יום שבת, 16 בנובמבר 2019, י"ח חשון ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 058-4337220

דעות בצפונט

דעות

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

צרור הערות, והפעם – קול מוסרי, מתחכמים, טיעון ילדותי ודמגוגי, לסלק את ההדר מהליכוד, עריצות המיליה, סטיה, האתרוג, יום כיפור ראשון ללא אבא שלי וביד הלשון - מצודה

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אורי הייטנר

חבר קיבוץ אורטל, חוקר במכון שמיר למחקר בקצרין, פובליציסט בעל בלוג בנושאים אקטואליים

uriheitner@gmail.com

https://heitner.wordpress.com/

קול מוסרי – על ישראל להוביל מערכה מדינית ודיפלומטית למען העם הכורדי ונגד התוקפנות של הרודן הטורקי ארדואן. על ישראל להעלות את הנושא באו"ם ובכל פורום בינלאומי.

ובנוסף לכך, הגיע הזמן שישראל תכיר בג'נוסייד הטורקי נגד העם הארמני. ויש קשר בין הדברים.

 

מתחכמים – כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, אני קורא לכחול לבן להסכים למו"מ על ממשלת אחדות רוטציונית על בסיס מתווה ריבלין, ברגע שהליכוד יהיה רציני ויחל מו"מ שאינו מסונדל בבלוקים.

זאת, למרות שיש פתרון ישר, פשוט והגון – רוטציה שבה גנץ ראשון ונתניהו מתפנה לענייניו המשפטים, ומנסה להיאבק על חפותו עד הרוטציה; ייצא זכאי – יחליף את גנץ. יורשע – הליכוד יבחר תחתיו מנהיג נורמטיבי ושומר חוק. אולם בפלונטר הקיים, לנוכח התבצרותו העיקשת של נתניהו בקרנות השלטון, אני מציע לכחול לבן להתפשר ולהסכים למתווה ריבלין.

אולם לאט לאט מתחוור, שכאשר נתניהו מקבל, כביכול, את מתווה ריבלין, הוא מתחיל להתחכם, מתחיל עם השטיקים והתרגילים המוכרים שלו. שטייניץ כבר הודיע שהנבצרות תחל רק ביום היפתח המשפט. ככה מתחילה ההתחכמות.

אין מקום לשום התחכמות. לנבצרות יש שלושה עקרונות בל יעברו: א. נתניהו ייצא לנבצרות ביום שבו יוגש נגדו כתב אישום. ב. נתניהו ייצא לנבצרות בכל כתב אישום שהוא. ג. בתקופת נבצרותו רמת המעורבות שלו בניהול ענייני המדינה תהיה זהה לזו של שרון בזמן נבצרותו. כל אלה חייבים להיות מוגדרים בצורה החדה ביותר, בהסכם הקואליציוני, בחתימתו של נתניהו.

 

טיעון ילדותי ודמגוגי – אחד הדקלומים הפופולריים, אך גם הדמגוגיים, בקרב מדקלמי דפי המסרים, הוא שכיוון שבחוק נאמר שראש הממשלה יכול לכהן עד פסק דין חלוט, מי שתובע את התפטרותו פועל נגד החוק. מי שמדבר גבוהה גבוהה בשם מדינת החוק, צריך לכבד את החוק הזה וכו' וכו' וכו'. הרי לא בכדי זה מה שהמחוקק קבע.

הטיעון הילדותי הזה הוא התגלמות הדמגוגיה. המחוקק קבע דבר אחד – שכאשר יש פסק דין חלוט, כהונתו של ראש הממשלה פוקעת באופן אוטומטי, גם אם 120 ח"כים תומכים בו. החוק נועד למנוע מצב שבו ראש ממשלה יורשע בדין, וייאחז בכוח בקרנות השלטון, בטענה שכיוון שהוא נבחר הוא מבטא את רצון העם, ומי הם השופטים הפקידונצ'יקים שאף אחד לא בחר בהם, שיחליטו במקום העם וכו' וכו' וכו'.

אולם החוק בשום אופן אינו אומר שראש ממשלה שהנו חשוד או נאשם חייב להישאר בתפקידו עד פסק דין חלוט. הוא גם אינו אומר שאסור לכנסת, למפלגות בכנסת, למערכת הפוליטית, לאזרחים, לתקשורת ולכל חלק בציבור לקרוא להתפטרותו, לפעול להפסקת כהונתו, לדרוש ממנו להתפטר. מי שטוען שדרישה להתפטרות ראש הממשלה טרם פסק דין חלוט מנוגדת לחוק – אין לו שמץ של מושג בדמוקרטיה.

הבה ניזכר בפרשת אולמרט. כשרק החלו החקירות נגדו, לא כאשר הוגשו נגדו כתבי אישום (בכפוף לשימוע), נתניהו היה הראשון שקרא להתפטרותו המיידית, ונימק זאת באופן נפלא, בכישרון רטורי נדיר. ושרי ממשלתו של אולמרט וחברי מפלגתו הורו לו את הדרך החוצה.

האם נתניהו עבר על החוק כשהוא קרא להתפטרות אולמרט בשל החקירות נגדו? אופס. אין דבר כזה נתניהו עבר על החוק. הרי נתניהו הוא החוק. הוא מעל החוק. ובכן, זה ההסבר שלי: כשנתניהו קרא להתפטרותו של אולמרט בשל החקירות נגדו הוא צדק.

כאשר הוא אוחז בשלטון בטענת ה"עד הרשעה חלוטה" הוא צודק. איך אפשר ליישב את הסתירה? זה ברור. נתניהו תמיד צודק. וכשהוא אומר דבר והיפוכו, הוא צודק. ואנחנו, בני תמותה, לא אמורים להבין זאת, אלא רק לדקלם את דפי המסרים היוצאים מבלופר.

 

לסלק את ההדר מהליכוד – קריאות בליכוד לגרש משורותיו את בני בגין, שיצא נגד נתניהו והודיע שלא יבחר בליכוד בראשותו. בני בגין הוא התגלמות ערכי תנועות החרות, הוא הביטוי המובהק של עקרונות הליכוד, בעמדותיו ובאורח חייו הוא מייצג את האידיאולוגיה הז'בוטינסקאית, את ההדר הבית"רי. הוא יוצא נגד הליכוד היום, בשל בגידת הליכוד בדרך של הליכוד והעדפתו את הדרך הביביסטית שהיא היפוכה. מי שדורש לסלק אותו מהמפלגה, רוצה לסלק את השריד האחרון של החירותניקיות מהליכוד.

איני יודע אם בגין עדין חבר בליכוד, אבל אם כן, אני סבור שעליו, מיוזמתו, לפרוש מן המפלגה. דווקא מאדם כמוהו אני מצפה, בשם ההדר שהוא מגלם, לא להיות חבר במפלגה שהוא לא הצביע בעדה בבחירות. הוא יוכל לחזור אליה, כאשר תהיה התמודדות על הנהגתה ועל דרכה, כדי לתמוך במי שבעיניו יחזיר אותה למסילה.

 

עריצות המיליה – בראיון ל"גלריה", אמר חגי לוי, יוצר הסדרה "הנערים": "הרבה פעמים אני מרגיש שחופש הביטוי שלי באופן אישי הרבה יותר מאוים או מוגבל דווקא מצד השמאל, מאשר מצד הימין. מהפוליטיקלי קורקט. אני יכול עכשיו לשבת אתך ולהגיד דברים איומים על ביבי ועל המתנחלים, אבל אם אני אצטרך להגיד משהו על מי-טו או על מזרחים, אני אחשוב אלף פעם. זה מפחיד אותי יותר מאשר מירי רגב. שם יש איום עצום על חופש המחשבה ועל חופש הביטוי".

לוי, יש לציין, הוא איש שמאל מובהק. ניכרים דברי אמת. אני מסכים אתו, אבל חושב שדבריו מחייבים הבהרה. אין זה נכון באופן אובייקטיבי שהאיום על חופש הביטוי הוא בשמאל יותר מאשר בימין. אבל באופן פרדוכסלי, נכון לומר שחופש הביטוי של איש שמאל, החי, פועל ויוצר במיליה של השמאל, מאוים בעיקר בתוך המיליה שלו.

כי ההשתייכות המיידית היא למיליה, ובתוך המיליה זו חכמה קטנה להשתלח ביריב. וזו גם גבורה קטנה, שלעתים אנשי המיליה של השמאל מתהדרים בה לשווא, כאשר הם "מעזים" לתקוף את הימין, ו"להסתכן" בתשפוכת טוקבקים תוקפנית נגדם. הרי בתוך קבוצת ההשתייכות שלהם, הם זוכים למחיאות כפיים.

פעמים רבות כתבתי שאין זה הגיוני שבמיליה התרבות הישראלית 90% דוגלים בעמדות של 10% מהחברה. זה לא דבר טבעי. ניתן לצפות שהתפלגות העמדות בקרב אנשי התרבות תהיה זהה להתפלגות בכלל האוכלוסיה.

מה שגורם להתפלגות הזו היא עריצות המיליה. אדם שנמצא בתוך אותה קבוצה, מתיישר עם הציפיות ממנו, כי אם לא ינהג כך, העונש שהוא צפוי לו הוא הגחכה. והגחכה בתוך הקבוצה אליה אתה משתייך, היא עונש חמור מאוד.

לוי מסביר זאת בכנות בראיון עמו: "החשש שלי מפוליטיקת הזהויות ומהפוליטקלי קורקט, הוא יותר גדול מכל דבר אחר. אנשים אומרים שאנחנו אמיצים ועשינו דבר נועז. צריך לשים את זה בפרופורציה: אם היינו עושים סדרה ימנית, זה היה הרבה יתר אמיץ מאשר סדרה שמאלנית. הרי זה המיליה שבו אנחנו חיים. כרגע מי שמתקומם נגדנו זה אנשים שאינם מאוד משמעותיים בשבילי".

כל הכבוד על האומץ והיושרה של לוי לומר אמת.

 

סטיה – קראתי את "עשרת הדיברות לילדה הצנועה" שכתב הרב שלמה אבינר, ומסקנתי היא שהכותב הוא סוטה מין.

 

האתרוג – נסו לדמיין את התסריט הבא. נתניהו מתארח בארץ אירופית. הוא מוזמן לארוחה חגיגית אצל ראש הממשלה המארח. לארוחה מוזמן נציג אחד של פול העיתונאים הישראליים, שאמור להיות צינור המידע לכל העיתונאים. בארוחת הערב משתתפים פעילי מפלגתו של ראש הממשלה המארח. המארחים שותים ומשקים את אורחיהם בעוד ועוד כוסיות של משקה חריף ביותר. בטוב לבו בוודקה, פוצח המארח בנאום אנטישמי קשה. נתניהו מסמן לעיתונאי שבשום אופן לא יכתוב אף מילה על מה שקרה, וקם להשיב בנאום נימוסין קצר, שאין בו זכר לדברי המארח.

למחרת, בעיצומה של קבלת פנים אחרת, ראש הממשלה מתעלף ומובהל לבית החולים. מתברר שמערכת העיכול שלו נפגעה מהמפגש עם המשקה החריף. למחרת, העיתונאי ולפחות עוד עיתונאי אחר רואים אותו מוצא מבית החולים על כיסא גלגלים ומועלה על המטוס לארץ על אלונקה. בינתיים הוא מתאושש ובנתב"ג – יורד על הרגליים.

איזה סקנדל היה מתרחש כאן. אילו כותרות.

במוסף הספרות והתרבות של "הארץ" מספר יהודה ליטני את הסיפור הזה, על ביקור של מ"מ ראש הממשלה ושר האוצר שמעון פרס בפולין, בדצמבר 1989. הוא השתתף בביקור כשליח "ג'רוזלם פוסט" והיה הנציג בסעודה. הסעודה הייתה בבית ראש הממשלה הפולני הקומוניסט רקובסקי, ביום האחרון של השלטון הקומוניסטי. ההתמוטטות הייתה למחרת, בקבלת פנים של המשטר החדש, ממשל "סולידריות".

לפחות עיתונאי נוסף, סבר פלוצקר, היה עד להתמוטטות הפיסית (אך לא לסעודה ולנאום האנטישמי).

שלושים שנה סכר ליטני את פיו, וכמוהו גם פלוצקר (ואולי שותפי סוד נוספים) ואיש לא דיבר על כך ולו ברמז. שנים לאחר האירוע פגש ליטני את פרס באירוע מסוים, ופרס הכחיש באוזניו נמרצות את האירוע, והאשים את "אתם העיתונאים" בהמצאה. וליטני המשיך לשתוק.

ההשוואה הזו לא נועדה לטעון שהתקשורת רודפת את נתניהו, אלא שהיא איתרגה במשך שנים את פרס, פינקה אותו, ליטפה אותו ועטפה אותו כאתרוג.

(הערה – מעל הכותרת כתוב: יהודה ליטני / סיפור. אבל על פי כל הסימנים, כולל התאריכים, השמות וכו', זה ממש לא נשמע כסיפור בדיוני, אלא כמעשה שהיה).

 

יום כיפור ראשון ללא אבא שלי – יום הכיפורים היה הראשון מאז מות אבי. לראשונה הדלקתי שני נרות נשמה, לזכר שני הוריי. בתפילת יום הכיפורים אמרתי קדיש.

האמת היא ש-35 שנים שאיני נמצא עם אבי ביום הכיפורים. אני באורטל והוא ברמת גן. אבל באופן קבע, רגע לפני כניסת הצום ורגע אחרי צאתו, התקשרתי לאבא שלי. זה היה ריטואל קבוע.

גם בימי מחלתו, הוא המשיך לצום ביום הכיפורים. מהיכן שאב את הכוחות? רק בשנה שעברה הקפדנו לא להזכיר לידו את העובדה שזה יום הכיפורים, כדי שלא יתעקש לצום ויסכן את עצמו.

נוהג של אבי שאימצתי – גם בצום יום הכיפורים, יש לצחצח שיניים לפני השינה ועם ההשכמה. הצום מתקשר עם טוהר, עם זיכוך הנפש. וזה לא ממש מסתדר עם ריח רע מהפה.

 

ביד הלשון

מצודה – מתוך מאמר של חיים באר במוסף יום הכיפורים של "ידיעות אחרונות": "מבוהלים כדגים האחוזים במצודה הם נעים ונדים ללא הפסקה, במין התרוצצות משונה שקדושה וחולין מעורבים בה". באיזו מצודה אחוזים דגים?

יש שני פירושים למילה מְצוּדָה. פירוש אחד הוא מבצר. הפירוש השני, שאליו התכוון באר, הוא רשת דייג, מכמורת. אני משער שהמקור הוא המילה ציד.

את המילה ניתן לנקד ולהגות בשתי צורות: מצוּדה ומצוֹדה. בחג הסוכות הממשמש ובא נקרא את מגילת קהלת, שבה מופיעה המילה: "כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה, וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח" (קהלת יג, ט).

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: