי הגליל העליון והגולן, שכבר למעלה מעשר שנים לומדים יחד יהדות; חילונים ודתיים, נשים וגברים, ברוח פלורליסטית וחופשית, עם מחלוקות גלויות אך תמיד לשם שמיים, בלימוד שהוא גם חוויה תרבותית, ובחברות ואהבה גדולים בין המשתתפים.

מדרשת השילוב בנטור, היא מכינה קדם צבאית מיוחדת במינה, המבוססת על לימוד במתכונת של ישיבה – חילונים, דתיים ומסורתיים, בנות ובנים יחד (כל הבנות הדתיות מתגייסות לצה"ל), הדוחים בשנתיים את השירות הצבאי לשנתיים של לימוד עומק, שנועד להכשיר אותם להיות תלמידות ותלמידי חכמים של הדור הבא.

 גם שם הלימוד הוא ברוח פתוחה ופלורליסטית, מבחינת בחירת הנתיבים, בחירת הטקסטים, חופש המחשבה, חופש הפרשנות וחופש היצירה. מדרשת השילוב שוברת כל קונבנציה, כל דעה קדומה וכל מחיצה מגזרית בחברה הישראלית.

נפגשנו ללימוד משותף, במליאה ובחברותות, בסוגיה הקשורה לנושא השנתי של "מעגלים" – משפחה. עסקנו השנה הרבה במשמעות המושג אחים וביחסים בין אחים, והסלוגן של מדרשת השילוב הוא "את אחיי אנוכי מבקש".

 כדי להבין את פער הגילים בין הקבוצות אציין, שהמפגש נפתח בהרמת כוסית להולדת שני נכדים לחברי "מעגלים", בשבוע האחרון. וחרף פער הגילים, הלימוד המשותף בחברותות זרם בעניין רב, והיה ממש קשה לעצור את הלימוד כדי למשוך את הלומדים לארוחת הערב.

 

לנוכח המפגש בין שתי הקבוצות הללו, חשבתי על שני הכוחות הפועלים במקביל בחברה הישראלית: כוח ההרס וכוח הבניין. מצד אחד כוחות ההקצנה והקנאות; קנאות דתית וקנאות דוסופובית, כוחות של משסעי השסע, קורעי הקרע, מגביהי המחיצות, ממציאי דחלילים וסיפורי הבל על כל מיני "הדתות-שמדתות" למיניהן. מצד שני הכוחות הקונסטרוקטיביים בחברה, מתקני עולם, מחברי חיבורים, מסירי מחיצות, יוצרי תרבות יהודית ישראלית מתחדשת.

מי משני הכוחות הללו ינצח? אני מאמין בכל לבי בכוח הבניין.

 

ביד הלשון

גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן – הפרשן הפוליטי חנן קריסטל אמר, בהקשר של הקדמת הבחירות: "גם מסע של אלף מילין, מתחיל בצעד אחד קטן", והמראיין יעקב אחימאיר השלים: "שזה פתגם סיני".

האם מדובר כאן בשם הגנרי "חכם סיני זקן", או שהמשפט מיוחס לחכם סיני מסוים?

בראשית המהפכה הקומוניסטית בסין, מאו דזה-דונג (מאו טסה-טונג) אמר את המשפט, שהיה לאחד המשפטים המזוהים עמו ביותר. אך הוא אינו המקור. המקור הוא הפילוסוף הסיני בן המאה השישית לאו דזה.

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: