יום שישי, 13 בדצמבר 2019, ט"ו כסלו ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 058-4337220

המוסף בצפונט

כתבות עומק מורחבות וכתבות מגזין

מסע אחר

66 ימים רצופים צעד קרלוס גולדברג, תושב רמות נפתלי, וגמא מרחק של 3,400 ק"מ בשביל האפלצ'ים בארה"ב. בימים אלה יוצא לאור ספר המתאר את מסע המפרך שבו הוא עמד במבחן אולטימטיבי של נחישות וסיבולת

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אבנר לוטן

עורך אתר ואפליקציית צפונט 058-4337220

lotan1@012.net.il

שביל האפלצ'ים (באנגלית: Appalachian Trail) הוא שביל מטיילים בצפון אמריקה. הוא משתרע לאורך רכס האפלצ'ים, ממדינת ג'ורג'יה שבדרום ועד מדינת מיין שבצפון, אורכו כ-3400, והוא עובר דרך כל הפסגות על קו פרשת המים של הרכס. מרבית המסלול עוברת בתוך יער סבוך ופראי.

מאות אלפי מטיילים הולכים לאורכו של השביל מדי שנה, אך מעטים עושים את מה שעשה קרלוס גולדברג. גולדברג צעד את השביל מתחילתו ועד סופו, וקבע את הזמן השלישי בטיבו מבין כל אלה שהתחרו אי פעם במסע מהסוג הזה. 66 ימים הוא צעד לאורך השביל, ואת מה שעבר עליו הוא מתאר בספר בשם "שבעה מיליון צעדים", שראה אור לאחרונה.

בחיי היום יום שלו קרלוס גולדברג, כיום בן 62, הוא אדם רגיל לחלוטין. הוא מתגורר במושב רמות נפתלי, ועובד כמנהל מחלקת החינוך במועצה האזורית מבואות חרמון. אבל לגולדברג יש איזה סוג של שריטה. הוא אוהב למתוח את עצמו עד קצה גבול היכולת. להעמיד את כוח הסבל שלו במבחן אולטימטיבי.

השיגעון הזה התחיל בגיל 29. עד אז גולדברג היה בחור ספורטיבי, אבל לא באופן יוצא דופן. באותו גיל החליט גולדברג להתאמן בריצות ארוכות. במשך 10 שנים הוא רץ 25 ריצות מרתון. ואז קצת נמאס לו לרוץ על כביש, והוא החליט להתנסות במשהו יותר מאתגר. מרתון הסהרה, הנערך במרוקו.

זה מרתון הנמשך שבוע, ובכל יום רצים בו 80 קילומטר עם 15 קילוגרם על הגב. "לאחר שחזרתי ממרוקו אמרתי לאשתי שגיליתי ספורט חדש", משחזר גולדברג. "העדפתי את המבחן ההישרדותי הממושך על סתם ריצה נגד השעון. זה נראה לי הרבה יותר מאתגר".

גולדברג חיפש אתגר, ומצא אותו בשביל ישראל. הוא קבע את השיא הישראלי בריצה לאורך כל השביל, במשך 12 וחצי יום רצופים. אחר כך עשה את מרוץ הגבולות, לאורך כל הגבולות של מדינת ישראל, 1250 ק"מ במשך 15 יום. כל זה לא הספיק לגולדברג, והוא סימן לעצמו את היעד הבא, קשה יותר, ממושך יותר ומסוכן יותר. ללכת את שביל האפלצ'ים מתחילתו ועד סופו במסע אחד רצוף.

יער אינסופי

למסע הזה, אליו יצא גולדברג לפני שש שנים, הוא הכין את עצמו היטב. הניסיון שצבר במרתון הסהרה, ובמסעות שערך בשביל ישראל ובמסע לאורך הגבולות, סייע לו. הוא ידע איזה משקל הוא יכול לסחוב, ואיזה ציוד חיוני באמת למסע מסוג כזה. "תכננתי לשאת משקל של 15 ק"ג על הגב", הוא מסביר. "זה כלל ציוד שינה, אוכל, מים, לבוש חם, ותיק רפואי. העדפתי יותר ציוד רפואי במקום לסחוב אוהל".

למרות כל הניסיון שצבר במסעות וההכנות שעשה לקראת המסע באפלצ'ים, עדיין היו מצבים שהוא לא צפה, או לא העריך מראש עד כמה הם קשים. "אין בארץ שום מקום מהסוג הזה", הוא אומר. "זה יער אינסופי, ואלה תנאי אקלים שונים. התחלתי את הצעידה בחודש מאי, וצעדתי פעמים רבות בגשם שוטף. חלק ניכר מהזמן הייתי רטוב עד לשד עצמותי".

רכס האפלצ'ים במזרח ארצות הברית הוא אזור לח, ומכוסה כולו ביער עבות של עצים נשירים. גולדברג ידע זאת, אבל רק כשהחל לצעוד לאורך השביל, הוא הבין את המשמעות של צעידה בתוך יער כזה. "אתה נמצא כל הזמן בתוך נוף סגור. העצים סוגרים עליך, ומשעה שתיים וחצי בערך אחרי הצהריים, היער כבר נהיה אפל, והייתי צריך לצעוד עם פנס ראש כדי לראות את הדרך.

"בהתחלה הלילות היו קרים וקפאתי, אך בהמשך המסע, כשהקיץ התקרב, צצה בעיה חדשה, היתושים. זה לא משהו שאנחנו מכירים פה בארץ, אלה נחילים אינסופיים, אין שום סיכוי להילחם בזה. התגרדתי הרבה בהתחלה, אבל בשלב מסוים כבר נהייתי אדיש או עייף מכדי שזה יפריע לי".

 

אמריקה השניה

היער טומן בחובו גם סכנות. גולדברג היה צריך להיזהר מאוד מנחשים, לא רק על פני הקרקע, אלא גם בענפים שמעליו. הוא השתדל גם לשים לב לא לבוא במגע עם צמחים שעליהם צורבים ויכולים ליצור כוויות. הצעידה בלב היער זימנה לו גם כמה מפגשים מפחידים למדי עם דובים. אחד מהם הוא מתאר בספר.

"אני עומד בשביל שרוחבו חצי מטר, מוקף יער מכל עבר. הדובים הקטנים פוקחים עיניים מבוהלות וקופצים לצד שמאל שלי ובמנוסתם אני רואה את השרכים מתכופפים כשובל אונייה בים. אימא דובה קופצת לצד ימין שלי, רצה ומתרחקת כעשרה מטרים, עד שהאינסטינקטים האימהיים שלה מתחילים לפעול. היא עוצרת באמצע מנוסתה, מסתובבת אליי, מתרוממת על רגליה האחוריות ובנהימה מאיימת בהחלט, כשעיניה מכווצות, היא עומדת מולי. שנינו חשופים מעל הצמחייה".

מפגשים מהסוג הזה היו לו כמה פעמים במהלך מסעו. גולדברג שמר על הכללים שלמד מראש, לא לזוז, לא לברוח, לדבר כאילו אל עצמו ולהישיר מבט. השיטה הזו תמיד עבדה, הדובים נרתעו מלתקוף, ולבסוף איבדו עניין והלכו לדרכם.

גולדברג התנתק במשך חודשיים מהציוויליזציה. את הקשר עם הבית הוא שמר באמצעות מסרונים, באותם מקומות בהם היתה קליטה סלולרית, אולם חלק ניכר מהזמן הוא היה ללא קליטה, ובני משפחתו לא ידעו מה קורה איתו. האזור בו צעד, בלב הרי האפלצ'ים אינו דומה לדימוי של העושר והעוצמה שיש לאמריקה ברחבי העולם.

"זאת אמריקה השניה", הוא מסביר. "ראיתי שם אנשים שחיים בדלות מחפירה. ראיתי שם גם טיפוסים שהתרחקו בכוונה מהציוויליזציה. הם חיים ביער ומתפרנסים מהמעט שהם מוצאים בו. השתדלתי להיזהר במפגשים איתם, כי יש ביניהם גם טיפוסים לא סימפטיים ומסוכנים".

אחד האתגרים הקשים שגולדברג עמד בהם זו הכמות המצומצמת של אוכל שעמדה לרשותו. כדי לא לבזבז זמן, הוא לא סטה מהשביל, ולכן לא יכול היה לקנות ולהצטייד במזון לעיתים קרובות. המאמץ הגופני גבה מחיר. בכל יום הוא שרף 10,000 קלוריות, ואכל כמות מזון שהכילה רק 1,800 קלוריות. בסוף המסע התברר לו שהוא השיל 17 קילוגרם ממשקלו.

גם היום יכולתי לשביל

קשה לאנשים רגילים להבין מה גורם לבן אדם לרצות להתנסות בכל הסבל הזה. גולדברג בספרו מנסה להסביר וכותב: "והנה אני שוכב על מזרן רטוב של עלים ובוץ טרי של הגשם האינסופי הזה, בתוך שק שינה לח ובגדים דביקים. קור ורעב וחשש מהבאות, אבל אני שוכב לי בשקט, משחזר כמה שניתן את מאורעות היום.

"במשחק שכלתני אני מנסה למלא את השעות האבודות, אותן שעות שנמחקות מדי יום. ולא משנה כמה קר או מפחיד, לא משנה מה כמות החרקים הניזונים ממני, צל של חיוך בקצה פי. כבר כמה שבועות רצופים שאני חווה הצלחות מדי יום ביומו. משמעותיות במידה שאנשים רבים לעיתים אינם חווים כל חיים. אז החיוך מתרחב עוד טיפה. איזו הצלחה אדירה! גם היום יכולתי לשביל".

את תחושת ההישג וההצלחה האדירה שגולדברג מתאר בספרו, הוא מסביר כיום גם בהרצאות שהוא מעביר ברחבי הארץ. במהלך ההרצאות הוא מקרין גם כמה סרטונים שהוא צילם במהלך מסעו.  אחד הסרטונים צולם ממש לקראת סוף המסלול.

 גולדברג נראה מטפס לכיוון פסגת הר קטדין במדינת מיין, וכשהוא מגיע אל השלט שמסמן את הקצה הצפוני של השביל, הוא פורץ בבכי. את הרגע הזה הוא מתאר גם בספרו:  "במאה המטרים האלה, כמו שניה לפני המוות, עשרות אלפי תמונות מהמסע חולפות מאחורי אישוניי. אני, קרלוס, המושבניק הכפרי בעל החלומות הגדולים, עשיתי זאת. עשיתי זאת במו רגליי, רכוב על לב גדול. חיבקתי את שלט הסיום, ואז בכיתי באמת הרבה, וכבר לא היה איכפת לי מי רואה".

 

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: