יום שישי, 06 בדצמבר 2019, ח' כסלו ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 058-4337220

המוסף בצפונט

כתבות עומק מורחבות וכתבות מגזין

אבן דרך

ילד אחד זרק אבן על ילד אחר, והאירוע הזה שינה את מסלול חייו של בני אברהמי. בעקבות המקרה הוא עזב את קרית שמונה ועבר לקיבוץ הסוללים, שם למד והתחנך כילד חוץ. כיום, שנים רבות לאחר ששב לקרית שמונה, עדיין מעסיקה אותו המחשבה, מה היה עולה בגורלו, אלמלא נזרקה אותה אבן

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אבנר לוטן

עורך אתר ואפליקציית צפונט 058-4337220

lotan1@012.net.il

בחורף שנת 1970 היה בני אברהמי ילד בן 11 למשפחה מרובת ילדים, שעלתה מפרס וניסתה לשרוד בתנאי חיים לא קלים. אמו של אברהמי נשאה לבדה בעול גידול 9 ילדים, שכן אביו היה עיוור. האם הלכה כל יום ברגל מקרית שמונה למטולה כדי לעבוד שם בחקלאות.

לבן הזקונים של המשפחה, שנולד בשנת 1958, קראו בשם בנימין, ובקיצור בני, משום שבאותה שנה המשפחה עברה מהפחון במעברת חלסה, לבניין מגורים בשיכון ד' בעיר המתפתחת. גם אחרי המעבר לשיכון, החיים המשיכו להיות מאוד צנועים ודלים מבחינה חומרית . אברהמי לא חש בכך משום שמרבית התלמידים בבית הספר קורצ'ק בו הוא למד, באו מרקע דומה לשלו.

ואז ביום חורפי אחד קרה מקרה שחשף את אברהמי לעולם אחר, שאותו הוא לא הכיר עד אז.  ליד בית ספר קורצ'ק התגוררה מורה לפסנתר, שנתנה שיעורים פרטיים. לאזור השער של בית הספר הגיע ילד מקיבוץ מנרה שנשלח ללמוד אצל אותה מורה. הילד ביקש לברר היכן היא גרה. בדיוק באותו רגע צלצל הפעמון להפסקה, והמוני תלמידים פרצו מהכיתות לחצר בית הספר. אחד מהם הבחין בילד הבלונדיני שעמד ליד השער, וזיהה שהוא אינו מוכר. הוא נטל אבן בידו והשליך אותה על הילד הזר. האבן פגעה בילד והוא פרץ בבכי.

הראשון שניגש אליו, היה בני אברהמי. "שאלתי אותו מה קרה? ומדוע הוא בוכה", נזכר אברהמי, ומכאן קולח סיפורו. "הוא השיב, 'אני פוחד, אני רוצה לחזור למשק, אני רוצה לחזור לאגד ולנסוע הביתה'. אמרתי לו, 'תירגע אל תבכה, בוא נלך לאגד'. ליוויתי אותו לתחנה, ובדרך שוחחנו. הוא סיפר לי ששמו דורון, ושהוא מקיבוץ מנרה. לפני שהוא עלה לאוטובוס הוא אמר לי. 'תשמע בני, אתה החבר הכי טוב שלי, אתה הצלת אותי, אני רוצה שמחר תבוא לגור איתי בחדר בבית נרקיס, בית הילדים שבו אני גר. השבתי לו בשיא הפשטות, 'אין בעיה, מחר אני בא אליך. לא הבנתי אז כלל את המשמעות של הצעד הזה.

הלם תרבות

"למחרת לקחתי מאבא שלי חצי לירה, ובמקום ללכת לבית הספר, שמתי פעמיי לתחנת אגד, ועליתי על אוטובוס למנרה. כשהגעתי לקיבוץ אמרתי לשומר שאני מחפש את דורון שגר בבית נרקיס. כך הגעתי לבית הילדים. נכנסתי פנימה ומה שחוויתי היה סוג של הלם תרבות. זה היה כמו לקחת בן אדם ולהריץ אותו 20 שנה קדימה במנהרת זמן. ראיתי תנורים של הסקה מרכזית וריח של ניקיון באוויר, ועל השולחן הארוך לחם עם ממרח שוקולד, וקנקנים עם שוקו.

"אני זוכר שלקחתי לי פרוסת לחם עם שוקולד, וככה בעודי אוכל במלוא פה, הופיע דורון, הילד שעזרתי לו. הוא קרא לי בהתלהבות, 'בני בוא, אתה תגור איתי פה בחדר, הנה המיטה שלך'. הגיעה מטפלת צעירה ושאלה את דורון 'מי זה הילד הזה, מאיפה הבאת אותו?', והוא השיב, 'זה בני, חבר שלי, הוא יגור איתי פה בחדר'. המטפלת, שלא ידעה כיצד להתמודד עם המצב המוזר הזה, הלכה וקראה למי שהיתה אז האחראית על החינוך, רחל יעקב, אחותו של יצחק רבין. המטפלת הסבירה לה שדורון הביא ילד מקרית שמונה, וביקשה לדעת מה היא אמורה לעשות איתי.

"רחל הביטה בי בעיניה הכחולות והיוקדות, ושאלה אותי: 'תגיד בני, למה אתה רוצה להיות בקיבוץ?'. נזכרתי באותו רגע במה שסיפר לי אחי הבכור ששון, שעבד בכפר גלעדי ועזר לאמי לגדל את שאר האחים. הוא אמר לי שבקיבוץ יש חדר אוכל מרווח שבו מוגשות שלוש ארוחות ביום, יש שירותי כביסה, והכל מאורגן ומסודר. זכרתי גם שהוא אמר לי שבקיבוץ כולם שווים, ואז השבתי לרחל יעקב, 'בקרית שמונה יש ילדים שיש להם וכאלה שאין להם, ופה כולם שווים, לכן אני רוצה להיות במקום כזה'.

"רחל חייכה וחשתי שהיא אהבה את התשובה. היא אמרה לי, 'טוב, אם הפסדת כבר יום לימודים, אני מציעה שתעשה מבחנים'. אני כמובן הסכמתי, והיא הוציאה מהמגירה דפים, והגישה לי אותם. עשיתי את הבחינה, אבל שיערתי באינטואיציה שלי כילד, שהיא עושה זאת רק משום שהיא רוצה שאני אצא בהרגשה טובה. אחרי שסיימתי, רחל הסבירה לדורון שאני לא יכול להישאר, כי יש פרוצדורה לקבלת ילדי חוץ בקיבוץ. בשארית הזמן שנותרה לי ניסיתי למצות מהביקור את מה שאפשר, בלעתי עוד פרוסה, ועוד שוקו, ונפרדתי מדורון. חזרתי לקרית שמונה בתחושה שהיתה לי חוויה נחמדה, אבל לא ייצא מזה כלום.

 

הזדמנות לעתיד טוב יותר

"אחרי שבועיים הגיע למרבה הפתעתי מכתב לבית הורי, ובו היה כתוב: 'לבני אברהמי, אנחנו שמחים להודיעך שעברת את המבחנים והתקבלת לקיבוץ, אך לא נוכל לקבלך לקיבוצנו, משום שאנו מקבלים ילדים רק באופן פרטי, (כלומר, כאלה שהוריהם יכולים לשלם עבור שהייתם, ולא כאלה המופנים באמצעות עליית הנוער). מאחר ונמצאת מתאים, אנו ממליצים לך לפנות ללשכת הסעד במקום מגוריך, ושם יסייעו לך להתקבל לקיבוץ'.

"רצתי ללשכת הסעד (כך קראו אז לשירותי הרווחה) עם המכתב, היתה שם עובדת סוציאלית. היא קראה את המכתב ושמעה את הסיפור, ואז אמרה לי: 'אתה יודע כמה ילדים יש בקרית שמונה, שמכל מיני סיבות משפחתיות צריכים להוציא אותם מהבית למסגרת אחרת, אנחנו לא יכולים לשלוח כל ילד שרוצה לקיבוץ'.

"אמנם הייתי ילד קטן, בן 11 בסך הכל, אבל הבנתי באיזה סוג של אינסטינקט הישרדותי, שיש לי כאן הזדמנות שאסור לי להחמיץ. התחלתי להשתולל ולבכות וצעקתי על אותה עובדת סוציאלית, 'את לא תהרסי לי את העתיד שלי, את חייבת לשלוח אותי לקיבוץ'.

"הנחישות שלי כנראה עשתה עליה רושם. היא ביקשה ממני להירגע, ואז הלכה ועשתה כמה טלפונים. כשהיא חזרה, היא אמרה לי שיש אפשרות שאצטרף לקיבוץ הסוללים. היא הסבירה לי שכדי להגיע לקיבוץ, אני צריך לנסוע בשלושה אוטובוסים, מקרית שמונה לטבריה, מטבריה לנצרת, ומשם לאותו קיבוץ.

"חזרתי הביתה והייתי צריך לבקש את אישור הוריי לכך  שאני אסע לבדי, ילד בן 11, באוטובוסים לקיבוץ הסוללים. זה לא כמו היום שלכל ילד יש טלפון נייד, ואפשר לוודא מה קורה איתו. למעשה ביקשתי מההורים זה לשלוח אותי אל הלא נודע.

"אמי חיבקה אותי בחום. ראיתי את העצב הנשקף מעיניה, וחשתי הדילמה שניצבה בפניה. מצד היא הבינה שאולי יש לי כאן הזדמנות לעתיד טוב יותר, ומצד שני הרגש האימהי גרם לה לרצות שאשאר קרוב אליה. בתבונתה הרבה היא אמרה לי, 'תלך לשם, ואם יהיה לך טוב, תישאר, אבל אם לא, תחזור בלי שום היסוס הביתה'. היא הוציאה אז מכיסה 3 לירות, שאז זה היה המון, ונתנה לי את ברכת הדרך.

"למחרת נסעתי לטבריה ומשם לנצרת. הייתי צריך לחכות לאוטובוס לקיבוץ הסוללים, ודווקא באותו יום נפתחו ארובות השמיים וגשם זלעפות ירד. עמדתי שם רטוב כולי בכניסה לנצרת הערבית, החלטתי לנסות לעצור טרמפים. עצר לי רכב, נכנסתי ואז אחרי זמן קצר גיליתי שזה היה נהג ערבי. חשבתי לעצמי, אם עכשיו הוא רוצח אותך, אף אחד לא יודע איפה אתה. לא ידעתי אז כלום על ערביי ישראל. בשבילי, כילד מקרית שמונה, ערבים היו אויבים שיורים קטיושות. בלית ברירה המשכתי לנסוע בכביש המתפתל עד שראיתי את השלט של קיבוץ הסוללים, ונרגעתי.

"בקיבוץ קיבלה אותי האחראית על החינוך, הראיתי לה את הפתק, והיא אמרה לי, 'טוב, תגיד להורים שלך שייכנסו'. אמרתי לה שהם לא פה, והיא שאלה, 'מה, הם נשארו בחדר אוכל?, שוב הבהרתי שהגעתי לבדי. כשהיא קלטה מה התכוונתי, היא היתה בשוק. לקח לה כמה דקות להתעשת, ואז היא ביקשה ממני לבוא  איתה למחסן הבגדים, ומשם לחדר האוכל. אחר כך הצטרפתי לקבוצה של ילדים בני גילי, כולם בני משק.

"ההתחלה היתה קשה. הקטע הקשה במיוחד היה כל ערב כשההורים היו באים להשכיב את הילדים לישון בבית הילדים. אותי השכיבו ההורים המאמצים ששובצתי אליהם כילד חוץ, הרגשתי את ההבדל, הייתי שונה מכולם. עם הזמן התרגלתי למסגרת והשתלבתי יפה מבחינה חברתית. בגיל 16 כבר תפסתי לי עמדת מנהיגות בקרב חבריי".

 

את זוכרת את הילד שרצה להגיע לקיבוץ?

המסע של בני אברהמי, שהחל מאותה אבן שנזרקה ופגעה בילד ממנרה, הגיע לכאורה לסופו הטוב. אברהמי התקבל ללב הישראליות. כבוגר חברת נוער בקיבוץ הוא היה בעמדת פתיחה טובה גם לשירות הצבאי. כמו רבים מבני הקיבוצים באותה תקופה, הוא התגייס לצנחנים. אחרי שנה וחצי הוא נאלץ לפרוש מהמסלול הקרבי בעקבות פציעה.

ואז הוצע לו להצטרף לגדנ"ע. הוא שובץ כמדריך חבורות רחוב בבית שאן. תפקידו היה להסתובב ברחובות, לרכוש את אמונם של בני נוער שנפלטו ממסגרות חינוכיות, ולנסות להביא אותם לכך שיתגייסו לצה"ל. אברהמי התמסר לתפקיד החדש בכל מאודו וזכה להיבחר כחייל מצטיין.

כחלק מעבודתו השוטפת, הוא היה  צריך להיפגש עם עובדים סוציאלים וקציני מבחן. ואז קרה לו עוד מקרה מדהים. "הגעתי לאיזה קצינת מבחן", ממשיך אברהמי את סיפורו. "כשנכנסתי לחדר זיהיתי אותה מיד, אבל היא לא קלטה בהתחלה מי אני. ואז פניתי אליה ואמרתי: 'את זוכרת לפני שבע שנים כשאת היית עובדת סוציאלית בקרית שמונה, בא אלייך ילד קטן וביקש ללכת לקיבוץ. זה הייתי אני'. היא היתה המומה ומופתעת. היא שמחה מאוד לראות שאני מסייע לנערים במצוקה, וסיפרה לי שלאורך השנים היא שאלה את עצמה לא פעם, מה עלה בגורלי".

ארגז כלים של יכולות וערכים

אחרי השירות הצבאי המשיך אברהמי לעבוד בתחום החברתי בכמה קיבוצים, ואז בגיל 32 הוא שוב שינה כיוון וחזר לקרית שמונה. "הסיבה העיקרית היתה בגלל ההורים שלי", הוא מנמק. "הם היו כבר בגיל מאוד מבוגר, והרגשתי שאני חייב להתגורר בקרבתם כדי לסייע להם. זו היתה עבורי גם  סגירת מעגל, לחזור למקום שאותו עזבתי, אך עדיין נשאר חלק ממני. כיום אברהמי נשוי לרלי, עובדת סוציאלית במועצה אזורית מבואות חרמון, והוא אב ל-3 בנים, עמית, יובל, ואופיר.

מאז שובו לקרית שמונה עסק אברהמי בתפקידים שונים בתחום החברתי . הוא ניהל את הרשות למלחמה בסמים בעיריית קריית שמונה במשך 5 שנים. הקים וניהל  את עמותת "ידיד" עמותה שסייעה למאות משפחות בקריית-שמונה  בביגוד, מזון ובסיוע משפטי מול המימסד.  אחרי מלחמת לבנון השניה הוא הוביל את פרויקט שיפוץ המקלטים בקריית שמונה ובצפת   במסגרת עמותת "לבנות ולהיבנות". ולאחר מכן ניהל את מתנ"ס ארתור פוקס. כיום אברהמי כיום את "בית לי אור", המועדון לעיוור ולחרש בקרית שמונה.

מסלול חייו של אברהמי איפשר לו להכיר שני עולמות שונים. זה של קרית שמונה וערי הפיתוח, וזה של הקיבוצים. שניהם עיצבו את חייו ואת ערכיו. "לא פעם  אני שואל את עצמי מה היה עולה בגורלי אלמלא נזרקה אותה אבן שהובילה אותי לקיבוץ. אני מכיר היטב את הקונפליקט הקיים בין קרית שמונה לקיבוצים מסביבה. יש בעימות הזה הרבה פוליטיקה, שאותי באופן אישי לא מעניינת.

"אני יכול רק לומר שבמקרה שלי, התקופה שבה הייתי בקיבוץ עשתה עמי חסד, היא ציידה אותי בארגז כלים מלא של יכולות ערכים ומודעות חברתית. יחד עם זאת את הרגישות הבסיסית לסבל של הזולת ספגתי ככל הנראה עוד בבית הוריי, זה להערכתי מה שגרם לי לפנות לאותו ילד מבוהל מקיבוץ מנרה ולהציע לו עזרה, מבלי לשער כלל שצעד זה ישנה את מסלול חיי".

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: