יום שני, 09 בדצמבר 2019, י"א כסלו ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 058-4337220

דעות בצפונט

דעות

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

הערות, והפעם – ההפסקה והאש, סיבה ומסובב, אחריות הריבון, צדיקי החמאס, החידוש, מה שחק את ההרתעה, בעד שיקום, שיקול פוליטי, הלנו אתה אם לצרינו, תחתית החבית, הדמגוגיה השוקניסטית, ממשלת מיעוט, מצור כלכלי מוחלט, היעד הבא, מופת לאומי, היכונו לביאת הצורר, סור מרע וביד הלשון – סיכול ממוקד

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אורי הייטנר

חבר קיבוץ אורטל, חוקר במכון שמיר למחקר בקצרין, פובליציסט בעל בלוג בנושאים אקטואליים

uriheitner@gmail.com

https://heitner.wordpress.com/

ההפסקה והאש – יום חמישי 14.11.19. 5:30 – הפסקת אש. 6:00-7:00 – ירי של מטחי רקטות לעבר עוטף עזה. 10:54 – מטח רקטות לעבר עוטף עזה. 17:23 – מטח רקטות לעבר עוטף עזה. 22:00 – מטח רקטות לעבר עוטף עזה.

בצוק איתן היו 12 הפסקות אש כאלו. כך זה עובד: מהצד שלנו – הפסקה. מהצד שלהם – אש.

 

סיבה ומסובב – יש אנשים שאינם יודעים להבחין בין טוב ורע. יש שאינם יודעים להבחין בין אמת ושקר. ויש שאינם יודעים להבחין בין סיבה למסובב.

אני שומע אנשים שהסיקו את המסקנה הגאונית שלא היה צריך לסכל את אבו אל-עטא, כי התוצאה של הסיכול היא ירי רקטות על ישראל. כלומר, יום אחד ישראל התחרפנה, חיסלה פלשתינאי תמים ובתגובה חטפה מטחי רקטות.

כמובן שההיפך הוא הנכון. אל-עטא חוסל בשל ירי הרקטות, ולא להיפך. הוא אישית אחראי על ירי מאות רקטות על ישראל, ותכנן עוד פעולות טרוריסטיות רבות מסוג זה. הוא בן מוות וטוב שחוסל. כמובן שסיכול בודד אינו שינוי הכיוון הרצוי, ויש לקוות שאין זה סיכול בודד. מכל מקום, מי שטוענים שהסיכול הוא הגורם לרקטות, גאונים כמו מי שטוענים שעגלה מובילה את הסוסים.

כך גם אלה שטוענים שהסיבה לאלימות מרצועת עזה היא "המצור" על עזה. אין מצור, כמובן. זה שקר. אבל לצורך הדיון, נניח שהסגר הימי וסגירתו החלקית של הגבול עם האויב והעברת מאות משאיות אספקה מידי יום לפלשתינאים שיורים עלינו רקטות נקרא "מצור".

האם באמת הטרור הפלשתינאי הוא תוצאת ה"מצור" או הגורם ל"מצור"?

אסור לשכוח לְעולם, ולכן חשוב להזכיר תמיד – ב-2005 ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, עד גרגר החול האחרון. היא עקרה את כל יישוביה עד הבית האחרון. היא גירשה את כל אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי או המת. למה הנסיגה והעקירה היו טוטליים כל כך? כדי לא להשאיר בידי הפלשתינאים ולו עילה קלושה לפעולת טרור כלשהי. אף לא בדל תירוץ.

שמעון פרס נהג להתפייט לפני הנסיגה שעזה תהפוך לסינגפור של המזה"ת. ואכן, היה לה פוטנציאל כזה. הרי כל העולם וישראל בראשו, היו עומדים בתור כדי להשקיע הון עתק בפיתוח הרצועה. אולם הם לא רצו להיות סינגפור, לא רצו פיתוח, לא רצו שגשוג, לא רצו רווחה.

הם רצו לנצל הצלחה, להילחם בישראל והפכו כל פיסת שטח שישראל מסרה להם -בסיס לתוקפנות רצחנית נגד ישראל ואזרחיה. הכאילו "מצור", בקושי מצורניק, אינו הגורם לטרור אלא התגובה לטרור.

וראוי לזכור, שכאשר ישראל נסוגה הרש"פ שלטה ברצועת עזה, וכבר אז החלו הירי והטרור, ולא אחרי עליית חמאס לשלטון.

אזרחי ישראל, תושבי הדרום, סובלים מאוד כתוצאה מהשכנות הטובה הזאת, אך תושבי עזה הערבים סובלים שבעתיים. הם חיים בתת תנאים, באבטלה רבתי, בעוני מנוון, בהזנחה פושעת. עזה הפכה לאזור מוכה סמים, זנות, פשע. לכל אלה יש סיבה – הטרור. השלטון שלהם מאמלל אותם, כי סדר היום שלו אינו של רווחה ושגשוג אלא של טרור ורקטות.

 

אחריות הריבון – הסבב האחרון התמקד לחלוטין בג'יהאד האסלאמי. במקרה הספציפי הזה הייתה לכך הצדקה טקטית. כאן ישראל הייתה הצד היוזם, והיא חיסלה את בכיר הג'יהאד. התגובה הייתה רק של הג'יהאד. אין לישראל סיבה להכניס מיוזמתה גם את חמאס ללחימה.

עם זאת, חשוב שלא נתבלבל ושהאויב לא יתבלבל. חמאס הוא השלטון ברצועת עזה, הוא הריבון. וריבונות היא אחריות. ולכן, חמאס אחראי לכל מה שקורה ברצועה ולכל רקטה או "עפיפון" המשוגר ממנה, ועליו לשאת בתוצאות.

אל ניפול למלכודות נוסח "הדלת המסתובבת" של ערפאת, שהפעיל נגדנו טרור באמצעות קבלני משנה וקיבל מאתנו חסות. עלינו לתבוע אחריות ברצועת עזה מחמאס ולא מארגונים אחרים ובלבנון עלינו לתבוע אחריות מהממשלה ולא מחיזבאללה.

 

צדיקי החמאס – כל השבוע שמענו על הצדיקים מחמאס. כבר חמש שנים כל מה שמעניין אותם זה הכלכלה, רווחת התושבים. הם משתוקקים להסדרה. אלא שאנחנו פשוט לא הבנו. כל פעם שהג'יהאד ירה, ירינו על חמאס ולא הייתה להם ברירה אלא להפציץ אותנו. הנה, הפעם לא פגענו בהם, הם לא פגעו בנו. שקט נענה בשקט. הם בעלי בריתנו החדשים. הם הפרטנרים לפיתוח הרצועה. הגיע הזמן להציע להם הצעה נדיבה, סל פיתוח גדול.

ים של מלל.

… ובליל שבת חמאס הפציץ את באר שבע.

 

החידוש – היכולת של צה"ל ושב"כ לסכל מחבל במחבואו בפעולה ממוקדת, אינה חדשה. החידוש בסבב האחרון, היה ההצלחה בהשמדת חוליות שיגור בזמן אמת. מאז מלחמת לבנון השניה ועד עתה, נכשלנו בניסיונות הללו, וכעת סוף סוף מצאנו את הדרך.

זהו הישג מרשים. (כמובן שאין שחר לדברי ההבל של התועמלן ברדוגו, בתחנה הצבאית, שהעליל עלילה שפלה על הרמטכ"ל הקודם, שהחליט בכוונת מכוון לא לפגוע במחבלים. האיש הרע הזה, המשתלט על המיקרופון שעה ביום ומתחרה בג'ורה של יאיר נתניהו, הוא חרפה לשידור הישראלי).

 

מה שחק את ההרתעה – מה ששחק את ההרתעה הישראלית מול עזה, היה ההבלגה וה"הכלה" של טרור ההצתות – ה"עפיפונים" וה"בלונים". כאשר ישראל השלימה עם פגיעה בריבונותה, פגיעה באזרחיה, פגיעה בחקלאיה ולא התייחסה לכל הצתה כאל ירי רקטה,

היא שידרה חולשה ופחדנות, היא שידרה חולשה. זה מה שגרם להידרדרות שהביאה אותנו עד הלום. עכשיו קשה להחזיר את הגלגל לאחור, וכנראה שמבצע גדול נוסף הוא שאלה של זמן. תהיה זו מלחמת אין ברירה, אך מלחמה שניתן היה למנוע אותה, אלמלא שגיאותינו הקשות.

 

בעד שיקום – שיקום הרצועה? בהחלט. תמורת פירוז.

 

שיקול פוליטי – הטוענים שההחלטה על מבצע "חגורה שחורה" נבעה משיקולים פוליטיים של נתניהו (כלומר, טוענים שהרמטכ"ל וראש השב"כ משקרים), מבססים את טענתם, בין השאר, על כך שבעבר נתניהו לא אישר את הפעולה והפעם הוא אישר אותה.

על פי הטענה, כל עוד נתניהו נמנע מלאשר את הפעולה הוא קיבל החלטה עניינית, חפה מכל שיקול פוליטי. כאשר הוא אישר את הפעולה – הפעם זו הייתה החלטה ממניעים פוליטיים.

ואולי דווקא ההיפך הוא הנכון? אולי כאשר הוא לא אישר את הפעולה, הוא היה מונע משיקול פוליטי זר (למשל, לא להכניס את הבוחרים למקלטים לפני בחירות) ודווקא עכשיו השיקול היה ביטחוני, מקצועי, ענייני?

האמת היא שבעיניי השאלה לגבי מניעיו הנסתרים פחות מעניינת. מה שחשוב, הוא שהוא קיבל את ההחלטה הנכונה.

 

הלנו אתה אם לצרינו? – עופר כסיף וחבריו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת הפגינו, בתל אביב המופצצת, נגד ישראל ובעד האויב.

כאשר אזרחי ישראל יושבים במקלטים ובממ"דים כדי להתגונן ממאות הרקטות שהג'יהאד האסלמי יורה בכוונת מכוון על אוכלוסיה אזרחית ישראלית, ברור באיזה צד של המשגר נמצאים עופר כסיף וחבריו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

כאשר טייס חיל האוויר משחרר את העולם מנוכחותו של ארכיטרוריסט, ברור באיזה צד של הפצצה נמצאים עופר כסיף וחבריו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

אם מישהו היה זקוק להוכחה על כמה הזוי רעיון העוועים של ממשלת מיעוט הנסמכת על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, עופר כסיף וחבר מרעיו סיפקו לו אותה השבוע.

מלכתחילה היה זה רעיון נפל, שלא נועד אלא להוות מנוף טקטי ללחץ על נתניהו. אך גם ככזה הוא רעיון מעוות, כי הוא נותן לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית המשותפת, וכי במקום מנוף על נתניהו הוא גרם לנזק חמור לכחול לבן.

וגם אם עופר שלח עוד משתעשע בצעצוע הקלוקל הזה, הגיע הזמן שכחול לבן תודיע רשמית ופומבית שהרעיון הזה הוא מחוץ לתחום.

 

תחתית החבית – אם מישהו חשב שלא יהיה עוד בכנסת שונא ישראל גרוע כחנין זועבי, עופר כסיף הוכיח לו את טעותו. הוא גרוע יותר מזועבי.

 

הדמגוגיה השוקניסטית – הקמפיין התורן של השוקניה הוא למען הקמת קואליציה עם הרשימה המשותפת. זהו קמפיין דמגוגי שמבוסס על שני אדנים: א. הטענה שאי הקמת קואליציה עם הרשימה המשותפת היא "גזענות", כביכול. ב. הפעלת לחץ על גנץ וכחול לבן, באמצעות הצגתו של גנץ כ"פחדן" ו"לא מנהיג", כי אינו מקים קואליציה עם הרשימה המשותפת.

טענת ה"גזענות" היא דמגוגיה צרופה, שפורטת על הנימים הדקים של סלידה מגזענות הטבועים בחברה הישראלית מצד אחד ועל בורות מצד שני. הרעיון שמאחורי הטענה הדמגוגית, הוא התעלמות מהשקפות עולם, מאידיאולוגיה, מפוליטיקה, מהמשמעות של קואליציה ואופוזיציה, והצגת אי הקמת קואליציה עם הרשימה בטיעון אתני – לא מכניסים אותם לקואליציה כי הם ערבים.

לא בשל העמדות שלהם, לא בשל התנגדותם לקיומה של מדינה יהודית, לא בשל תמיכתם באויב, לא בשל יציאתם האוטומטית נגד מימוש זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל. כאילו, אילו כל הרשימה המשותפת הייתה מורכבת מיהודים מן הסוג של עופר כסיף, הם היו רצויים בממשלה. כאילו כאשר בראשות חד"ש עמד מאיר וילנר היהודי, הוקמו קואליציות אתו.

הטענה שאי צירופה של הרשימה המשותפת לקואליציה חוסמת את הייצוג של ערביי ישראל, היא טענה חסרת שחר. קואליציה אינה אמורה לייצג את כל הציבור. הכנסת היא המייצגת את כל הציבור. והייצוג הזה מתבטא בקואליציה ובאופוזיציה באותה מידה.

קואליציה קמה על בסיס קווי יסוד משותפים. גם מפלגות יריבות בעלות אידיאולוגיה סותרת, מסוגלות להגיע לקווי יסוד משותפים. אבל מפלגה ציונית אינה יכולה להגיע להסכמות עם מפלגה אנטי ישראלית. אין שום בסיס רעיוני משותף.

כדי להעצים את הטענה הדמגוגית לפיה חוסמים את הייצוג של "הערבים", חוזרים שוב ושוב על המנטרה הדמגוגית של חסימת "עשרים אחוז מהאוכלוסיה". עשרים אחוז הם 24 מנדטים. לרשימה המשותפת – 13 מנדטים, כחצי מאותם 20%. אבל הטענה על 20% משתלבת בטיעוני השקר הדמגוגיים.

הכותרת הדמגוגית של פשקוויל המערכת הוא "ממשלת אחדות גזענית". ובפשקוויל של רווית הכט, "אחד נבזי, אחד פחדן", המכוון לליברמן ולגנץ (בהתאמה), היא כותבת: "נסו לדמיין שיח כזה במדינה אירופית, גרמניה למשל, שבה חברי פרלמנט יהודים היו מכונים בעקביות לפי שיוכם הגזעי או האתני".

אחרי שהם שוטפים את המוח בטענות השקר על חסימה על רקע "גזעי או אתני", רצים מיד להשוואה החולנית, וכמובן, לגמרי במקרה, יצא לה, נפלט לה… גרמניה דווקא. אז הבה נציג השוואה קוהרנטית יותר. לצד גרמניה שוכנת מדינה יהודית, החותרת להשמדת גרמניה ומשגרת מאות רקטות לעבר אזרחים גרמנים. בתוך גרמניה פועלת מפלגה יהודית, שמזדהה עם המדינה השכנה, עם מטרותיה ופעולותיה. כאשר זה יהיה המצב, יהיה טעם להשוואה.

דמגוגיה שוקניסטית נחותה.

 

ממשלת מיעוט – פעמים רבות הבעתי את התנגדותי להקמת ממשלת מיעוט הנתמכת בידי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת של עופר כסיף וחבר מרעיו. אבל בנוסף לכך, אני מתנגד עקרונית לממשלת מיעוט, גם אם היא נתמכת בידי מפלגה ציונית ודמוקרטית לעילא ולעילא. הסיבה לכך, היא שממשלת מיעוט אינה יכולה לתפקד.

נכון, אי אפשר להפיל ממשלה אלא באי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר כאשר 61 ח"כים מציגים ראש ממשלה חלופי. אבל כדי להתקיים, ממשלה צריכה להעביר בכנסת החלטות, חוקים וכו', מעשה יום ביומו, ואחת לשנה עליה להעביר תקציב, ואם אינה מעבירה את התקציב, היא נופלת באופן אוטומטי.

כאשר אין לממשלה רוב, עליה לנהל מו"מ קואליציוני מדי יום, על כל הצבעה בכנסת. מציאות כזו מעניקה כוח סחיטה אדיר למפלגות הקטנות שמחוצה לה. ממשלה כזו לא תוכל להאריך ימים.

 

מצור כלכלי מוחלט – המוני המפגינים באיראן צועקים: "לא עזה ולא לבנון". הם מבינים היטב מה גורם למצוקתם. הם מבינים שניסיונות ההשתלטות של הנהגתם הקנאית על המזרח התיכון, הניסיון לייצר נשק גרעיני, כל אלה באים על חשבונם. המסקנה היא שיש להגביר את הלחץ הכלכלי על איראן, עד כדי מצור כלכלי טוטלי. בסוף המוני האיראנים יפילו את שלטון האיאתולות.

 

היעד הבא – ביום שבו יתפרסמו שמותיהם של השופטים במשפט נתניהו (בהנחה שיוגש כתב אישום) הם יהפכו באחת ל"ליאת בן ארי", ה"שי ניצן" וה"רוני אלשייך" החדשים. ומדי יום נקרא סיפורי לילה ולילה על ה"מנוולים" האלה, ששותפים לקנוניה לתפור תיקים לנתניהו כדי להדיחו.

 

מופת לאומי – מפעל המכינות הקדם צבאיות, המכשיר את דור ההנהגה העתידית של מדינת ישראל בכל תחומי החיים, הוא מופת של אחריות לאומית ושל אחדות לאומית.

במסגרת המו"מ הקואליציוני בין כחול לבן ומפלגת העבודה-גשר, הוחלט על הגדלת התקציבים למכינות הקדם צבאיות החילוניות. זהו ביטוי להכרה בחשיבות הלאומית של המכינות. אולם מועצת המכינות הודיעה מיד שהיא מסרבת בתוקף להפרדה בין מכינות חילוניות למכינות אחרות (דתיות-אורתודוכסיות, דתיות-רפורמיות ומשולבות).

כך כתב, בין השאר, מנכ"ל מועצת המכינות, דני זמיר: "לא מפחדים להיות אחים.

אנא אל תבחינו ואל תאבחנו בינינו.

או שהסיוע יהיה לכולנו או לאף אחד.

לא נוכל לוותר על אבן הראשה במפעלנו – השותפות בין השונים – למען העזרה התקציבית – מכובדת, נדרשת וראויה ככל שתהיה. אנשים ונשים אחים ואחיות אנחנו".

כל הכבוד! אני גאה להיות שייך לעולם המכינות. אני משרת כיו"ר מדרשת השילוב בנטור שבגולן – מכינה משלבת, במתכונת ישיבתית, המכשירה דור של תלמידות ותלמידי חכמים, ההנהגה היהודית הרוחנית של הדורות הבאים: חילוניות/ים, דתיות/ים, מסורתיות/ים וכאלה שאינם מזוהים עם אחת הקופסאות הללו.

 

היכונו לביאת הצורר – על ישראל להיערך לאפשרות שהצורר האנטישמי קורבין ינצח בבחירות בבריטניה. איני מתכוון ליחסים הבילטרליים בין המדינות, שלבטח יגלשו לשפל חסר תקדים, אלא להיערכות ציונית.

אם הצורר יעלה לשלטון, סביר להניח שרבים מיהודי בריטניה ירצו לעזוב אותה. לאן הם ילכו? לישראל? לארה"ב? לקנדה? למדינה אירופית אחרת? למדינה אנגלוסקסית אחרת? האתגר שלנו הוא למשוך רבים ככל הניתן מהם לעלות לארץ.

עלינו להיערך לפעולת הסברה ושכנוע, כמו תכניות תיירות בישראל, תכניות חינוכיות בקרב הילדים והנוער בבריטניה וכד'. במקביל, עלינו להיערך לתכניות קליטה אטרקטיביות בארץ. זו משימה לאומית חשובה, שאסור לנו להחמיץ אותה.

(ולמרות ההזדמנות ההיסטורית הזאת, אני מעדיף שהצורר לא יעלה לשלטון. איני מסוגל להעלות על דעתי את האפשרות שמנהיג אנטישמי כזה ישב על כסאו של צ'רצ'יל).

 

סור מרע – החלטתי שלא להתווכח עוד עם הפסיכופט. חבל לשחוק עליו את מקשי מקלדתי. לא נותר לי אלא לאחל לו רפואה שלמה והחלמה מהירה.

 

ביד הלשון

סיכול ממוקד – מטבע לשון צה"לית, שהוטבעה במתקפת הטרור של תחילת שנות האלפיים (האינתיפאדה השניה) לתיאור התנקשות בפעילי טרור.

הביטוי נועד לבדל תודעתית את הפעולות הללו מהמושג "חיסול", המקובל בעולם התחתון.

יש משמעות רבה לשתי המילים המרכיבות את הביטוי. סיכול – המטרה אינה ההתנקשות עצמה, אלא היא נועדה לסכל פעולות טרור. ממוקד – המטרה היא למזער את הפגיעה בבלתי מעורבים ולהשתדל ככל האפשר שהפגיעה תהיה ביעד עצמו.

בעבר נהגו לומר ש"בוצע סיכול ממוקד נגד השייך יאסין". לאחרונה, בעיקר בסיכול הממוקד של אבו אל-עטא, חל שינוי בביטוי, ויותר ויותר נשמע הביטוי: "אבו אל-עטא סוכל". כך אמרו רוה"מ, הרמטכ"ל וראש השב"כ בהצהרתם לתקשורת וכך אמרו גם עיתונאים ופרשנים (וכך גם אני כתבתי). השינוי הזה מעיד על הטמעת המושג בשפה.

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: