יום רביעי, 20 בפברואר 2019, ט"ו אדר א' ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 058-4337220

דעות בצפונט

דעות

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

צרור הערות, והפעם: לחזור לעמימות, הגנה על הריבונות, לקח יום הכיפורים, הזוי, היפוקרטס, שמאל שמאל שמאל, בחירה אידיאולוגית, בוק, שפל המדרגה, דווקא, צדק צדק תרדוף, חלאת המין האנושי, לא יהודית, אינטלקטואלית הבית, פייק ציטוטים, חוץ מציפורים ו"ביד הלשון": אפיק

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אורי הייטנר

חבר קיבוץ אורטל, חוקר במכון שמיר למחקר בקצרין, פובליציסט בעל בלוג בנושאים אקטואליים

uriheitner@gmail.com

https://heitner.wordpress.com/

לחזור לעמימות – התיאום הביטחוני בין ישראל לרוסיה הוא הישג מדיני וביטחוני חשוב של ישראל, שאיפשר לנו חופש פעולה להגנת האינטרסים הביטחוניים שלנו בסוריה. היתכנות התיאום הייתה כרוכה במדיניות העמימות שבה נקטנו.

החלפת מדיניות העמימות במדיניות הקשקשת, עלולה להביא לסוף התיאום ולפגיעה אסטרטגית קשה. חרף הנזק שנגרם מהפטפטת בשבועות האחרונים, אפשר עדין לעצור, לרסן את עצמנו ולחזור לאלתר לעמימות ולאחריות. האינטרס הביטחוני של ישראל קודם אפילו לאינטרס האלקטורלי.

 

הגנה על הריבונות – מלחמת "צוק איתן" שמה קץ ל-14 שנים רצופות שבהן יישובי הדרום חיו במטווח בלתי פוסק של ירי ארגוני הטרור בעזה (לפני עקירת גוש קטיף וביתר שאת אחריה). בעקבות המלחמה נהנה הדרום מ-3.5 השנים השקטות ביותר מזה עשרות שנים, והדבר הביא לצמיחה דמוגרפית ושגשוג חסר תקדים של יישובינו בנגב המערבי.

ההישג הגדול הזה נשחק קשות עקב מדיניות ההבלגה וההכלה של הפרת ריבונותנו, בפגיעות בגדר ובעיקר בטרור ההצתות, בתשעת החודשים האחרונים. מדיניות כושלת זו של נתניהו, העבירה לאויב מסר שמותר לפגוע בנו ולהפר את ריבונותנו בעצימות מסוימת.

מדינה ריבונית אינה נוהגת כך. המדיניות הכושלת הזו הביאה לשחיקת ההרתעה שלנו, פגעה בביטחון המדינה והפכה את תושבי הנגב המערבי לבני ערובה של כל ארגון טרור בעזה.

הטענה על פיה תגובה ישראלית על טרור ההצתות הייתה מביאה למלחמה כוללת היא דמגוגיה. ההיפך הוא הנכון, תגובה כזאת הייתה מחזירה מיד את השקט, ולא גוררת אותנו לסבבי הסלמה שהביאו אותנו פעמים אחדות אל סף מלחמה כוללת.

גם הטענה שההבלגה וההכלה של טרור ההצתות נועדו לשרת את המערכה בצפון אינה רצינית. בצפון ישראל נוקטת מדיניות נכונה ואחראית (למעט המעבר השערורייתי מעמימות לקשקשת), אך ההבלגה בדרום משדרת חולשה גם כלפי האויב בצפון, ופוגעת במערכה.

הגנה על הריבונות היא יסוד מוסד של ביטחון לאומי, ואסור להתפשר עליה.

 

לקח יום הכיפורים – בחודשים האחרונים אני מרבה לבקר את מדיניות ההבלגה וההכלה של ישראל בגבול עזה. בין התגובות שאני מקבל, שכיחה האמירה שמרבית הקצינים הבכירים בצה"ל, בשב"כ ובמוסד תומכים במדיניות זו. איני יודע עד כמה התיאור מדויק, אך אביע את עמדתי לגבי הטיעון הזה.

יש לי הערכה עצומה לאנשים, שמקדישים את חייהם להגנה על ביטחון מדינת ישראל. תמיד נכון וכדאי להקשיב להם ולהערכותיהם. אולם לקח מחדל יום הכיפורים, הוא שמותר להטיל ספק בהערכותיהם, בעיקר כאשר אנו מזהים אצלם חשיבה קבוצתית, שעלולה לנבוע מדבקות בקונספציה, שלעתים היא שגויה.

אם נקרא מה אמרו וכתבו מרבית בכירי מערכת הביטחון בתקופת הסכמי אוסלו וההתנתקות ומה היו תחזיותיהם, נדמה לי שניווכח שמרביתם לא היטיבו לקרוא את המפה, אם לנקוט לשון המעטה. יש לזכור שרבים מהם, לא כולם, תמכו בנסיגה מהגולן, שאילו בוצעה הייתה ממיטה עלינו אסון לאומי.

ולכן, עם כל הכבוד, מלבד כמה נושאים שבהם אני מסכים שאשתי תחשוב בשבילי – אני מעדיף לחשוב באופן עצמוני.

 

הזוי – אילו ישראל נסוגה מהגולן, במו"מ עם סוריה בשנות ה-90, היום ישראל הייתה נאלצת להיאבק נגד ההיאחזות האיראנית על החרמון, על הגולן ולחופי הכינרת, בעליונות טופוגרפית על כל צפון המדינה. נסיגה כזאת, אילו התרחשה, הייתה ממיטה על ישראל אסון לאומי.

כמעט כולם מבינים זאת היום. לעתים קרובות אומרים לי אנשים, שבתקופת המאבק על הגולן היו בצד השני של המתרס, שהם טעו ואנחנו צדקנו, ואיזה מזל שניצחנו במאבק.

אבל יש קומץ סרבני התפכחות פאתטיים. כזהו ד"ר יואב פרומר, מרצה לפוליטיקה והיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, שבמאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות", הציע את פתרון הקסם למשבר בסוריה: נסיגה ישראלית מחלקים מן הגולן ומסירתם לדיקטטור הרצחני בשאר אסד, תמורת גירוש איראן מסוריה. לא יאומן עד כמה אנשים אינם מסוגלים ללמוד ולהפיק לקחים, ולהמציא רעיונות מופרכים והזויים.

אכן, ישראל צריכה להוביל היום מהלך מדיני הנוגע לגולן – יוזמה מדינית להכרה אמריקאית בריבונות ישראל על הגולן. ראש הממשלה ראוי לברכה על כך שהעלה את הנושא בביקורו האחרון של היועץ לביטחון לאומי האמריקאי בולטון. בוגי יעלון ויאיר לפיד פרסמו לאחרונה מאמר משותף בעיתונות האמריקאית, שבו קראו להכרה אמריקאית בריבונות על הגולן, והם ראויים על כך לשבח. זה הכיוון שבו עלינו ללכת.

כדאי לזכור, שהגולן הוא שטח בריבונות ישראל, ועל פי חוק יסוד משאל עם, כל נסיגה בתוכו מחייבת משאל עם. ואם בשנות ה-90 העם היה עם הגולן, היום, לאור כל מה שקרה מאז, על אחת כמה וכמה.

תיקון טעות עובדתית במאמרו של פרימור – הוא ציין בצדק שחמישה ראשי ממשלה ישראליים: רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט הציעו לסורים את הגולן. אולם הוא טעה באומרו שחמישתם הציעו זאת לאסד האב (ולטענתו ההזויה הבן יסכים לפשרות שהאב דחה) – אולמרט הציע זאת לאסד הבן.

 

היפוקרטס – שכננו מצפון, בשאר אל אסד, שטבח במאות אלפים מבני עמו, הוא רופא, שנשבע את שבועת היפוקרטס, שבה התחייב בראש ובראשונה להציל חיים.

הוא משתייך לגלריה מפוארת של רופאים רוצחי המונים, דוגמת יוזף מנגלה, ג'ורג' חבש וברוך גולדשטיין.

 

שמאל שמאל שמאל – מה יאמר בני גנץ בנאומו ביום שלישי הקרוב? אין לי שמץ של מושג. אבל אני יודע בדיוק מה תהיה תגובת נערי השליחויות של נתניהו על הנאום: "שמאל, שמאל, שמאל… נאומו הוכיח שהוא שמאל, שמאל, שמאל… שמאל קיצוני… שמאל רדיקלי" וכו' וכו'.

אז הבה ניזכר בכמה עובדות. בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, ניסה נתניהו למסור את הגולן למשפחת אסד וציר הרשע, במו"מ חשאי שניהל מאחורי גבה של הממשלה ומאחורי גבו של עם ישראל, בתיווכו של חברו הטייקון רון לאודר.

בממשלתו הקודמת, ניהל לצד ציפי לבני מו"מ על גיבוש תכנית קרי – מתווה להסדר עם הפלשתינאים על בסיס נסיגה לקווי 67'. בניגוד לרבין, שבנאומו המדיני האחרון ערב הרצח, שבו הציג את מורשתו המדינית, קבע כקו אדום להסכם הקבע את הישארות בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר (כלומר ממערב לכביש אלון ועד הירדן) בידי ישראל, נתניהו תבע נוכחות צבאית של ישראל לכשלוש שנים לאורך נהר הירדן, בין כביש 90 לנהר.

במילים אחרות – נתניהו היה הרבה יותר קרוב לאולמרט מאשר לרבין. מי שנשכב על הגדר כדי לסכל את התכנית המסוכנת הזאת היה שר הביטחון בוגי יעלון (אבל האמת היא שמי שסיכל אותה בפועל היה אבו מאזן).

זה אותו בנימין נתניהו של התמיכה בעקירת גוש קטיף כמעט עד הרגע האחרון, של עסקת שליט, של ההתנצלות בפני טורקיה על התוקפנות הטורקית נגד ישראל ותשלום הפיצויים למשפחות המחבלים, של מדיניות ההבלגה וההכלה על ההתנקשות בריבונות ישראל מגבול עזה וטרור ההצתות.

 

בחירה אידיאולוגית – מאז הודעתי על הצטרפותי לתנועה הלאומית הממלכתית (תל"ם) בהנהגתו של בוגי יעלון, אני מקבל תגובות בנוסח: תראה, בוגי אמר כך ואילו אתה חושב אחרת, או שים לב לניואנס הזה בדבריו של בוגי, הוא אינו זהה לניואנס שלך וכד'.

נכון, והדבר ראוי להבהרה.

בחירתי ללכת עם יעלון, היא בראש ובראשונה אידיאולוגית. אין במערכת הפוליטית עוד דמות עמה אני מוצא זהות אידיאולוגית רבה כל כך, במגוון נושאים, כמו עם יעלון.

בנוסף לכך, מכל הגלריה של המנהיגים בישראל, אני רואה ביעלון את המתאים ביותר להנהגה לאומית – בזכות כישוריו, אחריותו וניסיונו המוכח.

מנהיגותו של יעלון, המגלמת דוגמה אישית, יושרה, ניקיון כפיים, טוהר מידות, ממלכתיות, חתירה לאחדות לאומית, היא התשליל המוחלט של ההנהגה הנוכחית.

ועם זאת, איני מסכים עם כל מילה שיעלון אמר ועם כל מעשה שעשה, ואני בטוח שכך יהיה גם בעתיד.

מעולם לא הייתי חסיד שוטה של מישהו ולעולם לא אהיה חסיד שוטה של מישהו. אדרבא, אחד הגורמים המרכזיים לתופעות הקשות והחולות בחברה הישראלית נגדן אני יוצא, הוא פולחן האישיות של נתניהו והחסידות השוטה של המון מעריציו. אני רואה בכך לא פחות מעבודת אלילים.

לזכותו של יעלון ייאמר, שהוא עצמו אינו רוצה להיות מוקף באומרי הן אוטומטיים, בעבדים נרצעים ובחסידים שוטים. אדרבא, הוא מעודד ביקורת, פתוח לדעות אחרות, רואה את היתרון בסיעור מוחות. כך היה גם בצבא ובוודאי בפוליטיקה. תשליל מוחלט של ההנהגה הנוכחית – כבר אמרנו?

ובסך הכל, זהות העמדות בין יעלון לביני היא של כ-90%.

ובסיטואציה הנוכחית אני תומך בחיבורים והליכה משותפת עם קבוצות ומנהיגים שעמם יש לי חילוקי דעות הרבה יותר עמוקים.

 

בּוֹק – "אבל הבעיה עם בוגי, היא שהוא קצת בוק", אמר לי מצביע פוטנציאלי. הביטוי "בוק" שהודבק ליעלון בצבא, נגע ליושרו הקיצוני, הקפדתו המוחלטת על אמירת אמת ועל הדחת מי שנתפס על שקר, העובדה שאי אפשר לעגל אתו פינות ולגנוב אתו סוסים בקריצה.

אבל בנוגע ליצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה, אם נבחן את חלקו בתכנון והובלת מבצעים מיוחדים, כמפקד סיירת מטכ"ל ובכלל, ניווכח שהדבר האחרון שאפשר לומר עליו הוא שהוא בוק.

למרבה הצער, יש מי שמציגים יושרה, הגינות, טוהר מידות וניקיון כפיים באור שלילי. ואת התוצאות אנו חווים ומשלמים… זה בדיוק השינוי שאנחנו צריכים לחולל בפוליטיקה.

 

שפל המדרגה – כאשר סגן שר בישראל מצטלם עם אלאור אזריה כמקדם שלו בפריימריז, הוא אינו מעיד רק על עצמו, אלא גם על בוחריו. הוא מעיד עליהם כעל אנשים, שצילום של מועמד עם אזריה, יגרום להם לתמוך בו. זה הליכוד?! זו דרכו של הליכוד? זו ההידרדרות של הליכוד לשפל המדרגה.

חייבים לעצור את ההקצנה הזאת, את הבייסוקרטיה – שלטון הבייס הקיצוני, הפנאטי, ש"המחנה" מתיישר על פיו.

סגן שר בישראל. בושה!

 

דווקא – בחירתו של סגן השר (!) ירון מזוז לגייס את אלאור אזריה לדגמן את מסע הבחירות המקדימות שלו, אינה בזכות כישוריו ולמרות המעשה שעשה, אלא בגלל המעשה שעשה. דווקא בגלל המעשה שעשה. דווקא.

 

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף – "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" מצווה עלינו התורה. אחד הפירושים המקובלים להכפלת המילה צדק, הוא שאת הצדק יש לרדוף בדרכי צדק. כלומר, אין מקום למצווה שבאה בעבירה. את הצדק יש להשיג בדרכים ראויות ונאותות. המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים.

פרשת "המין והמינויים" מעידה על שחיתות נוראה בקודש הקודשים שבאחד ממוקדי הכוח החשובים במדינה – הוועדה למינוי שופטים. וזאת, דווקא במערכת המשפט, שתפקידה להיות חוד החנית במלחמה בשחיתות, ומופת לציבור כולו.

בימים האלה, שבהם מדינת החוק ומערכת המשפט נמצאים תחת איום חמור ומתקפה זדונית – שחיתות בתוך המערכת כמוה בבגידה בזמן מלחמה. אפי נווה עשה מעשים חמורים ביותר, לכאורה, וחובה לטהר את המערכת מנוכחותו ומדרכו הרעה. הפרשה הזאת חייבת להיחקר עד תום והאשמים חייבים לעמוד לדין.

עם זאת, גם המטרה הקדושה של מלחמה בשחיתות, אינה מתירה לעיתונאית לחבור לגנב "מקצוען" ויחד אתו לפרוץ לביתו של נווה ולגנוב מסמכים. מה, היא לא עשתה זאת? מה היא עשתה? גנבה "רק" את הטלפון שלו? פרצה "רק" לטלפון שלו? מה ההבדל? אם יש הבדל – לא ברור לי איזה מעשה חמור יותר. זהו מעשה נפשע, עברייני, מנוגד לאתיקה העיתונאית ומחייב חקירה כעבירה פלילית לכל דבר.

למרות חומרת המעשה של הדס שטייף, איני תומך בדרישת האגודה לזכויות האזרח לסגור בשל כך את התיק. גם אם השחיתות הזאת נחשפה בדרך אסורה, אי אפשר להשלים אתה. יש להיאבק נגדה. אך במקביל יש לפעול נגד שטייף.

המאבק בשחיתות ובעבריינות ולמען טוהר מידות וניקיון כפיים, חייב להתנהל בכל מוקדי כוח – ראש הממשלה, הממשלה, הרשויות מקומיות, מערכת המשפט, המשטרה, העיתונות. הכל שווים בפני החוק, ויש לנקות את כל האורוות.

 

חלאת המין האנושי – כיוון שחשוב לי לדייק בהגדרות, אני מגדיר את "הרב" ברלנד בשלוש מילים: חלאת המין האנושי.

איש רע ואכזר, נעדר אנושיות, עבד לתאוות המין והבצע שלו. איש שמאמלל אנשים ונשים חלשים, ברגעיהם הקשים ביותר. איש שניצל ותקף מינית וביצע מעשים מגונים בנשים ובקטינות, שבטחו בו ושטחו בפניו את מצוקתן.

וכעת, תחקיר חדשות 12 תיעד את תרגילי העוקץ והסחיטה שלו לאנשים שבני משפחותיהם שוכבים על ערש דווי, כולל במוות מוחי, והוא סוחט מהם עשרות אלפי ₪ בהבטחת שווא שבכוחו להחזיר אותם לתחיה.

לאלו תהומות של רשעות מסוגל לרדת אדם? ואיך חסידיו השוטים ממשיכים להאמין בו?

הפושע שוחרר מהכלא בשחרור מוקדם כיוון שהוא חולה בסרטן המעי הגס. אם הוא מספיק בריא כדי להמשיך לעקוץ ולסחוט ולאמלל אנשים ברגעיהם הקשים, הוא גם מספיק בריא כדי להמשיך לבלות במקום הראוי לחלאות מסוגו – מאחורי סורג ובריח.

 

לא יהודית – הסופר וההיסטוריון גדי טאוב, המתמחה בהיסטוריה של ארה"ב, פרסם ב"הארץ" מאמר שבו תיאר את האנטישמיות הקשה, הבוטה, המרושעת, הרווחת בקרב השמאל הרדיקלי בארה"ב, ואת שורשיה שהם בני יותר מחמישים שנה. אותה זוועה גזענית ואנטישמית מוגדרת כחלק מ"התנועה לזכויות האזרח", שלבקר אותה זה לא פוליטיקלי קורקט, מה שמאפשר לה לפרוח ולהפיץ את השנאה ליהודים באין מפריע.

מסתבר שאחת הגרועות שמטיפות האנטישמיות, מליטה מלורי, התארחה בישראל ובחברון כאורחת כבוד של "שוברים שתיקה", כדי לטעון אותה בארס של שנאה ושקרים על מדינת ישראל. מדייק גדי טאוב: "כנראה אין מדורה אנטישמית תחת השמש שהארגון הזה ושקריו לא מספקים לה שמן".

צמוד למאמרו, אולי כדי לספק דוגמית לרעה החולה הזאת, הופיע פשקוויל של אברהם בורג. כותרת הפשקוויל היא: "לא יהודית, דמוקרטית". המסר שלו, רווי בקלישאות פוליטיקלי קורקט דהויות בנוסח "זכויות האזרח", הוא קריאה לבטל את המדינה היהודית ולהקים תחתיה מדינה דמוקרטית.

האיש, שישב פעם על כיסאם של הרצל, ויצמן ובן גוריון, ולאחר מכן המיר את דתו והפך לאחד השפלים והבזויים בתועמלנים האנטי ציוניים, מציע, בשם הדמוקרטיה, לשים קץ לקיומה של מדינת ישראל. ישראל היא מדינה יהודית. אין ישראל אחרת. ומי שקורא להפוך את מדינת ישראל למדינה לא יהודית, מציע להשמיד את מדינת ישראל. מי שחושב שאין לעם היהודי, ואך ורק לעם היהודי, זכות להגדרה עצמית ולמדינת לאום ריבונית בארצו, הוא אנטישמי בזוי. ואין אנטישמי בזוי יותר מאוטו-אנטישמי.

אבל מי שקורא לפירוקה של מדינת ישראל, לפחות אל יתהדר ב…דמוקרטיה. אין זה מקרה שהמדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון היא המדינה היהודית. אם ישראל לא תהיה מדינה יהודית, היא תהיה דמוקרטית כמו שאר המדינות במזרח התיכון. לכן, יש סתירה מניה וביה בכותרת הפשקוויל: "לא יהודית, דמוקרטית". עורך רציני, היה מעניק לה את הכותרת: "לא יהודית".

 

אינטלקטואלית הבית – כל אימת שאני קורא את מסותיה של אינטלקטואלית הבית של מוסף "הארץ", פרופ' אווה אילוז, אני נדהם מחדש מהשילוב של רדידות, חוסר מקוריות, דעות קדומות, סיסמתיות ובורות. כך גם בגיליון האחרון, במסה שכותרתה: "במותם ציוו לנו את המוות" – ערימת קלישאות הממחזרת את המיתוס על פולחן המוות בציונות, וביתר שאת ב"תנועת ההתנחלות".

את רדידותה אמחיש בציטוטים מן הפתיח, עוד בטרם ניגשה לתזה. היא שיתפה את הקורא בחוויותיה מהסרט "יומני אוסלו", וכתבה: "רותקתי לתחושת התקווה הנאיבית שאחזה לרגע קל את יוסי ביילין, רון פונדק, יאיר הירשפלד, אבו עלא ויאסר ערפאת, שעה שהאמינו שניתן למחות את החשד והשנאה.

צפיתי בשמחתם, יודעת את מה שהם עדיין לא ידעו: שאת תקוותם לשלום ירמוס בקרוב רצח של ראש ממשלה, בידי אדם המאמין בעליונות כלפיו". לא יאומן. אחרי כל מה שאנו יודעים היום על ההסכם, על מה שהיה אחריו ועל כל מה שקורה עד היום, היא עדיין מציגה את ערפאת כמקבילם של ביילין ופונדק, כלומר כמוהם גם הוא היה פיסניק נאיבי, שוחר טוב ושלום, בונה חזון ג'ון לנוני של "פיס אנד לאו", שנגדע בידי יגאל עמיר.

רצח רבין היה מעשה נורא, התנקשות איומה בדמוקרטיה הישראלית. עמיר לא ירה רק בגבו של ראש הממשלה, אלא בגבה של המדינה כולה. אבל לרצח רבין לא הייתה כל השפעה על התהליך המדיני. ואם הייתה, היא הייתה דווקא לכיוון ההפוך, שכן מיד לאחר הרצח פרס הפשיר את הקפאת הנסיגה הישראלית עליה החליט רבין בשל הטרור הפלשתינאי ("אין תאריכים קדושים" השיב רבין למי שהאשימו אותו בכך שישראל לא ביצעה את הנסיגה על פי לוח הזמנים). מי שרצח את התהליך היה הטרור הפלשתינאי.

ומי שעמד בראש הטרור הפלשתינאי היה ערפאת. הוא עשה זאת במודע, במתכוון ובאופן מתוכנן. הוא תכנן זאת מראש, כי לרגע לא היה בכוונתו להשלים עם קיומה של ישראל. הסכמי אוסלו היו בעבורו שלב בתכנית השלבים להשמדת ישראל. ההסכמים נועדו לאפשר לו ולצבאו החמוש להגיע לא"י ולקבל בה אחיזה להמשך מלחמתו והמשך הטרור.

אילוז מדקלמת את הקלישאה הא-היסטורית שרצח רבין הביא את הקץ על השלום, אך מי אשם ברצח? "… קרא מחנה המתנחלים, בהנהגת בנימין נתניהו, לעצור את תהליך אוסלו, תוך הצגת יצחק רבין כבוגד, שצויר במדים נאציים. הוא נדרש לשלם על אלה שמתו, אחרת ימות בעצמו. רצח רבין יסמן את הידרדרותו הסופית של תהליך השלום".

לא יגאל עמיר רצח את רבין, אלא "מחנה המתנחלים". כלומר כל הישראלים החיים ביהודה, שומרון ועזה. אבל "מנהיג מחנה המתנחלים" הוא בנימין נתניהו, שאינו חי באותם שטחים. כלומר מחנה המתנחלים הוא כל מי שלא תמך באוסלו. כל המחנה הזה רצח את רבין ואת השלום. זו עלילת דם נוראה; עלילת דם קולקטיבית על לפחות מחצית העם ועלילת דם ממוקדת נגד נתניהו.

ומה עם הטרור הרצחני? היא לא התעלמה ממנו. וכך היא כתבה: "במהלך שיחות אוסלו החלו קיצונים משני הצדדים לבצע פיגועי טרור כדי לחבל בתהליך השלום". כך אינטלקטואלית הבית מציירת את הפייק-היסטוריה: פיגועי טרור משני הצדדים.

נכון, מחבל יהודי ארור, גולדשטיין, ביצע פיגוע מהסוג שהמחבלים הפלשתינאים ביצעו חדשות לבקרים. זה מקרה מזוויע. אך זאת התמונה? "טרור של קיצונים משני הצדדים"? והרי בעוד גולדשטיין ואוהדיו הם קיצוני הקיצונים בשולי השוליים של הימין הרדיקלי, את הטרור הפלשתינאי הוביל ערפאת עצמו, הפרטנר לשלום.

 

פייק ציטוטים – בן דרור ימיני הוא עיתונאי לוחם, הלוחם ללא חת בתעשיית השקרים נגד ישראל, וגם בשקרים פוליטיים בתוך ישראל. בטור שלו ביום שישי הוא הפריך שקר שהפיץ פעיל הימין הביריוני "הצל" נגד זהבה גלאון: סרטון שבו היא לכאורה אומרת שמרצ צריכה להיות ללא מזרחים. מסתבר שההיפך הוא הנכון: זו עריכה של קטע וידאו שבו היא אומרת את ההיפך ומתריעה מפני משהו שאסור שיקרה.

זו בדיוק השיטה שבה הושחרה דמותו של גיורא יוספטל, מי שהיה שר העבודה והשיכון וראש מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית, בסדרה "סלאח, פה זה ארץ ישראל". היוצרים ציטטו קטע גזעני נגד המזרחים שהוא אמר, מתוך פרוטוקול של ישיבה בהשתתפותו. הם רק שכחו לציין, שהוא לא אמר את דעתו, אלא ציטט קטע מכתבה בעיתון, שאותה גינה והשתמש בה כדי להזהיר מפני הלך הרוח שבוטא בה.

 

חוץ מציפורים – יש מעט ספרים שהשפיעו עליי והטביעו בי חותם עמוק, כמו ספרה של עמיה ליבליך "חוץ מציפורים". אף שחלפו כעשרים שנה מאז שקראתי אותו, הוא נחרט היטב בזיכרוני ובתודעתי. הספר מתעד את סיפורם של עשרה לוחמים ישראלים שישבו במשך שנים בשבי המצרי, במלחמת ההתשה ועד אחרי מלחמת יום הכיפורים.

זהו סיפור המעלה על נס את רוח האדם – הוא מראה כיצד אנשים יכולים להיות חופשיים גם כשחירותם ניטלת, בתנאי השבי הקשים, אם הם בחרו לשמור על צלם האנוש, על רוח איתנה, על גאוותם כבני אדם, כיהודים, כישראלים, כלוחמים וקצינים בצה"ל.

הספר מעיד על רוח האדם ולא פחות מכך על רוחה של חברה, רוחה של חברותא, רוחה של קהילה. קהילה בשבי?! כן, כאשר שבויים מחליטים לא להיות תפזורת של שבויים אומללים אלא קהילה, הם יכולים לקיים קהילה אפילו בתנאים הללו.

הספר מלמד גם על מנהיגות עילאית, מנהיגות מופת בהתגלמותה. מנהיגם של השבויים והגיבור הגדול של הספר היה טייס חיל האוויר רמי הרפז. אל"מ רמי הרפז, חבר קיבוץ הזורע, הלך ערב שבת לעולמו בגיל 80.

איך לנהל את החיים בשבי? הרפז שכנע את חבריו לא לתפקד כיחידה צבאית, על פי דרגות ופיקוד, אלא כקיבוץ, שכל חבריו שווים, שהחלטותיו מתקבלות באסיפה הכללית, הקובעת את אורח החיים בו. וגם אם רמת האוטונומיה בפועל מצומצמת מאוד בתנאי השבי – קיבוץ השבויים מתח אותה אל מעבר לאפשרי.

בספרו "האדם מחפש משמעות" מתאר ויקטור פרנקל כיצד אפילו בתנאי אושוויץ יכול אדם שבחר בכך לחפש ולמצוא משמעות לחייו. הרפז וחבריו השכילו ליצור לעצמם כיחידים וכחברה חיים מלאי משמעות, בתנאים הנוראים של השבי, ומה זו אם לא התגלמות עילוי האדם?

השבויים בכלא ניהלו חיים של טעם ושל יצירה. הם עסקו ביצירה קולקטיבית ואינדיבידואלית. הם תרגמו בצוותא לעברית את ספר ההוביט. הרפז יצר יצירות סריגה – סרג שמלות לבנותיו שנולדו בעת שביו, ודגל ישראל אותו העניק לראש הממשלה גולדה מאיר עם שחרורו.

עם שובו מן השבי חזר הרפז לשירות פעיל כטייס קרבי ומפקד בחיל האוויר, והגיע לפיקוד על בסיס רמת דוד. הוא המשיך לשרת במילואים עד גיל 77, שלוש שנים טרם מותו.

לפני כשנתיים פגשתי אותו בכנס חוקרי הקיבוץ, שבו הוא השתתף ברב שיח על ספרו של ד"ר אלון גן "קורבנותם אומנותם". בספר זה גן הציג את שיח הקורבנות שמשחית את החברה הישראלית והתרבות הישראלית, והציע להשתחרר ממנו לשיח של נטילת אחריות והתמודדות. ומי מייצג את היפוכו של הקורבניזם אם לא רמי הרפז, שמינף אפילו את המציאות הקשה של השבי, לא למסכנות אלא לעוצמה, לעשיה ולהתעלות?

יהי זכרו ברוך!

 

ביד הלשון

 

אפיק – אחדים מיישובי הגולן מנציחים בשמותיהם יישובים יהודיים מתקופות קדומות: המקרא, בית שני, המשנה והתלמוד. בחלק מן המקרים, השם המקורי שוּמָר בשמו הערבי של המקום.

אחד מיישובים אלה הוא קיבוץ אפיק. הקיבוץ הוקם באזור הכפר הסורי פיק. הכפר פיק שימר בשמו את שם העיר המקראית אפֵק, ולכן, נקרא הקיבוץ אפיק.

מדוע שמו נקרא אפיק ולא אפֵק? כי יש כבר קיבוץ ששמו אפֵק, בעמק זבולון, במועצה האזורית מטה אשר. ומה מקור שמו של קיבוץ אפֵק? אפֵק המקראית, המופיעה בספר יהושע בנחלת בני אשר.

אז היכן היא אפֵק המקראית? בגולן או בנחלת אשר? התשובה היא כן. וזה עוד לא סוף הסיפור. תל אפֵק שעל גדות הירקון (מבצר אנטיפטרוס), בין פתח תקווה לראש העין, נקרא אף הוא על שם העיר המקראית אפֵק, המופיעה בשמואל א'. בארץ ישראל, בתקופה מקרא, היו לפחות שלוש ערים שנקראו אפֵק. אחת מהן הייתה בגולן.

היא מוזכרת פעמיים, בהקשר של מלחמות ישראל-ארם. במלכים א' פרק כ: "וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה, וַיִּפְקֹד בֶּן-הֲדַד אֶת-אֲרָם, וַיַּעַל אֲפֵקָה לַמִּלְחָמָה עִם יִשְׂרָאֵל". ולאחר מכן אלישע הנביא אמר ליואש מלך ישראל במלכים ב' פרק יג: "וְהִכִּיתָ אֶת אֲרָם בַּאֲפֵק".

הראשון שזיהה את אפֵק באזור פיק היה אוסביוס, הארכיבישוף של קיסריה וחוקר המקרא, במאה ה-4 לספה"נ. כפר אפֵק שבאזור מוזכר גם בתלמוד הירושלמי. ואכן, סמוך לפיק נמצאו שרידי כפר יהודי קדום ובו בית כנסת, בית קברות יהודי ועמודים עם סמלים יהודיים, כמו המנורה.

קיבוץ אפיק החל דרכו כהיאחזות נח"ל גולן ב-1967, ואוזרח כקיבוץ במקומו הנוכחי (ששימש נקודה זמנית למספר יישובים בגולן) ב-1972. ועדת השמות הממשלתית נתנה ליישוב את השם אפיקי שלמה, כדי להנציח את זכרו של שלמה קפלנסקי, ממנהיגי מפלגת פועלי ציון ומנהל הטכניון. חברי אפיק התנגדו בתוקף לשם הזה, התעקשו על השם אפיק, שם קצר ויפה, המשמר את שמה של אפֵק, וניצחו.

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: