יום שישי, 05 ביוני 2020, י"ג סיון ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 058-4337220

הטור של אורי הייטנר בצפונט

אקטואליה

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

צרור הערות, והפעם – צירי לידה, בונים על הרמאות, רק לא גנץ, הרהורים לנוכח פריחת הדובדבן, החלטה מנהיגותית אמיצה, ארגון הקצינים הקונפורמיסטים, מפאי החדשה, קבורת חמור, פולסא דנורא, סעד למיעוט, נפיחה, מדינה בעוצר, העוצמה הגרעינית, ביעור חמץ, כאילו הוא יצא ממצרים, מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, שהיו מסובין, האשפוז הבא וביד הלשון – אתבש מועדי החגים

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אורי הייטנר

חבר קיבוץ אורטל, חוקר במכון שמיר למחקר בקצרין, פובליציסט בעל בלוג בנושאים אקטואליים

uriheitner@gmail.com

https://heitner.wordpress.com/

* צירי לידה – האם עם ישראל יזכה למתנת חג – ממשלת אחדות לאומית? אני מקווה שהמשבר הנוכחי במו"מ הוא צירי הלידה. תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

* בונים על הרמאות – הבון טון אצל "לה-פמיליה" של הבייס הביביסטי ברשתות החברתיות, הוא שלמעשה ממשלת האחדות היא "ממשלת שמאל". "נעבור את הקורונה ונפיל אותה". כלומר, הם בונים על היכרותם את נתניהו כרמאי ונוכל. כנראה שלכן הם מעריצים אותו. אבל אני נותן לו יותר קרדיט, ומאמין שהוא לא יפיל את ממשלת האחדות. ובכל מקרה, להקמת הממשלה תקדם חקיקה שתעגן את הרוטציה באופן שאי אפשר יהיה להתחמק ממנה.

ובכלל, העובדה שהקנאים מימין רואים בממשלה "ממשלת שמאל" והקנאים משמאל רואים בה "ממשלת ימין" היא ההוכחה שזו ממשלת אחדות לאומית, ולא ממשלה צרה צרורה קנאית קיצונית. כאשר השמאלימין הקיצוני מתנגד לממשלה, זה סימן שיש לעם ישראל סיבה טובה לחגוג ולשמוח.

* רק לא גנץ – נחרדתי לקרוא, בכתבה ב-ynet, שבה התבשרנו שעידן רייכל ישיא משואה בטקס יום העצמאות, את המשפט הבא: "את הנאום המרכזי, שיוקלט גם הוא מראש, צפוי לשאת יו"ר הכנסת בני גנץ". בני גנץ? מכל האישים במערכת הפוליטית, האדם האחרון שאני מעוניין לשמוע אותו נושא דברים בטקס הוא בני גנץ. למה? כי פירוש הדבר, הוא שב-28 באפריל הוא עדין יהיה יו"ר הכנסת וטרם תקום ממשלת האחדות הלאומית.

העובדה שממשלת האחדות הלאומית לא קמה ולא הושבעה בשבוע שעבר היא תעודת עניות לנתניהו וגנץ. אבל שלא תקום גם עד סוף אפריל? הרי זו אמורה להיות ממשלת חירום!

* הרהורים לנוכח פריחת הדובדבן – אני יושב ספון בביתי, צמוד למקלדת ולמסך, שדרכו אני מקיים את כל הפגישות והישיבות באמצעות יישומון "זום". אולם את הנוף המרהיב הנשקף מחלוני, אף קורונה אינה יכולה לעצור. והימים האלה הם ימי הפריחה המרהיבה של עצי הדובדבן. פריחת הדובדבן נמשכת ימים ספורים. לאחר מכן העלעלים הלבנים משחימים, מתייבשים ונידפים ברוח.

מה משותף לפריחת הדובדבן ולהחלת הריבונות על בקעת הירדן? לשניהם יש חלון הזדמנויות קצר, קצר מאוד. אם מפספסים את חלון ההזדמנויות ביום אחד – הוא מאחורינו. אבל יש הבדל. הדובדבן יפרח גם בשנה הבאה. ואילו אם נחמיץ חלילה את חלון ההזדמנויות של סיפוח הבקעה בתיאום עם ארה"ב, מי יודע האם ומתי תהיה עוד הזדמנות כזו. ממשלת האחדות הלאומית חייבת לבצע את המהלך ההיסטורי הזה בקונצנזוס לאומי רחב. זה יעד לאומי עליון. שום שיקול כיתתי, ושום ריצוי של "בייס" אינו סיבה לעכב את הגשמת היעד הזה. זה הזמן להכרעה בן-גוריונית – סיפוח בקעת הירדן עכשיו!

* החלטה מנהיגותית אמיצה – בני גנץ קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה, שהצילה את מדינת ישראל מאנרכיה, כשחתך את תעלולי עופר שלח לסיכול ממשלת האחדות והכריע בעד שלמות העם והמדינה, גם על חשבון שלמות המפלגה. אבל האם הוא חושב שבכך הוא מילא את מכסת ההחלטות המנהיגותיות האמיצות שלו לשנה זו?

בני גנץ נבהל מה"בייס" שמזנב בו בעקבות צעדו האמיץ, ולכן הוא עושה שריר מלאכותי דווקא סביב הנקודה הלא-נכונה ביותר – הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח. הוא הופך לסלע המחלוקת, דווקא את מה שראויה להיות אבן הראשה של האחדות הלאומית והבשורה ההיסטורית של ממשלת האחדות הלאומית – ריבונות ישראלית על בקעת הירדן בהסכמה לאומית רחבה ובתמיכת ארה"ב.

על בני גנץ לקבל החלטה מנהיגותית אמיצה נוספת, להציב את החלת הריבונות בלב העשיה המדינית של ממשלת האחדות.

* ארגון הקצינים הקונפורמיסטים – הארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל" מנהל קמפיין נגד סיפוח בקעת הירדן. זהו ארגון של קצינים בכירים במיל', בעלי השקפת עולם יונית.

יש לי כבוד רב לכל אדם שהקדיש שנים רבות מחייו לביטחון ישראל כמפקד בצה"ל. אין לי ספק באשר למחויבותם של כל אותם קצינים לשלומה וביטחונה של ישראל. אך יש לי ספקות רבים באשר לתבונה האסטרטגית של אותם קצינים. אני זוכר את גילויי הדעת של אותם אנשים, בעד נסיגה מהגולן, בעד הסכמי אוסלו, בעד הוויתורים של אהוד ברק, בעד ההתנתקות. תמיד הם סיפקו הסבר ביטחוני המצדיק מדיניות, שהמציאות הוכיחה שהיא כושלת. כל תחזיותיהם התנפצו אל סלע המציאות. אך הם הולכים עם הראש בקיר, דבקים בקונספציה שכשלה.

אני מזהה בחבורה הזאת קונפורמיות ועדריות. לעתים נדמה לי שכל אותם קצינים הפקידו את חתימותיהם כבלוק, ובכל פעם מישהו ממלא בתוכן את גילוי הדעת התורן. איני מוצא שם יצירתיות, חשיבה מקורית, תפיסה אסטרטגית רחבה, תעוזה אינטלקטואלית.

הסיסמה התורנית שלהם היא "ההכרעה הגורלית היא סיפוח או היפרדות". הטענה הזו משוללת יסוד. להסכמי אוסלו היו תוצאות שליליות רבות; את השלום בוודאי הם לא קידמו ומחיר הדמים של הכנסת ערפאת וצבאו לא"י כבד מאוד. אך להסכמי אוסלו יש תוצאה חיובית אחת שאי אפשר להמעיט בחשיבותה – היפרדות. בהסכם אוסלו נפרדנו מן הפלשתינאים. נכון, אחרי אלף הרוגים ישראליים נאלצנו להחזיר לצה"ל את השליטה הביטחונית הכוללת, אך נקווה מאוד שיבוא יום שבו לא יהיה בה צורך. מבחינה דמוגרפית, אזרחית ומדינית, ישראל אינה שולטת עוד על רובו הגדול של העם הפלשתינאי.

סיפוח בקעת הירדן רבתי – לא זו בלבד שאינו סותר את ההפרדה, אלא הוא תנאי להפרדה. רק כאשר בקעת הירדן וצפון ים המלח יהיו בריבונות ישראל, תהיה אפשרות לבצע פשרה טריטוריאלית שבה ישראל תוותר סופית ורשמית על חבלי א"י המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ומסכנים את צביונה היהודי של מדינת ישראל.

יתר על כן – סיפוח בקעת הירדן לריבונות ישראל תיצור הפרדה – הפרדה בין הרשות הפלשתינאית לבין הרצף הטריטוריאלי שבין ירדן לאיראן. בלי הפרדה כזו, יהיה רצף עוין מאיראן עד הקו הירוק, כלומר עד פאתי גוש דן. גוש דן יהיה "עוטף יו"ש" מול הרצף הזה. ומי שמאמין שהשלום עם ירדן יחזיק מעמד כאשר ממערב לירדן תהיה מדינה פלשתינאית, שוגה בחלומות באספמיה.

ההכרעה ההיסטורית היא בין סיפוח והיפרדות לבין איום אסטרטגי על מדינת ישראל.

* מפא"י החדשה – אם חוסן וישראל ומפלגת העבודה יתאחדו, זו תהיה מפא"י החדשה. מפא"י חדשה היא בשורה חשובה לחברה הישראלית. (אבל אני שייך לאחדות העבודה).

* קבורת חמור – ניצן הורביץ האשים את עמיר פרץ, שניתק את השותפות בין מפלגת העבודה למרצ, שהוא קבר את מפלגת העבודה קבורת חמור. מעניין, שזה בדיוק הביטוי שבו אני האשמתי את פרץ על החיבור עם מרצ – טענתי שהוא קבר את מה שנשאר ממפלגת העבודה קבורת חמור בחיקה של מרצ.

כבר בשנות השמונים, כאשר החל הכרסום בעמדותיה המדיניות של מפלגת העבודה, כתבתי שאם מפלגת העבודה תאמץ את הקו המדיני של ר"צ, היא תקטן לגודלה של ר"צ. מפלגת העבודה הייתה אז מפלגה עם יותר מארבעים מנדטים ור"צ – מפלגה זעירה (עוד טרם החיבור עם מפ"ם ושינוי והקמת מר"צ).

ואכן כך קרה. רבין ניהל מו"מ עם סוריה והסכים למסור לה את הגולן, בניגוד לעמדה המסורתית של מפלגת העבודה שהקימה את ההתיישבות בגולן כדי לסכל נסיגה כזו. בהסכם אוסלו הכירה ממשלה בראשות העבודה באש"ף. בוועידת קמפ-דיוויד (2000) אהוד ברק מחק את כל הקווים האדומים של רבין ושל מפלגת העבודה כשהסכים לחלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן ולמעשה מחק את רעיון הפשרה הטריטוריאלית ואימץ את רעיון הנסיגה המלאה, שעד אז היה מנת חלקו של השמאל הרדיקלי בלבד. למרות שהפלשתינאים דחו מכל וכל את הצעת ברק ואח"כ את הצעת אולמרט באותה רוח, ולמרות שהפרו את הסכם אוסלו והפכו את הרש"פ בסיס טרור ולמרות תוצאות ההתנתקות – מפלגת העבודה הלכה עם הראש בקיר, דבקה בדרך שכשלה והמיטה אסונות על ישראל, בדוגמטיות חסרת פשר. ובעשור האחרון החלה מושפעת מן הרעל הפוסט-ציוני המחלחל לחברה הישראלית גם בסוגיית זהותה של המדינה, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר במלחמתה נגד חוק הלאום.

לאחר שמפלגת העבודה ירדה ל-6 מנדטים בבחירות לכנסת ה-21 (אפריל 19') פרסמתי בעיתונות הקיבוצית מאמר שכותרתו: "עוז לתמורה אחרי הפורענות" (פרפרזה לכותרת מאמרו של בן אהרון "עוז לתמורה בטרם פורענות"). במאמר קראתי למפלגת העבודה לשנות את דרכה, לעשות חשבון נפש ולשנות את עמדותיה שהובילו אותה אל עברי פי-פחת. אך גם אז מפלגת העבודה המשיכה לדהור לתהום.

לאורך שנות הידרדרותה, כל מפלה הביאה לעריפת ראשו של היו"ר במקום לבחינת דרכה של המפלגה.

ומי יודע, אולי ההתנתקות ממרצ וההצטרפות לממשלת האחדות תביא את מפלגת העבודה לניסיון נואש אחרון לבנות את עצמה מחדש? התנאי לכך הוא התחדשות רעיונית.

* פולסא דנורא – יאיר "תהליכים" גולן מסית נגד עמיר פרץ, תוך שהוא מדבר עליו במילות תפילת "אל מלא רחמים": "נוח על הכיסא לשלום ועמוד לגורלך הניקלה לקץ הימים. שלום ולא להתראות". מזכיר תהליכים לפני רצח רבין.

* סעד למיעוט – עו"ד ד"ר ניסן שריפי עתר לבג"ץ בדרישה לחייב את המדינה להתיר תפילה במניין מחוץ לבתי הכנסת תוך שמירת מרחק בין מתפלל למתפלל. לדעתי, יש לדחות את העתירה מפאת שלום הציבור. אני מעריך שכך יפסוק בג"ץ.

אולם זו בפירוש סוגיה הראויה לדיון בבג"ץ. יש כאן מקרה מובהק של שלילת זכויות מאזרחים, במקרה זה חופש הפולחן, בשל צורך של המדינה. ובמקרה כזה, בית המשפט העליון הוא המקום הראוי לבחינה האם הפגיעה בחירויות היא מידתית.

בקרב הציבור הדתי והחרדי יש עוינות כלפי בית המשפט, ותמיכה בנטרולו ובסירוסו. מתוך ביקורת, שחלקה מוצדקת, על בג"ץ, הם תומכים בשפיכת התינוק עם המים. הגישה הזו היא תולדה של שלטון ממושך; זחיחות של מי שמתייחסים לשלטונם כנצחי. אך לא לעולם חוסן. מי שהיום הוא הרוב, עתיד להיות מחר או בעוד שנה או בעוד עשור מיעוט. וכמיעוט, הוא עלול לחוש שזכויותיו נפגעות. ואם היום הוא יסרס את מי שנועד להגן על זכויות הפרט והמיעוט, כאשר הוא יזדקק לסעד הזה – זה עלול להיות מאוחר מדי.

* נפיחה – איך התנדפה לה כלא הייתה מחאת הדגלים השחורים, נגד "סוף הדמוקרטיה"? היא התנדפה כנפיחה כי הייתה מחאת סרק. סתם אוויר חם, ללא שום תוכן. הצליחו ליצור היסטריה מלאכותית שהחזיקה מעמד פחות משבוע.

* מדינה בעוצר – בערב ליל הסדר יוטל עוצר על מדינת ישראל. האם קרה פעם שעוצר הוטל במדינת ישראל?

ב-8 בנובמבר 1948, בשלהי מלחמת השחרור ולקראת הבחירות לאסיפה המכוננת (שהייתה לכנסת הראשונה), נערך מפקד האוכלוסין הראשון של ישראל. ביום זה כל אזרחי ישראל הוכנסו לעוצר בין השעות 17:00-24:00 והפוקדים עברו מבית לבית ואספו את השאלונים שחולקו בעוד מועד.

במגזר הערבי, שהיה תחת ממשל צבאי, הוטל עוצר במלחמת סיני. הפרתו (לא במודע) הביא לטבח בכפר קאסם.

לאחר הטבח בכביש החוף ב-11 במרץ 1978, שבו נרצחו 35 ישראלים ונפצעו 71, הוטל עוצר על צפון ת"א ויישובים בגוש דן ובדרום השרון, בשל החשש (שהתברר כחשש שווא) שנותרו מחבלים נוספים על השניים שנהרגו והשניים שנתפסו.

* העוצמה הגרעינית – המשפחה הגרעינית היא העוצמה הגרעינית שלנו.

* ביעור חמץ – קיר סטארמר, מנהיגה החדש של מפלגת הלייבור בבריטניה, התנצל בשם הלייבור על האנטישמיות של המפלגה בתקופת קורבין.

האמירה הנחרצת נגד האנטישמיות, הוקעת האנטישמיות וההתנצלות בפני היהודים היא צעד מנהיגותי חשוב מאוד. אך אין די בדיבורים. מבחנו של סטארמר יהיה במעשים. עליו לבצע טיהור של מפלגתו מהצורר האנטישמי קורבין ומכל האנטישמים שזיהמו את מפלגתו. על הלייבור להשליך אותם מן המפלגה למקום הראוי להם בפח האשפה של ההיסטוריה.

* כאילו הוא יצא ממצרים – בהגדה של פסח אנו אומרים: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. על יום יציאת מצרים אמר משה בנאום הפרידה שלו מעם ישראל, בחלוף ארבעים שנה: "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם". ליל הסדר הוא יום ההולדת של עם ישראל. בזמן שבית המקדש היה קיים, בליל הפסח הקריבו את זבח הפסח כשחזור של הפסח המקורי. ומאז תקנו חכמים את סדר פסח, שבו אנו מספרים ביציאת מצרים ומנחילים את הסיפור מדור לדור בחינת "והגדת לבנך". ואנו מנסים בדרכים שונות לשחזר את יציאת מצרים כדי שנראה את עצמנו כאילו אנו יצאנו ממצרים.

השנה יהיה זה סדר מיוחד. לצערנו, לא תהיה בו החגיגה המשפחתית או הקהילתית הגדולה, אלא נסתגר איש בביתו עם משפחתו הגרעינית לחוג את הפסח. אך יש לכך גם פן חיובי: השנה כולנו זוכים לשחזר כמעט במדויק את פסח המקורי.

וכך הוא מתואר בספר שמות: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף, וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ עַד-בֹּקֶר. וְעָבַר יְהוָה לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וּפָסַח יְהוָה עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק-לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד-עוֹלָם. וְהָיָה כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וַאֲמַרְתֶּם: זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל. וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ. וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּ".

וכמו אבותינו במצרים, גם אנחנו נסתגר בבתינו, ונישמר מפני המגפה המשתוללת בחוץ שלא תעבור את סף ביתנו, ואיש לא יצא את פתח ביתו עד הבוקר, ואפילו לאליהו הנביא לא נפתח את הדלת, כי בגילו הוא כבר בקבוצת סיכון, ומי יודע איפה הוא עוד עבר הלילה.

* מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו – בהוראות ההפעלה של סדר פסח במשנה, נאמר "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". כלומר הסיפור שאנו מספרים בסדר מתחיל בחושך ומסתיים בגאולה ואור גדול. יש לאורך ההגדה של פסח, במקביל, שני סיפורי גאולה. סיפור הגאולה הלאומית – מעבדות לחירות, מגולה לארץ ישראל. סיפור הגאולה הרוחנית – מפגאניות ("מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו") למונותאיזם.

חובה עלינו לבער מקרבנו כל שריד של עבודה זרה. ולא חסרה עבודה זרה במקומותינו, ובראש ובראשונה – פולחן האישיות והסגידה למנהיג. אדם השבוי בפולחן אישיות אינו אדם חופשי, כי הוא מפקיע את המחשבה החופשית שלו ואת חופש הבחירה שלו, למנהיג שיחשוב בשבילו, וכל שנותר לו הוא לומר אמן.

* שהיו מסובין – העיר בני ברק בכותרות. בראש ובראשונה בשל התפשטות מגפת הקורונה בתוכה וכן כיוון שבליל הסדר אנו קוראים על מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה.

בני ברק היא עיר עתיקה, פלישתית במקורה, המוזכרת בתנ"ך לראשונה בספר יהושע בנחלת שבט דן. היא התקיימה כיישוב יהודי מאות שנים, בתקופת הבית הראשון, המשנה והתלמוד.

בני ברק העתיקה לא הייתה ממוקמת במקום בו יושבת בני ברק החדשה, הקרויה על שמה. מיקומה היה בתל בני ברק, המצוי בפארק אריאל שרון, בפינה הדרומית מערבית של מחלף מסובים.

ומדוע נקרא מחלף מסובים בשמו? על שם רבי אליעזר וחבריו שישבו מסובין במקום זה, בבני ברק העתיקה, וסִפְּרוּ ביציאת מצרים.

* האשפוז הבא – לפני עשר שנים בדיוק, ב-6 באפריל 2010, אמור הייתי להתחיל תפקיד חדש, לאחר 9 שנים כמנהל מתנ"ס הגולן; מנהל "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללת תל-חי, שהוא זרוע קהילתית של המכללה. ביקשתי לדחות את כניסתי ביום אחד, בשל התחייבות קודמת. בכל שנה (כלומר בכל שנה שאין בה קורונה) אני מדריך תוכן ימים אחדים במסע "נפגשים בשביל ישראל", ובאותה שנה אחד הימים שתיאמתי מראש היה ב-6 באפריל, שהיה אסרו חג של פסח והמימונה.

כדרכי באותם הימים (כלומר עד לאותו יום) נהגתי לטייל כשאני נעול בסנדלים. בירידה מהתבור מעדתי על אבן לא יציבה וריסקתי את הקרסול. פוניתי באלונקה במעלה ההר עד הכביש ומשם הובהלתי לבית החולים "העמק". בלילה עברתי ניתוח, ומאז אני נושא פלטינות בקרסול שמאל.

שלושה שבועות שכבתי עם הרגל המגובסת למעלה, וכך גם עברתי בביתי את החפיפה לתפקיד החדש. כעבור שלושה שבועות עברתי לגבס הליכה, לשלושה שבועות נוספים, ובו ביום התחלתי לעבוד בתפקידי החדש, עם רגל מגובסת וקביים. בקיצור – Break a leg.

היה זה האשפוז היחיד בחיי. נהגתי לומר באותם ימים, שכל 47 שנים אני מאושפז פעם אחת. אז האשפוז הבא צפוי לעוד 37 שנים.

* ביד הלשון

אתב"ש מועדי החגים – את הפינה הקודמת הקדשתי לביטוי "לא בד"ו פסח", כלומר פסח לא יחול בימי השבוע ב', ד' ו-ו', וכתבתי שעל פי האופן שבו חכמים קבעו את לוח השנה העברי, נקבעו לדורות הימים בשבוע שבהם יחולו / לא יחולו חגי ישראל השונים.

הימים האלה מסומנים על פי צירופי כתב אתב"ש. אתב"ש הוא צופן שבו מוחלפות האותיות הראשונות בסדר הא"ב באותיות האחרונות, כך שאל"ף היא תי"ו, בי"ת היא שי"ן וכו'. השם אורי, למשל, נכתב באתב"ש: תפגם.

הגדרת הימים בהם יחולו או לא יחולו חגי ישראל, סומנו באתב"ש, כאשר ימי המועדים השונים מצוינים על פי הימים בשבעת ימי הפסח. כל יום מימי הפסח מקביל למועד המקביל לו באתב"ש, כלומר היום הא' של פסח הוא היום בשבוע שבו יחול מועד המתחיל באות תי"ו, היום הב' ביום שבו יחול מועד באות שי"ן וכן הלאה. וזו הרשימה:
א"ת -תשעה באב יחול ביום שחל בו א' של פסח.
ב"ש – שבועות יחול ביום שחל בו ב' של פסח.
ג"ר – ראש השנה יחול ביום שחל בו ג' של פסח.
ד"ק – קריאת התורה (שמחת תורה בחו"ל, כ"ג בתשרי) תחול ביום שחל בו ד' של פסח.
ה"צ – צום כיפור יחול ביום שחל בו ה' של פסח.
ו"פ – פורים (שלפני פסח) חל ביום שחל בו ו' של פסח.
ז"ע – עצמאות יחול ביום שחל בו ז' של פסח.

כיוון שהשנה א' של פסח חל ביום חמישי – תשעה באב יחול ביום חמישי. ב' של פסח הוא ביום שישי – שבועות יחול ביום שישי וכן הלאה.

הסתייגות קטנה – לגבי יום העצמאות. ה"א באייר, התאריך בו הוכרזה המדינה, ייצא תמיד ביום שבו יחול שביעי של פסח. אולם בדרך כלל חג העצמאות אינו מצוין בדיוק בה"א באייר, כדי שהחג לא יהיה בשישי, שבת, ראשון או שני. למה לא שני? כדי שיום הזיכרון לא יחול ביום ראשון ולא יהיה חילול שבת בהכנות לטקס בהר הרצל (דחיית יום העצמאות שחל ביום שני הוא חידוש – בעבר יום העצמאות שחל ביום שני לא נדחה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה היו ביום ראשון והטקסים בהר הרצל וביד ושם נערכו במוצ"ש). גם תשעה באב שחל בשבת נדחה ליום ראשון.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: