יום שלישי, 15 באוקטובר 2019, ט"ז תשרי ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 058-4337220

דעות בצפונט

דעות

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

צרור הערות, והפעם – המדרון לאנרכיה, פוגעים במאבק, בזכות המנהיגות, האשם תמיד, דמיון מצמרר, דרישה מוצדקת, מחלוקת על שני חוקים שונים, החוק הראוי לעם היהודי, בגלל ביבי, זנחו את המגל, מלחמת מאסף, הזן הנחות ביותר וביד הלשון – ישראלים יוצאי אתיופיה

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אורי הייטנר

חבר קיבוץ אורטל, חוקר במכון שמיר למחקר בקצרין, פובליציסט בעל בלוג בנושאים אקטואליים

uriheitner@gmail.com

https://heitner.wordpress.com/

המדרון לאנרכיה – חסימת כבישים אינה מחאה לגיטימית. ראשית, כי זו הפרת חוק. שנית, כי זו פגיעה בציבור הרחב ופגיעה בחופש התנועה שלו.

עם זאת, בשם זכות המחאה וזכות הצעקה, ניתן לאפשר לעתים, בצורה מבוקרת ולזמן מוגבל, לאפשר למפגינים לרדת לכביש ולחסום אותו לכמה דקות.

האופן שבו נהגה המשטרה במחאת הישראלים יוצאי אתיופיה היה בלתי נסבל. אסור היה להכיל את חסימת הצירים המרכזיים ברחבי המדינה למשך שעות רבות, תוך גרימת סבל לרבבות אזרחים, כפי שקרה. תפקידה של המשטרה לקיים את הסדר הציבורי – לשם כך היא קיימת. אנו משלמים מסים כדי לקבל ממנה את השירות הזה.

אני מבין את הרצון לתת פורקן לזעם, וגם את הקושי של המשטרה במקרה הספציפי הזה, שבו המחאה היא בעיקר נגד אלימות המשטרה, אך אי אפשר להצדיק זאת.

המחשבה שהכלה תגרום לכך שהמפגינים יוציאו קיטור והסערה תשכך הוכחה כטעות. קרה ההיפך, ההפגנה הלכה והסלימה, הלכה והקצינה, השליטה בשטח עברה לידי קומץ קיצונים אלימים, שנקטו אלימות קשה נגד שוטרים ואזרחים, כולל הצתת מכוניות, יידוי אבנים ובקבוקי תבערה ועוד. מה שקרה ביום שלישי בערב, היה המדרון שעלול להוביל מדינה לאנרכיה.

חופש ההפגנה והמחאה הוא יסוד מוסד של הדמוקרטיה, אך אנרכיה היא היפוכה של דמוקרטיה.

 

פוגעים במאבק – למה במקום להתייחס לטענות שלנו אתם כל הזמן עוסקים באלימות? שאל פעיל במאבק של הישראלים יוצאי אתיופיה בשידור רדיו. שאלה טובה, שאותה עליו להפנות לחבריו ולעצמו (הוא הצדיק פגיעה ברכוש, להבדיל מפגיעה בנפש). מי שנוקט באלימות ופוגע באזרחים, פוגע קודם כל במאבקו. הוא מסיט את הדיון מטענותיו אל אלימותו, הוא פוגע בהזדהות של דעת הקהל אתו ובלי הזדהות הציבור – כל מאבק נדון לכישלון.

איני מדבר דברים בעלמא, אלא מתוך ניסיון המאבק על הגולן בשנות ה-90, שהייתי ממנהיגיו. הזעם שלנו היה אדיר. במשך 9 שנים, ממשלות ישראליות ניסו להחריב את מפעל חיינו, לעקור אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו, לרסק את כל עולם הערכים שעליו התחנכנו, אותו הגשמנו ועליו אנו מחנכים את ילדינו, וכל זאת למען אשליה שידענו שאם תמומש תמיט אסון לאומי על מדינת ישראל.

וניהלנו מאבק נחוש, אך כולו במסגרת החוק, חף מאלימות, נקי מקיצוניות, מסביר פנים, מתחבר לעם ישראל על כל חלקיו, וגורם לכך שאכן יהיה "העם עם הגולן". הצעד הקיצוני ביותר שערכנו היה שביתת רעב בת 19 יום, כלומר פגיעה אך ורק בעצמנו, ברוח המאבק הבלתי אלים של גנדי. הפעולה המרכזית במאבק הייתה הפצת סטיקרים ושלטי מרפסות, כדי לצבוע את הארץ בגולן ולגייס את תמיכת ההמונים. במשך 9 שנים, שלוש פעמים בלבד חסמנו כביש, בתוך הגולן, בתיאום עם המשטרה ולזמן קצר.

זכרנו כל הזמן שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר. לא לבטא את הזעם והעלבון, אלא לשמור על הגולן בידינו. זאת, כיוון שאנחנו, כמנהיגות, לקחנו אחריות, לא נתנו לקיצונים לשלהב את היצרים, ניהלנו מאבק אחראי וממלכתי – והצלחנו. לא היה סקר אחד שתמך בנסיגה מהגולן, וניצחנו במאבק.

מאז אני ממליץ תמיד, לכל גוף שמנהל מאבק, ללכת בדרך בה הלכנו.

בזכות המנהיגות – ההבדל הגדול בין אופן המחאה ביום שלישי וביום רביעי, אינו נובע מכך שהמפגינים התעייפו, אלא מכך שמנהיגות העדה לקחה אחריות, הרגיעה את הרוחות, ניתבה את המחאה לערוצים קונסטרוקטיביים. ההנהגה ראויה לשבח על כך.

אני רוצה לציין בעיקר את ח"כ גדי יברקן, שנטל חלק משמעותי ביותר במהלך המנהיגותי הזה. מן הסתם הוא לא היה לבד, אבל אחרי פעולותיו עקבתי ולבטח היו גם אחרים. הרבה יותר קל למנהיג להתסיס ולשלהב את הציבור, אך מנהיגות כזאת היא מנהיגות שקר, מנהיגות שלילית. בשעת משבר, מנהיגות אמת היא מנהיגות של אחריות וממלכתיות. מנהיגות כזו תוכל להוביל להצלחות ולהישגים.

 

האשם תמיד – זה התחיל ביום שלישי כזרזיף של בלוני ניסוי ועכשיו זה קמפיין מתוזמר, משומן ומאורגן היטב – הימננים ברשתות החברתיות מפיצים תיאוריית קונספירציה על כך שהקרן החדשה, ובאופן ספציפי טליה ששון, עומדים מאחורי האלימות במחאת הישראלים יוצאי אתיופיה, שלחו לשם גם אריתראים לשלהב את היצרים, מימנו את ההפגנות, כחלק מניסיון לגרום לאנרכיה ברחובות ישראל, כשלב בדרך להשמדת ישראל (כלומר להחלפתו של נתניהו).

אני נותן לא יותר מ-48 שעות עד שתיאוריית הקונספירציה כבר תהיה בנויה לתלפיות, עם תרשימי זרימה, "הוכחות" חותכות וכו', בשלה לספר או סרט באורך מלא, וכמובן לקריאות במקרה הטוב להכניס את טליה ששון וחבריה מאחורי סורג ובריח. ולא אתפלא אם נשמע שהשב"כ (שהוא כידוע חלק מ"מדינת העומק" המדומיינת) ירה בסלמון טקה, כדי להצית את הלהבות כאשר האנרכיה כבר הייתה בשלה לביצוע.

 

דמיון מצמרר – השבוע מלאו 60 שנה בדיוק למאורעות ואדי סאליב, המהומות הקשות של רבים מעולי צפון אפריקה ב-1959. האות לפרוץ האירועים היה דומה מאוד למה שהצית השבוע את מחאת יוצאי אתיופיה – ירי של שוטר באזרח, בעת שהוא ניסה להשתלט על מריבה. אז האזרח נפצע, אך הופצה שמועה שהוא מת מפצעיו והיא הציתה את המהומות.

ביום שני, למחרת מותו של סלמון טקה ויום לפני המהומות ברחבי הארץ, הקדשתי את פינתי השבועית ברדיו אורנים לזכרו של טקה ולציון שישים שנה לאירועי ואדי סאליב. בפינה, השמעתי את חוה אלברשטיין בשיר "רקמה אנושית אחת", שנכתב על מאורעות ואדי סליב, שאותן מחבר השיר מוטי המר חווה כילד חיפאי.

אף שהפינה שודרה יום לפני המהומות, דיברתי על דמיון מצמרר בין המקרים, ולא ידעתי עד כמה צדקתי.

דמיון נוסף הוא תגובת הממסד. אחרי מאורעות ואדי סאליב מפא"י האשימה את בגין ותנועת החרות שהם עמדו מאחורי המהומות. והשבוע בכירים בליכוד והמוני כותבים ברשתות האשימו את הקרן החדשה. אותו סוג של בריחה, מריחה והכחשה, באמצעות מציאת שעיר לעזאזל.

 

דרישה מוצדקת – עליית יהדות אתיופיה לישראל היא אחד המפעלים הנפלאים בתולדות הציונות. ומצער מאוד, שאחרי כל כך הרבה שנים, עדין חשה עדת יוצאי אתיופיה, ברובה, ניכור ותחושות של אפליה וקיפוח. גם אותם אנשים בתוך העדה שהצליחו ועשו חיל שותפים לתחושה הזאת.

דרישתם לוועדת חקירה ממלכתית שתבחן את טענות הקיפוח מצד מוסדות המדינה בכלל והמשטרה בפרט, היא דרישה מוצדקת ויש להיענות לה. היא חשובה לא רק למענם, אלא כדי ללמוד ולהפיק לקחים, כיוון שהעליה היא נשמת אפה של הציונות ושל ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

 

מחלוקת על שני חוקים שונים – השתתפתי ביום רביעי ברב שיח בנושא חוק הלאום, בכנס "לא בשמים" במכללה האקדמית תל-חי. עמיתיי לפאנל היו פרופ' דני גוטווין, ד"ר שוקי פרידמן, עלי סלאלחה וד"ר עמנואל נבון. נבון ואני תמכנו בחוק. גוטווין וסלאלחה התנגדו. פרידמן נקט בעמדת אמצע (מסתייג מן החוק, חושב שמלכתחילה הוא היה מיותר, אך אינו רואה בו איום על הדמוקרטיה ומתנגד למה שמלבישים עליו מתנגדיו). המנחה, אמנון לורד, תומך אף הוא בחוק.

אציג בקצרה את תמצית טיעוניי:

– החוק, במקורו, נועד לגשר על השסעים בין השמאל הציוני והימין הציוני, הציונות הדתית והחילונית, סביב סוגיות הגבולות, השטחים, שלמות הארץ, ההתנחלויות, השלום וכו', באמצעות הסכמה רחבה על התשתית הציונית המשותפת לכולנו – זהותה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. (על כך העדתי כמי שניהל באותם ימים, לפני עשור, תכנית למנהיגות צעירה במכון לאסטרטגיה ציונית, הגוף שיזם את חוק הלאום).

– כל חוקה נפתחת במבוא המבטא את הזהות והייעוד הלאומי של המדינה. כך גם חוק יסוד ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, מכניס לחוקה הישראלית את מהותה כמדינה יהודית, את הסמלים הלאומיים, השפה הלאומית וכו'.

– החוק עוסק בזהותה הקולקטיבית של המדינה ולא בזכויות הפרט, וכיוון שאין בו כל התייחסות לסוגיה זו, ברי שאין בו כל פגיעה בזכויות אלו.

– החוק מבטא את רוח מגילת העצמאות ואת ניסוחי מגילת העצמאות.

– חוק הלאום אינו החוקה בשלמותה, אלא נדבך אחד בה, ולכן אין צורך להכניס לתוכו נושאים שאינם קשורים אליו.

– אני מציע לחוקק חוק יסוד שיעגן את השוויון האזרחי לפרט, ללא הבדל דת גזע ומין, ברוח מגילת העצמאות. חוק זה אינו סותר את חוק הלאום ואינו מאזן את חוק הלאום, כי אין צורך באיזונו, אלא מוסיף עוד נדבך חשוב לחוקה.

עיקר הוויכוח היה בין ד"ר גוטווין לביני. גילוי נאות – גוטווין היה מורה שלי בלימודי התואר הראשון בתחילת שנות ה-90 (גם אז מרבית השיעורים היו ויכוח בינו לביני, כששאר התלמידים היו הקהל). אך היה זה ויכוח מוזר. אנחנו דיברנו על שני חוקים שונים לחלוטין.

אני דיברתי בעד חוק הלאום, והוא דיבר נגד איזה חוק לאום שלא קיים, שהוא בדה מלבו, חוק שמפלה לרעה את המיעוטים, חוק שיוצר דירוג בין יהודים, חוק שיגרום לאפליית חיפה, כי היא עיר מעורבת, לעומת ערים יהודיות, חוק שנועד לתת כסות משפטית לפגיעה במי שאינם יהודים, חלק ממזימה לשורה של חוקי נאמנות שנועדו לפגוע במיעוטים וכו' וכו' וכו'. גם אני מתנגד לחוק שעליו דיבר גוטווין. אלא שאין חוק כזה.

מוטב היה לשנות את מתכונת האירוע, ללימוד של חוק הלאום. לחלק לכל הקהל את נוסח החוק, ולעבור עליו משפט משפט, סעיף סעיף. בדרך זו, מי שרוצה לצאת נגד החוק היה צריך למצוא טיעונים קצת יותר רציניים וקצת פחות דמגוגיים.

 

החוק הראוי לעם היהודי – "האם זה נכון שהעם היהודי, אחרי כל הרדיפות שעבר ואחרי השואה, יחוקק חוק שמפלה מיעוטים כפי שהפלו את היהודים, ושהוא דומה לחקיקה הנאצית?" שאל גאון מן הקהל. השבתי: "אסור למדינת העם היהודי אחרי כל הרדיפות ואחרי השואה לחוקק חוק שמפלה מיעוטים. בשום אופן. אילו היה חוק כזה, הייתי מתנגד לו בתוקף. אני שמח שאין חוק כזה. אבל נכון שמדינת העם היהודי, אחרי כל הרדיפות ואחרי השואה, יחוקק חוק שמעגן את זכותו של הטבעית של העם היהודי, כמו כל עם ועם, להיות עם חופשי במדינה ריבונית במולדתו".

 

בגלל ביבי – לאחר הרב-שיח, ניגש אליי מישהו מהקהל, ואמר לי שעקרונית הוא מסכים עם מה שאני אומר, אבל חייבים להתנגד לחוק בגלל ביבי. בגלל שביבי מושחת. בגלל שכל מה שמעניין את ביבי זה להיחלץ מהמשפט. בגלל שהסיבה היחידה שביבי העביר את החוק היא להסיט את הדיון מחקירותיו. בגלל שביבי ככה ובגלל שביבי ככה. "קודם כל צריך להעיף את ביבי ואח"כ אולי נכון לחוקק את חוק הלאום".

 

יש מי שאוהבים ללעוג לכל מי שמותחים ביקורת על נתניהו ולהגדיר אותם (אותנו) אנשי "רק לא ביבי" והמהדרין יאמרו "רקלוביבי". הטענה הזאת נועדה, כמובן, לעשות דה-לגיטימציה לביקורת ולהציגה כבלתי עניינית, אלא כנובעת משנאה אישית. אז הנה, יש כאלה שבאמת האידיאולוגיה שלהם היא "רקלוביבי". הם תמונת הראי של אנשי אידיאולוגיית "רק ביבי".

איני חשוד באהדה לנתניהו ובתמיכה בו, אך אני גם מכיר ומוקיר את הישגיו בתחומים השונים. אחת הנקודות לזכותו היא בתחום של קידום המיעוטים בישראל וצמצום אי השוויון. בעניין זה, ייאמר לזכותו, הוא וממשלתו עשו יותר מכל ממשלה אחרת בתולדות ישראל.

נכון, במקביל הוא גם נתן לגיטימציה ממלכתית לגזענות הכהניסטית ופועל ככל יכולתו כדי להכניס לכנסת את הגזענים הכהניסטים. איך השניות הזאת מסתדרת? את זה צריך לשאול אותו. אך ההגינות מחייבת לראות את התמונה במלואה. להוקיע את מיסטר ביבי שנותן גושפנקא לגזענות ולשבח את ד"ר נתניהו שפועל לקידום המגזר הערבי.

 

זנחו את המגל – אחד האירועים ב"לא בשמים", היה הרצאה מצוינת של ידידי ד"ר אלון גן. כותרתה הייתה בין "חרב היונה" ל"חד-נס". בהרצאתו, הוא הציג, באמצעות מקורות רבים – פובליציסטיקה, שירה, זמר ואמנות פלסטית, שלוש גישות יסוד בתולדות הציונות. הגישה של ברית שלום – זרם פצפיסטי, שטען שיש להגשים את הציונות רק בהסכמת הערבים.

הגישה של התנועה הרוויזיוניסטית ובעיקר של ברית הבריונים – "רק כך", צבאיות, ארץ נרכשת רק בדם, לעג למעדר ולעוד דונם ועוד עז. הגישה של תנועת העבודה – שילוב של מגל וחרב, רובה ומעדר, "להגנה, לעבודה ולשלום", הצבא כרע הכרחי כדי להגן על מפעל ההתיישבות, אך הבנה שהוא הכרח.

בסוף הרצאתו והצגת הדברים, הציג אלון את עמדתו האישית, המאמינה במורכבות, ב"גם וגם" ברוח תנועת העבודה. הוא העמיד זה מול זה שני ציטוטים כמעט זהים ממאמר של ז'בוטינסקי משנות השלושים וממאמר של גדעון לוי לפני חודשים אחדים; שניהם אומרים שיש סתירה מוחלטת בין ציונות לבין שמאל וחייבים לבחור באחד ולפסול את השני. כמובן שהבחירה שלהם הפוכה. אלון גן יצא נגד הדיכוטומיה הזאת.

ההרצאה הייתה טובה והמסר נכון, אם כי היא הייתה דיכוטומית מדי, שכן גם העמדות של התנועות השונות הרבה יותר מורכבות (ונתתי כמה דוגמאות לכך).

לאורך כל ההרצאה, ניקרה במוחי מחשבה אחת (עדיין בצל הוויכוח ברב שיח על חוק הלאום באותו בוקר). מפלגת העבודה והשמאל הציוני בימינו, דבקים בחרב, מבינים את ההכרח בכוח צבאי חזק, מחנכים את הדור הצעיר לשירות קרבי משמעותי בצה"ל, להליכה לקצונה וכו'. לא פחות מן הימין.

אבל הם זנחו את המגל, את המחרשה, את המעדר והבית, את הדונם והעז, את האפיון ההיסטורי המרכזי שלהם. ולא בכדי, פרופ' דני גוטווין, שהוא גם חוקר תנועת העבודה וגם מזוהה עם תנועת העבודה, חטף את עיקר הג'ננה מחוק הלאום, מעצם המושג "התיישבות יהודית". ומהי תנועת העבודה הציונית אם לא, בראש ובראשונה, תנועה של התיישבות יהודית?

 

מלחמת מאסף – דבריו של הרב אבינר על כך שאין מקום לנשים בפוליטיקה מבטאים קנאות פנטית ופרימיטיביות. אך למרות שהדברים מזעזעים, אני מסרב להזדעזע. מדוע? כי אני רואה את התמונה השלמה.

אבינר לא אמר דברים בעלמא. דבריו הם ריאקציה לכוונה להעמיד את איילת שקד בראש רשימה משותפת של הציונות הדתית; כוונה ששותפים לה רבים מן הזרם החרד"לי, כיוון ששקד נחשבת למנהיג הפופולרי ביותר בציונות הדתית.

זאת מהפכה של ממש. כדי להבין את גודל המהפכה, כדאי לחזור 64 שנים אחורה. ב-1955, מפא"י ניסתה לכבוש יעד קשה ואטרקטיבי, את השלטון בעיריית ת"א, שלאורך שנים היה של הציונים הכלליים (לימים המפלגה הליברלית שהתמזגה בליכוד).

לשם כך, היא גייסה את שרת העבודה הכריזמטית והפופולרית גולדה מאיר, והציבה אותה בראש רשימת מפא"י בבחירות לעירייה, וכמועמדת לראשות העיר (אז עוד לא הייתה בחירה ישירה לראשות הערים). מפא"י בראשות גולדה ניצחה, אך גולדה לא הייתה ראש העיר. היא לא הצליחה להרכיב קואליציה. הסיבה לכך הייתה התנגדותה העקרונית של המפד"ל לכך שאישה תהיה ראש עיר.

מדובר במפד"ל שרבים עורגים אליה בגעגוע; המפד"ל המתונה, המתקדמת, בהנהגת משה שפירא ויוסף בורג. מפא"י בשיאה של הברית ההיסטורית עם מפא"י. בעיריית ת"א המפד"ל הפרה את הברית וחברה לציונים הכלליים, כדי לסכל את מינויה של אישה לראשות העיר.

14 שנים מאוחר יותר המפד"ל ישבה בממשלה בראשות גולדה. והיום, הציונות הדתית שוקלת ברצינות העמדה של אישה חילונית (!) בראשה. זאת מהפכה רבתי.

דבריו של הרב אבינר הם מלחמת מאסף נגד המהפכה במעמד האישה בציונות הדתית. מלחמת המאסף הזאת היא מלחמה אבודה. אי אפשר לעצור את המהפכה הזאת.

 

הזן הנחות ביותר – גרמניה מתעוררת למאבק באנטישמיות המרימה ראש בגרמניה ובאירופה בכלל. ממשלת גרמניה מינתה ממונה למאבק באנטישמיות. המאבק הוא נגד האנטישמיות על כל גווניה. החידוש הוא שהמאבק אינו רק באנטישמיות הגלויה, הניאו-נאצית, אלא גם באנטישמיות המוסווית, המתנערת בגלוי מן האנטישמיות, ואת האנטישמיות שלה היא מכבסת בביטויים כמו "אנטי ציונות", "אנטי ישראליות", ולפעמים במכבסת טורבו "התנגדות למדיניות ישראל".

אבל הגרמנים מבינים משהו באנטישמיות, וכנראה שחוש הריח שלהם יודע לזהות אותה גם תחת ריח אבקת הכביסה. וכך, הבונדסטג, הפרלמנט הגרמני, החליט בהסכמה רחבה מאוד, משמאל ומימין, להגדיר את BDS תנועה אנטישמית. עיריית מינכן קיבלה החלטה האוסרת העמדת אולמות במוסדות עירוניים לרשות אירועים שתומכים בתנועת ה-BDS ועוד.

ומי עומדים בראש ההתנגדות להחלטות הללו ובתמיכה באנטישמיות? יהודים וישראלים, כמובן. הפוסט-היסטוריון דניאל בלטמן, שתוכן חייו הוא הניסיון לצייר את ישראל כנאצית, בפשקווילים שהוא מפרסם ב"הארץ" ובעולם, פרסם בשבוע שעבר ב"הארץ" פשקוויל שכותרתו "ואולי אין גרמניה אחרת".

בהפוך-על-הפוך הוא ניסה לצייר את מאבקה של גרמניה באנטישמיות כ…המשך דרכה הנאצית. הרי היא תומכת בישראל הנאצית. והשבוע פרסמה העבריינית הסדרתית, מבריחת השב"חים אילנה המרמן, פשקוויל אנטי גרמני נוסף, שכותרתו "רוח רפאים חדשה מהלכת בגרמניה". ומהי רוח הרפאים? לא האנטישמיות המרימה ראש, אלא המאבק באנטישמיות.

הזן הנחות ביותר של אנטישמיות הוא האוטו-אנטישמיות.

 

ביד הלשון

ישראלים יוצאי אתיופיה – מדוע אני משתמש, במאמריי, במושג המסורבל "ישראלים יוצאי אתיופיה"? כי לא מצאתי ניסוח טוב יותר. "אתיופים" – הם לא אתיופים. הם יהודים, הם ישראלים. "יוצאי אתיופיה" – זה ביטוי ששם את הדגש על המקום שממנו הם יצאו, ולא על המקום שאליו הם ערגו ואליו הם עלו. "עולים מאתיופיה" – רבים מהם, אולי כבר רובם, אינם עולים אלא צברים. אז עד שאמצא ביטוי טוב יותר, אני נוקט בביטוי המסורבל "ישראלים יוצאי אתיופיה".

 

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: