יום חמישי, 14 בנובמבר 2019, ט"ז חשון ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 058-4337220

דעות בצפונט

דעות

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

צרור הערות, והפעם – הפקרת הכורדים, הלקח, חשיבותה של אופוזיציה, מפזז על הדם, בזכות התהליכים, התנגדות נגועה בפוליטיקה, הליכודניקים, משעממת, חדשות טובות למפלגת העבודה, המיישב הגדול, העצה הטובה ביותר, צר לי עליך וביד הלשון – אנשים אחים אנחנו

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אורי הייטנר

חבר קיבוץ אורטל, חוקר במכון שמיר למחקר בקצרין, פובליציסט בעל בלוג בנושאים אקטואליים

uriheitner@gmail.com

https://heitner.wordpress.com/

הפקרת הכורדים – במסע הבחירות שלו לנשיאות ארה"ב, השמיע טראמפ שתי סיסמאות סותרות. האחת – "אמריקה תחילה". השניה – "להחזיר את אמריקה לגדולתה"

"אמריקה תחילה" היא סיסמתם המסורתית של הבדלנים, בעיקר בתקופת מלחמת העולם השניה. אלה שהתנגדו לצאתה של ארה"ב למלחמה בהיטלר. גדולתה של אמריקה, לעומת זאת, היא הימים שבהם עוצמתה כמעצמת על הייתה הגבוהה ביותר, ולטענתו המוצדקת של טראמפ, נחלשה מאוד בתקופת אובמה.

זכינו, וישראל היא המדינה שנהנתה יותר מכל ממחויבותו של טראמפ להחזרת אמריקה לגדולתה – בהכרה בירושלים כבירת ישראל, בהעברת שגרירות ארה"ב לירושלים, בהפסקת הסיוע לאונר"א, בהכרה בריבונות ישראל על הגולן ובפרישת ארה"ב מהסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני.

הכורדים האומללים הם הקורבנות של מחויבותו של טראמפ לסיסמת "אמריקה תחילה". הוא הפקיר אותם לציפורניו הרצחניות של אחד הרודנים האכזריים והמסוכנים במאה ה-21, ארדואן, רודן טורקיה. הוא הפקיר אותם לידיו של מי שלא יבחל בטבח ואולי אף בג'נוסייד. וטראמפ לא יוכל לרחוץ בנקיון כפיו.

 

הלקח – הלקח הישראלי מהפקרת הכורדים לגורלם, הוא שאסור לנו לבסס את ביטחון ישראל אלא על עצמנו, ולא להתפשר על מרכיבי הביטחון – עוצמתו של צה"ל, גבולות בני הגנה, הרתעה בלתי קונבנציונלית ומה שנשחק כל כך בשנים האחרונות – חוסן לאומי, המבוסס על לכידות וסולידריות חברתית.

 

חשיבותה של אופוזיציה – כדי שתקום ממשלת אחדות לאומית, שהיא בעיניי הממשלה הרצויה מלכתחילה, והיחידה האפשרית בדיעבד, על כחול לבן והליכוד לשבת, בלי להיות מסונדלים בשום הסכם ושום בלוק עם אף מפלגה אחרת, ולקבוע את קווי היסוד ואת מבנה הממשלה. על שתי המפלגות להודיע מראש שאינן פוסלות אף מפלגה, וכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד, מוזמנת להצטרף.

עם זאת, אני חושב שאין זה רצוי שהממשלה תהיה רחבה מדי, כיוון שבדמוקרטיה יש תפקיד חשוב גם לאופוזיציה. ורצוי מאוד, שבראש האופוזיציה לא יעמוד איימן עודה. למה? כי עודה אינו אופוזיציה לממשלה, אלא אופוזיציה למדינה.

על פי הנוהג, כל ראש מדינה שמגיע לארץ נפגש עם ראש האופוזיציה. מן הראוי שישמע אופוזיציה פטריוטית, שחלוקה על הממשלה, אך היא חלק מן הקונצנזוס הלאומי. על פי הנוהל, בכל דיון ממלכתי חשוב ובכל דיון שאליו מוזמן מנהיג מדינה זרה, אחרי ראש הממשלה נואם ראש האופוזיציה. גם כאן, ראוי שתישמע ביקורת של מתנגדי הממשלה, אך לא של מתנגדי המדינה.

על פי החוק, על ראש הממשלה להיפגש באופן קבוע לשיחות תדרוך מדיני ביטחוני עם ראש האופוזיציה. אמנם אני סומך על ראש הממשלה, בין אם יהיה זה גנץ, בין אם יהיה זה נתניהו ובין אם יהיה זה סער או מנהיג אחר מן הליכוד, שהוא יקפיד לדווח לעודה בהרחבה על מה שבלאו הכי מופיע בעיתונים. ובכל זאת, עדיף שבראש האופוזיציה יעמוד אדם שניתן יהיה לדווח לו ברוח החוק.

 

מפזז על הדם – נער השליחויות דודי אמסלם הגיב על רצח מיכל סלה בהאשמת המשטרה שבמקום לטפל באלימות נגד נשים היא חוקרת את נתניהו. ב-71 שנות קיומה של המדינה, לא כיהן איש כל כך עלוב ונקלה כשר בממשלה. אפילו שאריות הבושה כבר נעלמו.

(אופס… תיקנו אותי. אמסלם אינו הכי נקלה. גונן שגב היה נקלה ממנו. אמסלם הוא השני הכי נקלה).

 

בזכות התהליכים – איני מכיר את השקפת עולמו המדינית ביטחונית של ח"כ יאיר גולן, אולם אנשים ששמעו אותה מספרים לי שהיא רחוקה מאוד מהשקפות מרצ; שהוא מצדד בעקרונות תכנית אלון, בבקעת הירדן ישראלית, בגולן ישראלי.

מדוע, אם כן, מרצ צירפה אותו לשורותיה והציבה אותו במקום השלישי ברשימתה? בזכות נאום "התהליכים", בהיותו סגן הרמטכ"ל, שבו השווה את ישראל לגרמניה הנאצית. את זה אוהבים במרצ, ובזכות ההשוואה הזאת הוא נמצא ראוי לרשימתה.

גולן יודע זאת, ולכן הוא ממשיך למחזר את דבריו הנואלים. לאחרונה אמר, בהקשר לבחירות הדמוקרטיות בישראל, ש"גם היטלר עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות" (אגב, אף היסטוריון רציני לא יחתום על האמירה הזאת).

ההשוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית, היא הלהיט בקרב שונאי ישראל, שוחרי BDS ושאר אנטישמים, והיא סוג של הכחשת השואה.

 

התנגדות נגועה בפוליטיקה – סבר פלוצקר כתב ב"ממון" מאמר חשוב ובו ביקורת נוקבת על בעיית הבעיות של התנהלות המדינה – העדר תכנון לטווח רחוק בתחומי החיים השונים, לדוגמה בתחבורה ובבריאות, שבעטיו אנו מדשדשים זמן רב, לא מתקדמים, לא פורצים קדימה ומפגרים במתן מענה לצרכים. זאת בניגוד לאופן התנהלותנו בעבר, שהביאה להישגים גדולים, בעיקר בשנותיה הראשונות של המדינה, אך גם בתקופות מאוחרות, כמו בקליטת העליה הגדולה מחבר העמים.

הבעיה במאמרו של פלוצקר, הוא שהשקפתו הפוליטית מקלקלת את השורה. אמנם פלוצקר, לאורך שנים, יודע להפריד בין ניתוחיו לבין הנושא המפלגתי, ויודע לפרגן ולבקר ממשלות ומנהיגים ללא קשר לשייכותם המפלגתית. אבל השקפת עולמו המדינית, מקבעת אותו לדוגמטיות לא הגיונית.

כך גם במאמר זה. כך הוא כותב: "הכל מסכימים שהמחסור המורגש כבר היום ברופאים ואחיות צפוי להחמיר תוך שנים ספורות. הכל ידעו זאת כבר לפני חמש שנים ואפילו לפני שמונה שנים. גם הפתרונות היו פחות או יותר ידועים. הם לא יושמו. שתי אוניברסיטאות ללא התמחות ברפואה, אבל עם מומחיות חזקה בפוליטיקה, זכו להקים פקולטות לרפואה, אחת מהן באריאל, תכשיר בעשור הבא רופאים פלשתינאים".

חבל שהוא מבקר דווקא את מה שראוי לשבח – הקמת שתי פקולטות חדשות לרפואה, בצפת ובאריאל. מי אמר שדווקא האוניברסיטאות הדשנות הן שצריכות לתת את המענה למחסור ברופאים? הפקולטה בצפת נותנת מענה לא רק לצורך בהכשרת רופאים, אלא גם לצורך בחיזוק הפריפריה הצפון מזרחית של המדינה, בהשכלה, בבריאות (מצב הבריאות בפריפריה בעייתי מאוד), בחיזוק הגליל, ביישוב הגליל באוכלוסיה חזקה וצעירה. ובאשר לאריאל – לא הקמת הפקולטה שם נגועה בפוליטיקה, אלא ההתנגדות להקמת הפקולטה. ומה רע בכך שלצד רופאים ישראלים, היא תכשיר גם רופאים פלשתינאים?

 

הליכודניקים – צפיתי בפרקי סרט התעודה של עמרי אסנהיים בערוץ 12 – "הליכודניקים". קודם כל, זה סרט משובח ומרתק. עם זאת, חסרה הייתה בו האידיאולוגיה של הליכוד – שלמות הארץ וכיו"ב. הייתה הסוציולוגיה, הייתה המנהיגות והכריזמה, היו המאבקים הפוליטיים והעדתיים בליכוד, והם הוצגו בצורה מעולה, אך להציג את התכנית בלי לדבר בכלל על האידיאולוגיה – דבר זה הוא בעוכרי הסרט.

כאדם שחי ונושם את הפוליטיקה הישראלית משחר ילדותי, הסרט לא חידש לי כמעט דבר. ובכל זאת, לראות את ההיסטוריה הפוליטית של הליכוד מרוכזת כל כך, בשילוב של סרטי תעודה עם זיכרונות מבפנים של הדמויות המעורבות – הדבר עורר בי זיכרונות, תובנות ומחשבות. אשתף כמה מתובנותיי.

 

– אחד הדברים המייחדים את הליכוד, ועוד קודם את חירות ואת המפלגה הרוויזיוניסטית, מימי ז'בוטינסקי, דרך בגין ועד נתניהו, הוא פולחן המנהיג; ההערצה והסגידה למנהיג. ההערצה לבגין לא נפלה מההערצה לנתניהו, ואף עלתה עליה. ואני מודה שאיני אוהב, בלשון המעטה, הערצת מנהיגים.

אך יש הבדל גדול בין הערצת בגין והערצת נתניהו. הערצת בגין הייתה הערצת אדם ישר, נקי כפים, טהור מידות, סגפן, אידיאליסט, מכבד חוק, מעריץ (בהגזמה, בעיניי) את מערכת המשפט, ממלכתי (למרות שלא פעם סטה מדרכו לחוסר ממלכתיות), מטיף לאחדות לאומית. האם ההמון שהעריץ אותו היה מעריץ אותו גם אילו חטא, גם אילו נחשד בשחיתות, גם אילו שיקר? חוששני שכן. אבל הוא היה אחר. לגמרי אחר.

– בגין, בניגוד לנתניהו, טיפח ממשיכים ויורשים; העלה אותם וקידם אותם. עם זאת, בדומה לנתניהו, הוא לא טיפח את ה-יורש. וכך הוא השאיר אחריו ואקום עצום, שיצר עשור של מלחמת מחנות קשה ואלימה, בין מחנות שרון, לוי ושמיר.

אגב, גם כלפי שרון ולוי הייתה הערצת המון, כמו כלפי בגין ונתניהו. כשאני רואה את מלחמת העולם בין המחנות ונזכר בה, אני יכול להבין את התשוקה בליכוד להתלכד מאחורי מנהיג אחד, את הטראומה של תקופת המחנות ואת הפחד מפני כאוס אחרי שהמנהיג יירד מן הבמה.

כאשר נערכה ההתמודדות הראשונה בין שמיר ולוי, לאחר התפטרותו של בגין ב-1983, תמכתי בכל לבי בדוד לוי. הערכתי מאוד את האיש, ראיתי מסר חברתי בעצם בחירתו, כהתגלמות המוביליות החברתית, כמימוש "הסיפור הישראלי", ותמכתי ברעיונות הצדק החברתי שהוא נשא. עם זאת, לא הייתי אנטי שמיר.

לימים, כאשר שמיר היה ראש הממשלה, ולוי ושרון כשרים בממשלתו לא חדלו לחתור תחתיו, לעשות הכל כדי להפיל אותו, בחוסר ממלכתיות, בבוטות ואף באלימות, הייתה לי התנגדות חריפה ללוי ושרון. היא הגיעה לשיאה בתקופת "שרי החישוקים", כאשר לוי, שתמיד היה מתון מבחינה מדינית, יחד עם שרון ומודעי, יצרו קואליציה של אמביציה להפלתו של שמיר, במראית עין של התנגדות אידיאולוגית מימין, ולא בחלו בשום דרך לפגוע בו ולפעול נגדו. ואף על פי כן, במבט לאחור, עדיין יש בי הערכה רבה לדוד לוי, ולתפקיד החשוב שמילא בהיסטוריה החברתית והפוליטית של מדינת ישראל.

התכנית מראה איך התקשורת העריצה את נתניהו, הריצה אותו, פינקה אותו ובנתה אותו בראשית דרכו. כשראיתי שוב את פרשת "הקלטת הלוהטת" – הקונספירציה שנתניהו רקם נגד דוד לוי, בשיאה של ההתמודדות ביניהם על ראשות הליכוד; ה"קלטת" שלא הייתה ולא נבראה ולא הייתה אלא מזימה להשחרת פניו של מי שהוגדר "בכיר בליכוד המוקף פושעים" ולמחרת הודלף שאותו בכיר הוא דוד לוי, חשבתי דווקא על קהלת. "אין חדש תחת השמש".

בתיאוריית הקונספירציה של "הקלטת" נתניהו האשים את יעקב ברדוגו כאחד מה"פושעים" שהקיפו את דוד לוי. גם היום ברדוגו אינו מצליח להסתיר את עלבונו. אז איך, ריבונו של עולם, הוא הפך לחסיד שוטה של נתניהו, לתועמלנו ולשופרו בתקשורת? זו חידה בעיניי.

מעניין מאוד לראות, איך מבחינה חיצונית נתניהו כמעט לא השתנה מ-1996 ועד היום. לעומת זאת, הוא השתנה מאוד בין שנת 1993 ל-1996. אני סתם מציין זאת כאנקדוטה. אין בכך שום אמירה מעבר לכך.

באחד הקטעים האחרונים נראה נתניהו במפגש עם ראשי ערים של הליכוד יומיים לפני הבחירות האחרונות, כשהוא מדרבן אותם לעשות הכל כדי להוציא את הליכודניקים לקלפי. והמסר שלו היה ברור – "אם אין לנו 61, ואין לנו 61, רק דבר אחד יקבע מי יקים את הממשלה – מי תהיה המפלגה הגדולה.

מספרים לכם את האגדה שגודל הגוש קובע. אל תאמינו. אין דבר כזה גוש. אין לזה שום משמעות. מה שקובע הוא רק דבר אחד – גודל המפלגה". בבחירות קיבלה כחול לבן 33 מנדטים והליכוד – 32 מנדטים.

שיאו של הפרק האחרון היה נאומה של לימור לבנת בוועידת הליכוד, שבו הציגה שאלה רטורית: "לשם מה עלינו לשלטון? כדי לחלק ג'ובים?!" והקהל שאג "כ—-ן!!!" רגע אחד, המגלם את הסיאוב והרקב בליכוד, מפלגה אידיאליסטית בשחרותה. כן, השלטון משחית, ושלטון ממושך משחית במיוחד.

הזדהיתי מאוד עם תשדירי הליכוד בבחירות 1977, שהיטיבו לתאר את הרקב הנעוץ בשלטון ממושך מדי ואת ההכרח הדמוקרטי בחילופי שלטון. הם היו נכונים אז והם נכונים עכשיו.

 

משעממת – אורנה פרץ מקריית שמונה, שראש הממשלה, בעזות מצח, הלבין את פניה כשאמר לה: "את משעממת אותנו", הייתה ונשארה ליכודניקית. בשבועות האחרונים היא משתתפת בהפגנת חסידי נתניהו ליד בית היועמ"ש נגד מדינת החוק. נתניהו ששמע על כך הזמין אותה למפגש פיוס מתוקשר, והתבכיין באוזניה בחמוציות ממורמרת אופיינית, ש"עכשיו את משעממת את התקשורת". זה נשמע כמו אויאויאוי.

נזכרתי, שאחרי התקרית, מכונת התעמולה ותעשיית השקרים מהבית ברח' בלופר, הפיצה את סיפור הבדים על כך שאורנה פרץ היא פעילה ב"הקרן", שממנת אותה ושלחה אותה וכו'. והמונים הפיצו עוד ועוד פוסטים עם "הוכחות" לשקר. כרגיל.

 

חדשות טובות למפלגת העבודה – מי אומר שרק דברים רעים קורים למפלגת העבודה? אחד הדברים הטובים שקרו לה השנה, הוא שהיא נפטרה מעונשה של סתיו שפיר.

 

המיישב הגדול – במדור "70 שנים אחרי" במוסף "שישבת" של "ישראל היום", דווח על מינויו של לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל, לתפקיד גזבר הסוכנות היהודית, השבוע לפני 70 שנה. עוד סופר בידיעה, שעם מינויו, עמד אשכול על כך שבמקביל הוא יישאר בתפקידו כראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית.

ראוי לציין, שאשכול נשאר בתפקיד ראש מחלקת ההתיישבות גם כשמונה לשר החקלאות ואח"כ כשמונה לשר האוצר והוא כיהן בתפקיד עד מינויו לראש הממשלה ושר הביטחון ב-1963.

אשכול היה בראש ובראשונה איש ההתיישבות. בכפל התפקידים כשר האוצר וראש המחלקה להתיישבות, הוא קיצר למינימום את המרחק בין הפה של ראש המחלקה להתיישבות לאוזן של שר האוצר. אני מאמין, שאילו אסור היה אז, כמו היום, כפל תפקידים, והיה עליו לבחור בין תפקיד שר האוצר וראש המחלקה להתיישבות, הוא היה בוחר בהתיישבות.

בכל תולדות הציונות לא היה אדם שתרם ליישוב ארץ ישראל כאשכול, שהקים מאות יישובים בגליל ובנגב. גם כראש הממשלה הוא דחף להתיישבות והוביל את ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן וצפון ים המלח ובגוש עציון, לאחר מלחמת ששת הימים. 1/3 מן היישובים שקמו בגולן עד היום, ב-52.5 שנות התיישבות, הוקמו בשנה וחצי שבין המלחמה לפטירתו של אשכול. הוא דחף, עודד והיה מעורב בהקמתם.

את הכל עשה בפשטות, בצניעות, בהומור עצמי וללא שמץ של פומפוזיות ובלי כריזמה מוחצנת, שכה אפיינו ומאפיינים מנהיגים אחרים. אני אוהב את סגנון המנהיגות של ראשי ממשלה כלוי אשכול ויצחק שמיר, שחייהם היו קודש להגשמת הציונות, ולא ראו בציונות כלי לשירות תאוותיהם.

 

העצה הטובה ביותר – במוסף "7 ימים" הופיע מיזם מיוחד לחגים – "העצה הכי טובה שקיבלתי". אנשים מצליחים, כהגדרת העיתון, סיפרו על העצות המוצלחות ביותר שקיבלו. חלק מן הסיפורים היו מעניינים יותר, חלק מעניינים פחות. אבל היפה במיזם, הוא שיש בו מֵמד של צניעות, כאשר אדם מצליח בתחום כלשהו, מספר על עצה שקיבל מאדם אחר, והוא אימץ אותה והיא ליוותה אותו בחיים.

אבל יש מי שאינם מסוגלים להתגבר על טבע האני ואפסי עוד שלהם. כך סיפר אהוד ברק על עצה שקיבל, כשהיה מפקד סיירת מטכ"ל, בן 31, מאחד מפקודיו. " 'אם אהוד יישאר בצבא הוא יהיה ראש אמ"ן ואח"כ רמטכ"ל. הוא יהיה שר הביטחון ואולי גם ראש ממשלה. השאלה היא האם הוא יישאר אהוד שאנחנו מכירים?' ואז הוא פנה אלי [מספר ברק] והוסיף: 'אני ממליץ מאוד שתישאר אותו אהוד' ".

אבל הפעם אהוד ברק מקבל רק את מדליית הכסף בתחרות המגלומניה. האפילה עליו איילת שקד. היא סיפרה איך "כולם" המליצו לה לא לעזוב את ההיי-טק וללכת לפוליטיקה ואח"כ איך "כולם" יעצו לה לא להתמודד בפריימריז בבית היהודי, ואיך כולם טעו והיא צדקה.

 

צר לי עליך – אהוד בן עזר כינה אותי אוטו-אנטישמי ועוכר ישראל. למה? כי ביקרתי את נתניהו. צר לי על בן עזר, סופר ופובליציסט רב זכויות, שהוכה בסנוורים בתעמולת פולחן האישיות של נתניהו, ואימץ את הנראטיב העקום והחולה של הדת האלילית הזאת, לפיה "המדינה זה ביבי", ומי שמבקר את נתניהו שונא את המדינה.

ביקורתי על נתניהו נובעת מאהבה יוקדת לארץ ישראל, לעם ישראל, למדינת ישראל, וסלידתי מפולחן האישיות האלילי של האיש הזה.

וביום הכיפורים אני מוחל לבן עזר על דבריו.

 

ביד הלשון

אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ – הסופר אלי עמיר התראיין לתכנית "בילוי נעים" בגל"צ, ודיבר בזכות כור ההיתוך ונגד העדתיות. הוא אמר למראייניו, בני העדות השונות, מולי שפירא ומיכאל בר-זוהר: "אנשים אחים אנחנו".

הביטוי הזה נועד לגשר על פערים ומחלוקות בזכות הזהות המשותפת. מקור הביטוי בספר בראשית, בפנייתו של אברם לאחיינו לוט, שנועדה לשים קץ לחיכוכים בין אנשי אברם לאנשי לוט. "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט: אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ".

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: