יום חמישי, 05 בדצמבר 2019, ז' כסלו ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 058-4337220

דעות בצפונט

דעות

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

צרור הערות, והפעם - אף על פי כן, הבמה לרוע ולשנאה, מחיר עסקת שליט, וגם חיים כ"ץ, זועבי הימנית, מפלגת ההומופוביה, חולם בהקיץ, נתניהו וההתנתקות, תשעה באב בגולן וביד הלשון – אם בארזים נפלה שלהבת

פורסם בתאריך:


אף על פי כן – דביר שורק לא נרצח כיוון שהוא "מתנחל". הוא לא נרצח כיוון שהוא "דתי".

דביר שורק נרצח כיוון שהוא יהודי, כיוון שהוא ישראלי.

מי שנעץ את הסכין בגופו של דביר, חש שהוא הלהב, אך כל עמו הוא היד האוחזת בסכין. הוא ביצע את מה שהתחנך עליו מן הגן – לרצוח יהודים, לרצוח את היהודים, כדי לערער את יסודות הקיום היהודי בארץ ישראל ולהביא להסתלקותנו ממולדתנו.

מי שדקר את דביר שורק, התכוון לדקור כל אחד ואחד מאתנו. דביר נרצח בשמנו.

דביר לא נרצח כיוון שהוא לומד בגוש עציון, ולא כיוון שהוא מתגורר בעפרה, אלא כיוון שהוא יהודי והוא חי בארץ ישראל. אבל תושבי הספר חשופים יותר לפגיעה ולטרור ומשלמים, בשם כולנו, מחיר כבד יותר.

כאלה הם תושבי עוטף עזה ותושבי יהודה ושומרון, ובמשך שנים רבות היו אלה תושבי גבול לבנון, ולפני כן תושבי הגולן, וכשהגולן היה בידי הסורים – תושבי הגליל והעמקים, ותושבי עמק בית שאן ועוד ועוד. בכל תקופה יש מי שמשלמים מחיר כבד יותר, ועלינו, החברה הישראלית כולה והעם היהודי כולו להצדיע להם על החוסן ועל הנחישות והדבקות באדמת ארץ ישראל, גם כאשר היא נקנית ביסורים.

לא אכנס כאן לשאלה מה צריך לעשות מבחינה ביטחונית בעקבות הרצח. אני סומך על הממשלה, על צה"ל ועל כוחות הביטחון; על החלטותיהם ועל ביצוע ההחלטות.

מה שחשוב בעיניי יותר הוא המסר של ה"אף על פי כן". המסר של החוסן הלאומי והחברתי, של קריאת תיגר על האויב המנסה לעקרנו מכאן. כל מעשה טרור נגדנו רק יחזק את נחישותנו להעמיק את שורשינו במולדתנו, לנטוע עץ, לבנות בית, לחזק את החברה, ליצור את התרבות, לפתח את החינוך ואת המדע.

הכאב על כל ישראלי שנרצח במלחמת השחרור שלא הסתיימה ורחוקה מסיום, גדול. במקרה זה, נוסף לכך כאבי על ידידי יואב שורק, ששכל את בנו. ואני מאמין באמת, לא כקלישאה, שבבניין ציון וירושלים ננוחם.

יהי זכרו ברוך!

 

הבמה לרוע ולשנאה – דברי ההספד של דוד גרוסמן על דביר שורק, עלם החמודות שנרצח כשהוא חובק את ספרו האחרון של גרוסמן, היו יפים, מרגשים ובעיקר – אמתיים. ניכרים דברי אמת. עמדותיו הפוליטיות של גרוסמן ידועות והוא לבטח לא שינה אותן.

אך נקודת המוצא שלו היא היותו חלק מן העם, חלק מן הציבור, וכשאחד מאתנו הולך מעמנו משהו מת בנו. בנו – בכולנו. האבל על נער שנרצח בשל היותו חלק מן האומה, אינו רק אבל פרטי, אלא אבל לאומי, וגרוסמן היטיב לבטא זאת.

לעומת דבריו היפים של גרוסמן בולטת שגרת השוקניה. כהרגלם, חלון הראווה שלהם, רוגל אלפר, לא מחמיץ הזדמנות לזרות שתן על כל פצע לאומי פתוח. בפשקוויל שפרסם בעקבות הרצח, הביע תמיכה ברוצחים ובוז לאבלים. הוא תומך ברוצחים, כי בעיניו לא הייתה להם ברירה.

"זה מה שקורה תחת משטר כיבוש קולוניאליסטי, שמנהיג מנגנון אפרטהייד, ולא מעניק לעם הנכבש שום תקווה". כלומר האשמים ברצח הם הנרצחים. הוא בז לאבל הלאומי, אותו הוא מכנה "אווירת האחדות וההתקרבנות". את האבלים הוא מאשים ב"ניצול רגשי הסולידריות שמנצל השכול", והוא מתבכיין על "ההשתקה האוטומטית" של השמחים לאידם של האבלים, והמסר המרכזי שלו הוא ש"עכשיו זה הזמן" לומר את דברי הנאצה והשנאה הבזויים שלו.

הבעיה אינה אלפר. אני משער שעם הבעיה הפרטית שלו הרפואה המודרנית יודעת להתמודד. הבעיה היא עם העיתון שנותן לו ולחבריו את הבמה להפצת הרוע, השנאה והנאצה בארץ ובעיקר בחו"ל.

 

מחיר עסקת שליט – על פי ההערכות, חוליית המחבלים שרצחה את דביר שורק הופעלה בידי "מפקדת הגדה" המופעלת מעזה ומטורקיה בידי משוחררי עסקת שליט. דביר שורק, אם כן, הוא קורבן נוסף של עסקת שליט ושל הרוח הגבית שנתנה לטרור.

איני כותב זאת כדי להתחשבן על העבר, כי את העבר אין להשיב, אלא כדי להפיק לקחים לעתיד. מנהיגות אמת נבחנת ביכולת לקבל החלטות בלתי פופולריות ולעמוד בלחץ דעת הקהל הפופוליסטית. הרצון העז של הציבור הרחב לשחרר את גלעד שליט היה גילוי יפה של ערבות הדדית, אבל דמו של שליט אינו סמוק יותר משל הישראלים הרבים שנהרגו וכנראה עוד יהרגו כתוצאה מן העסקה.

אסור לחזור על הטעות הזאת, שהיא עצמה חזרה על טעויות קודמות, כדוגמת עסקת ג'יבריל, עסקת טננבאום ועוד. יש לחזור לרוח אנטבה.

לשם כך, על הממשלה לאמץ רשמית את המלצות ועדת שמגר בנושא עסקאות שבויים, ואולי אף לחוקק אותם בכנסת. נכון שמנהיגים אינם אוהבים לקבל החלטות שתכבולנה את ידיהם, אך כאן מדובר בביטחון הלאומי של ישראל.

 

וגם חיים כ"ץ.

 

זועבי הימנית – חנין זועבי ומפלגת בל"ד שייכים לגוש הימין.

על סמך מה אני קובע זאת?

אחרת למה הסססמולן מנדלבליט, המריונטה של "הקרן", החליט להגיש נגדם כתב אישום (כפוף לשימוע)?

 

מפלגת ההומופוביה – אין חשש שנעם, מפלגת ההומופוביה, תכנס לכנסת. היא גם לא תדגדג את אפס קצהו של אחוז החסימה. ובכל זאת, עצם קיומה של מפלגה כזאת מצער מאוד.

אך אני רואה דווקא את צד החיוב. הרי לא במקרה מפלגה כזו קמה עכשיו, ולא בעבר. הסיבה לכך היא העובדה שהחברה הישראלית, כולל החברה הדתית לאומית ברובה, מקבלת היום את הלהט"בים. השינוי בקבלת הלהט"בים הוא אחת המהפכות הדרמטיות ביותר בחברה הישראלית.

הקמת מפלגת ההומופוביה היא מלחמת מאסף חסרת סיכוי, של מיעוט הולך וקטן.

 

חולם בהקיץ – במאמר בטור שלו ב"ישראל היום" קורא יוסי ביילין לליכוד ולכחול לבן לשנות את סדר היום של הבחירות, מדיון על נאמנות לנתניהו או קריאה להחלפתו, לדיון מדיני על הגבול המזרחי של ישראל. לשיטתו – אין חיה כזו פשרה טריטוריאלית, אין פתרונות מחוץ לקופסה, הוא דבק בפונדמנטליזם קנאי ועיוור במתווה האחד והיחיד שהוא מכיר – חלוקת הארץ לשתי מדינות כשהקו הירוק (עם "חילופי שטחים" סמליים) הוא הגבול בין המדינות. החלופה היחידה היא מדינה דו לאומית מהים עד הירדן. והגיע הזמן להחליט מה הגבול של ישראל, כלומר לבחור בין שתי החלופות.

הוא משוכנע, שאם זה יהיה סדר היום של הבחירות, כחול לבן, שמצהירה על התנגדותה למדינה דו-לאומית, תציע את ההצעה שלו. הוא גם משוכנע שזאת עמדתו של נתניהו, ואמנם הוא במיעוט בליכוד, אבל כיוון שכל ח"כי הליכוד חתמו על נאמנות לנתניהו, הם יתנו לו גיבוי למהלך כזה. ולכן, הוא מציע להקים ממשלת אחדות רוטציונית סביב המהלך של נסיגה לקו הירוק בהסכם עם הפלשתינאים, ואם זה לא יצלח – באופן חד צדדי.

הרעיון שהוא מציע מציאותי בערך כמו טענתו שיש ברמאללה פרטנר לרעיון הזה. לשיטתו, כל מה שחסר הוא פרטנר ישראלי, אך יש תקווה שבעקבות הבחירות יהיה גם פרטנר ישראלי.

כדרכו, ביילין חי במציאות מדומה, שבה הכל מסתדר איכשהו כדי שחזונו יוגשם. כך היה באוסלו, כך היה בהסכם ביילין-אבו מאזן וכו'. אך הוא סרבן התפכחות ומתעקש להיאחז במציאות המדומה, ולא להביט נכוחה במציאות.

קודם כל, אין שום פרטנר ברמאללה לרעיון הזה. עובדה, שהפרטנרים ברמאללה, קודם ערפאת ואח"כ אבו מאזן, דחו על הסף את הרעיון הזה שהוצע בידי ברק ובידי אולמרט. אכן, הם חותרים למדינה פלשתינאית עצמאית מהקו הירוק מזרחה, לאחר שכל שטחי יו"ש ובקעת הירדן יטוהרו אתנית מכל יהודי, חי או מת, כפי שקרה בהתנתקות.

אולם הם בשום אופן אינם מוכנים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, כלומר מדינה יהודית, ממערב לקו זה. הם עומדים על הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים שיציפו אותה במסגרת תביעת ה"שיבה". הם לא סטו במילימטר מהדרישה הזאת, שבעטיה דחו את הצעות ברק ואולמרט, את מתווה קלינטון ותכנית קרי.

וכפי שביילין מדמיין מציאות באשר לפלשתינאים, כך הוא מדמיין מציאות באשר לעמדות ישראל. כחול לבן הבהירה חזור והבהר שהגבול המזרחי על פי התכנית שלה הוא הירדן. הדבר כתוב במצעה, ורק בשבוע שעבר גנץ ויעלון ביקרו בבקעת הירדן ונשבעו לה אמונים כאזור ישראלי לעד, ואף הודיעו שיציגו בקרוב תכנית לאומית לפיתוח בקעת הירדן הישראלית, במובנה הרחב ביותר. גם לטענה שנתניהו מוכן למתווה ביילין אין על מה להתבסס.

ביילין, כדרכו, הוזה בהקיץ.

 

נתניהו וההתנתקות – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו). בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

 

תשעה באב בגולן – בליל תשעה באב תשס"א (2001), בשנה הראשונה לשירותי כמנהל מתנ"ס הגולן, יזמתי התכנסות במועדון יונתן, לדתיים וחילונים, שנפתחה בקריאת מגילת איכה ונמשכה בהרצאה ושיחה. הופתעתי מהמספר הרב של המשתתפים. ידעתי שבעבור מרבית החילונים, זו הפעם הראשונה שהם שותפים למשהו הקשור לתשעה באב.

מאז, לאורך 9 שנותיי בתפקיד, הקפדתי לערוך את האירוע בכל שנה, והיה זה אירוע הסיום של תכנית "חברותא" – חילונים ודתיים לומדים יחד במקורות ישראל, שהפעלתי כל השנים.

המבחן האמתי, האם האירוע הפך למסורת, היה לאחר שסיימתי את תפקידי. ואכן, האירוע נמשך, ובשנים האחרונות הוא מתקיים בבתי הכנסת העתיקים – המקוּמָמים בגולן. אני מקפיד להשתתף באירוע מדי שנה, למעט השנים שבהן ניהלתי את מרכז יובלים בתל-חי, שבהן ארגנתי אירוע דומה בכיכר צה"ל, הכיכר המרכזית בקריית שמונה. לצערי, לאירוע הזה אין המשך.

גם השנה השתתפתי בהתכנסות הזאת, בבית הכנסת העתיק עין קשתות (אום-אל-קנאטיר). בית הכנסת הגדול היה מלא מפה לפה באנשים רבים – דתיים וחילונים, נשים וגברים (ללא הפרדה וללא מחיצה, וחברינו הדתיים השתתפו כך בקריאה), מבוגרים, נוער וילדים. ישבנו על מזרונים, האזנו לקריאת מגילת איכה.

לאחר קריאת מגילה, הרצתה בפנינו יוניי סקיבה מקיבוץ עברון, ילידת אתיופיה ופעילה חברתית בקהילת הישראלים יוצאי אתיופיה, שסיפרה את סיפור יהדות אתיופיה, את סיפורה המשפחתי והאישי כילדה שצעדה 650 ק"מ במבצע משה, על אתגרי הקליטה של קהילת אתיופיה וקשיי ההשתלבות, וקראה לסולידריות ושותפות במאבקי העדה.

 

ביד הלשון

אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת – מַה יַּעֲשׂוּ אֲזוֹבֵי קִיר? – בראיון ליומן הבוקר ב"כאן ב'" אמר בני גנץ: "אם בארזים נפלה שלכת, מה יגידו אזובי קיר?". גנץ ציטט פסוק תלמודי (בבלי, מסכת מועד קטן – דף כה, ע"ב) אך שגה בציטוט פעמים. לא שלכת אלא שלהבת. לא "מה יגידו" אלא "מה יעשו".

שתי השגיאות נפוצות, ובעיקר ה"יגידו". במקרה זה ידוע מקור השיבוש – שיר וריקוד עם משנת 1960, בלחן של יזהר ירון ובביצוע של גאולה גיל. המילים, כך נכתב בשירונים וכן ב"זמרשת" הם "מן המקורות", אלא שהמקורות שובשו. ואולי השיבוש היה שגור לפני השיר, והשיר הנציח שיבוש נפוץ.

הארז הוא סמל לעוצמה ואזובי הקיר הם סמל לחולשה. מקור ההשוואה בין עץ הארז לאזוב הקיר הוא מקראי: "וַיְדַבֵּר עַל-הָעֵצִים, מִן-הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר" (מלכים א׳ ה, יג).

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: