יום חמישי, 02 באפריל 2020, ח' ניסן ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 058-4337220

הטור של אורי הייטנר בצפונט

אקטואליה

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

צרור הערות, והפעם – דמוקרטיה בשעת חירום, תנאי לגיבוי ציבורי, איזו ממשלת אחדות, משחקים בקקי, ממשלה פטריוטית, צעד בונה אמון, דגל האחדות, כישלון לשני הצדדים, האצבע בסכר, יש שופטים בירושלים, דינה לחתכה, אכזבה מרה, אדם בן חורין, איני יכול אחרת, פוסט מורטם, דרך ארוכה קצרה, סבב ראיונות, דוגמה אישית, אסיפה מרחוק, למידה מרחוק, לא מבקר וביד הלשון – חזק וברוך

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אורי הייטנר

חבר קיבוץ אורטל, חוקר במכון שמיר למחקר בקצרין, פובליציסט בעל בלוג בנושאים אקטואליים

uriheitner@gmail.com

https://heitner.wordpress.com/

דמוקרטיה בשעת חירום – שעת חירום, בין אם זו מלחמה, אסון טבע או מגפה, מחייבת ניהול ריכוזי יותר מאשר בימי שגרה, ולעתים אף נקיטת צעדי חירום שאינם מקובלים בדמוקרטיה.

גם אם מדובר בצעדים נכונים והכרחיים, יש בהם סכנה והם עלולים לגלוש למקומות בעייתיים. לכן, הדמוקרטיה חייבת להפעיל איזונים ובלמים, דווקא לעת הזאת. לכן, יש לכנס מיד את הכנסת לעבודתה הפרלמנטרית, ועליה להתפנות מיד לפיקוח פרלמנטרי על פעילות הממשלה.

יש להקים מיד, לפני כל ועדה אחרת, ועדה מיוחדת לנושא משבר הקורונה, בהשתתפות כל סיעות הבית. שנית, יש להפעיל בקרה של בית המשפט העליון, על צעדי החירום. שלישית, יש להקים לאלתר ממשלה, כדי שהמשבר לא ינוהל בידי ממשלת מעבר, שלא קיבלה את אמון הכנסת. ומן הראוי שתהיה זו ממשלת אחדות לאומית, שתכלול את הסיעות הפטריוטיות בכנסת, שתתגייסנה למאמץ הלאומי.

 

תנאי לגיבוי ציבורי – המחלוקת הציבורית בנושא הפעלת השב"כ למעקב טכנולוגי אחרי חולים, הביקורת הציבורית על הצעד ואי האמון במקבל(י) ההחלטות, מעידים עד כמה חיונית ממשלת אחדות לאומית. מצב חירום מחייב החלטות קשות והן מחייבות גיבוי ציבורי, שכרוך באמון הציבור. החלטות חירום של ממשלת אחדות לאומית רחבה, תתקבלנה באמון ובגיבוי ציבורי. וגם אם תקום ממשלת אחדות יהיה צורך בפיקוח פרלמנטרי ובפיקוח של בית המשפט העליון על ההחלטות.

כשלעצמי, אין לי שמץ של חשד בנתניהו כאילו הצעדים הללו נועדו לפגוע בחירות הפרט בחסות הקורונה. ראשית, כיוון שנתניהו מעולם לא ניסה לפגוע בחירות הפרט (הוא עשה צעדים חמורים ולא דמוקרטיים אחרים – כמו ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק וההסתה נגד מוסדות החוק והמשפט) ולבטח אין הוא מנצל את הקורונה לשם כך. אבל עליו לעשות חשבון נפש, איך הוא הגיע לחוסר האמון הקיצוני כל כך בכל דבריו ומעשיו.

 

איזו ממשלת אחדות – בימים האחרונים אני פעיל ביוזמה שדוחפת להקמת ממשלת אחדות לאומית, ואני קורא מעל כל במה אפשרית להקמת ממשלה כזו.

שאלו אותי מספר אנשים איזו ממשלת אחדות אני רוצה?

תשובתי היא, שכל הסכמה שנתניהו וגנץ יגיעו אליה, מקובלת עליי. אולם אני הייתי מצפה לממשלה במתכונת הבאה: תהיה זו ממשלה פריטטית ורוטציונית לארבע שנים. פריטטית – מחצית משרי הממשלה יהיו מטעם הליכוד והגוש המזוהה עמו (ימינה, יהדות התורה וש"ס) ומחציתם מטעם כחול לבן והגוש המזוהה עמה (ישראל ביתנו, העבודה-מרצ).

למרות עמדתי העקרונית שאדם שיש נגדו שלושה כתבי אישום חמורים אינו ראוי להיות ראש הממשלה – לאור תוצאות שלושה סיבובי בחירות, לנוכח העובדה שאין לנתניהו חסינות והוא איני יכול לחמוק מן המשפט ובעיקר כדי למנוע זעזוע בעיצומו של משבר הקורונה, אני סבור שנתניהו צריך להיות ראש הממשלה בשנה הראשונה.

אחריו – גנץ למשך שנתיים. ובשנה האחרונה – מנהיג הליכוד. אם נתניהו יזוכה מכל ההאשמות, הוא יחליף את גנץ ואם יורשע – הליכוד יבחר אדם אחר. המטרה העליונה של הממשלה עם הקמתה היא ניהול משבר הקורונה.

בתחום החוץ והביטחון, תאמץ הממשלה את עקרונות תכנית טראמפ, תמשיך את מדיניות הממשלה הנוכחית בנושא האיראני ותבחן מחדש את דרכי ההתמודדות עם הטרור העזתי. לא תהיה כל חקיקה בנושאים משפטיים ללא הסכמה של הליכוד וכחול לבן. תיקי המשפטים וביטחון הפנים יהיו בידי כחול לבן.

 

משחקים בקקי – נתניהו וגנץ ממשיכים עם משחקי ההאשמות ופינג פונג של הודעות לתקשורת, במקום להיפגש מיד ולפתוח במו"מ מואץ להקמת ממשלת אחדות לאלתר. אם הם אינם עושים זאת, מן הראוי שנשיא המדינה יתווך ביניהם ויישב עמם עד שייצא עשן לבן.

גם ראשי הסיעות משחקים בקקי. מה זה החרם של ראשי "הבלוק" על גנץ והסירוב להיפגש אתו? ישראל בשעת חירום. במקום שכולם יירתמו לקדם הקמת ממשלת אחדות, הם מתבצרים במשחקי ברוגז אינפנטיליים.

 

ממשלה פטריוטית – בנאומו לאחר קבלת המנדט מריבלין להרכבת ממשלה, התחייב גנץ להקים בתוך ימים ספורים "ממשלה לאומית פטריוטית רחבה ככל האפשר".

מכלל הן ניתן להסיק את הלאו. ממשלה רחבה ככל האפשר, כלומר לא ממשלת מיעוט ולא ממשלה צרה, אלא ממשלת אחדות לאומית. פטריוטית, הכוונה פטריוטית של מדינת ישראל, כלומר לא רשימתו של עופר כסיף שבהיותו סטודנט הצית את דגל ישראל ולפני שבועות אחדים צעד בירושלים כשהוא מניף את דגל אש"ף.

על הליכוד וכחול לבן להתכנס למו"מ אינטנסיבי ולהגיע להסכמות. יש לציין, שבעל המנדט להרכיב את הממשלה אינו חייב להיות ראש הממשלה. ב-1961 הטיל הנשיא על לוי אשכול את הרכבת הממשלה, והוא הרכיב ממשלה בראשות בן גוריון. כלומר, שאלת הרוטציה והסדר פתוחה למו"מ בין שני הצדדים.

לטעמי, בשעת החירום הנוכחית לא נכון להחליף את ראש הממשלה ולכן נתניהו צריך להיות ראשון. כמה? חצי שנה? שנה? שנתיים? על כך יש להסכים במו"מ. בתמורה על הוויתור חייבת כחול לבן לעמוד על כך שתיק המשפטים יהיה בידיה.

 

צעד בונה אמון – את מאיר כהן אני מכיר היטב כבר 35 שנים. שירתנו יחד שנים רבות במילואים, באותה פלוגה בחטיבת הצנחנים הדרומית. מאיר הוא אדם מקסים, חבר טוב וחייל ומפקד מצוין. והוא חכם מאוד, פטריוט מחויב.

לאורך השנים פגשתי תלמידים רבים שלו, והם רואים בו מורה, מחנך ומנהל נערץ, משכמו ומעלה. הוא היה ראש עיר שקידם מאוד את דימונה. הוא ח"כ ותיק ומצוין, אדם ממלכתי, בעל סמכות לצד היותו נעים הליכות, בעל ניסיון רב כסגן יו"ר הכנסת. אין לי ספק שהוא יכול להיות יו"ר כנסת מצוין.

אבל לא ככה. ישראל לפני הכל! והמטרה הלאומית העליונה כרגע היא הקמת ממשלת אחדות לאומית. זה לא זמן לצעדים הורסי אמון, ובחירה לעומתית של היו"ר עכשיו, היא תמרון פוליטי פרלמנטרי לעומתי. מן הראוי שבני גנץ יתעלה לגודל השעה, ועם הטלת המנדט עליו, יכריז על צעד בונה אמון – השעיית התמרונים של בחירת היו"ר והחקיקה הפרסונלית.

הכנסת צריכה להתמקד היום בנושא אחד – משבר הקורונה. הקמת ועדה מיוחדת למעקב אחרי פעולות הממשלה וחקיקה שתבטיח פיצוי לעסקים ועובדים שנפגעים מהמצב.

 

דגל האחדות – יוזמת "אחדות עכשיו" כוללת אנשי ימין מרכז ושמאל, חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים, יהודים וגם מעט (מדי) ערבים. בעקבות היוזמה שיצאה להניף את דגל ישראל כביטוי ציבורי של תמיכה בממשלת אחדות, כבר תויגתי בפוסט של מישהי שיצאה נגד היוזמה, וראתה בה "הוכחה" שזאת יוזמה של אנשי "ימין", כי אנו קוראים להנפת דגל ישראל, והרי הקורונה פוגעת ללא הבחנה בין יהודים וערבים.

היא הציגה את שמי לצד מספר אנשים נוספים כהוכחה שזאת יוזמה של "ימין". יש כאלה שבעיניהם אני "שמאל" כיוון שמי שאינו סוגד לנתניהו הוא "שמאל". אם דגל ישראל הפך מוקצה בקרב חלק ממחנה ה"שמאל", זו אולי ההוכחה לאן הידרדרה החברה הישראלית במחנאות הפלגנית.

בעיניי הקמת ממשלת אחדות היא יעד לאומי לא בגלל נגע הקורונה, אלא בשל נגע הפלגנות, הקרע והשסע. ואם בתוכי חשתי שהקריאה להנפת הדגל עכשיו היא אולי גימיק, שלא הייתי בטוח שהוא נכון, כעת ברור לי שהדבר הנכון ביותר הוא הנפת הדגל, כסמל לקונצנזוס שאותו עלינו להחיות. ולגביי – איני מגדיר את עצמי במונחי "שמאל" ו"ימין". האידיאולוגיה שלי היא הציונות. אני לא שמאלני ולא ימני. אני ציוני.

 

כישלון לשני הצדדים – אני שומע את משחקי ההאשמות של כחול לבן והליכוד על השאלה מי מכשיל את ממשלת האחדות – ושני הצדדים צודקים. ואני מאחל כישלון לשני הצדדים.

כישלונם הוא הכרה בהכרח להקים ממשלת אחדות לאומית לאלתר. לו היה הדבר בידי, הייתי כופה בידוד של שני הבנימינים, שישבו עד שייצא עדן לבן ותקום ממשלת אחדות. זו תהיה ההצלחה של מדינת ישראל.

 

האצבע בסכר – אחריות לאומית כבדה מוטלת על כתפיהם של חברי הכנסת יועז הנדל וצביקה האוזר. הם האצבע בסכר, שעשוי לסכל את הניסיונות הנואלים של שני מנהיגים ושתי מפלגות שמעמידים אינטרסים זרים מעל האינטרס הלאומי.

אם בני גנץ יבין שמה שלא יהיה, בכל מקרה ומתוך נכונות לשלם כל מחיר – הם לא יתמכו בממשלת מיעוט, לא ימנעו בהצבעה ולא יתפטרו לפניה, אלא יישארו בכנסת ויצביעו נגד; אם נתניהו יבין שמה שלא יהיה, בכל מקרה ומתוך נכונות לשלם כל מחיר – הם לא יערקו ולא יתנו את ידם, בתמיכה, בהימנעות או בהיעדרות לממשלה צרה בראשותו אלא יצביעו נגדה; רק כאשר שניהם ישתכנעו שאין שום סיכוי לתמרוניהם המבישים, הם יתעשתו ויקימו את ממשלת האחדות הנחוצה כל כך.

 

יש שופטים בירושלים – תרגיעו. משפט נתניהו יתנהל כסדרו, גם אם פתיחתו נדחתה בחודשיים. יש שופטים בירושלים והם ישפטו משפט צדק על פי הראיות. אין לנתניהו חסינות ואין לו רוב לשינוי חוקים שיחלצו אותו מהמשפט.

בוודאי שאם תקום ממשלת אחדות לאומית זה יהיה אחד העקרונות שעליהם תקום הממשלה. ומי שפוחד מביטול המשפט צריך להבין, שהדבר היחיד שיכול להוביל לכך, הוא התעקשות לא להקים ממשלת אחדות ולהגיע לסיבוב רביעי, שבו הציבור יעניש את מי שגרם לכך ונתניהו יזכה לרוב שיאפשר לו את כל תעלולי החקיקה למיניהם.

 

[דינה לחתכה – רבי אמנון ממגנצא, האיש שמיוחסת לו, על פי האגדה, תפילת "ונתנה תוקף", ביקש מההגמון שדרש ממנו להתנצר שלושה ימים כדי לחשוב. הכוונה שלו הייתה להסיר מעצמו את הלחץ הקשה והאלים. ככתוב: " 'חפץ אני להיוועץ ולחשוב על הדבר עד שלושה ימים'. וכדי לדחותם מעליו אמר כן".

מיד לאחר שאמר את הדברים הוא התחרט על שעלתה על דל שפתיו האפשרות שישקול את דרישת ההגמון. "ויהי אך יצוא יצא מאת פני ההגמון, שם הדבר לליבו על אשר ככה יצא מפיו לשון ספק, שהיה צריך שום עצה ומחשבה לכפור באלוהים חיים".

הוא התייסר על כך: "ויבוא אל ביתו ולא אבה לאכול ולשתות, ונחלה. ויבואו כל קרוביו ואוהביו לנחמו, וימאן להתנחם". בחלוף שלושה ימים הוא לא חזר להגמון. ההגמון שלח אנשים שיביאו אליו את אמנון בכוח. בעמדו בפני ההגמון ביקש אמנון להעניש אותו בקיצוץ לשונו.

"כי הלשון אשר דיבר ותכזב לך – דינה לחתכה". מה היה הכזב? כאילו הוא מתכוון להתייעץ, בעוד לרגע לא היה מוכן לחשוב על המרת דתו. ומבחינה מהותית, הוא רצה לחתוך את הלשון שאמרה אמירה שמבחינת אומרה היא כפירה.

ומה המשל לענייננו? מספרים לי שכל הסיפור של ממשלת מיעוט אינו אלא טקטיקה כדי להגיע בעמדה טובה יותר למו"מ על ממשלת אחדות. יתכן. אבל יש דברים שאין לאומרם גם כתרגיל, כטקטיקה, כמנוף לחץ.

 

אכזבה מרה – אני מתקשה לבטא במילים את אכזבתי המרה מבוגי יעלון, המנהיג בו האמנתי ובו בטחתי.

יעלון הקים את תל"ם – תנועה לאומית ממלכתית, ובשעה של מבחן עליון – מכל הפוליטיקאים בישראל, דווקא הוא נוהג באופן הכי פחות לאומי והכי פחות ממלכתי.

ממנו, יותר מאשר מכל אחד אחר, ציפיתי למנהיגות אחרת.

יש אדם מאבד עולמו בשעה אחת.

 

אדם בן חורין – אני ותל"ם כבר לא. פרשתי מתל"ם בעקבות התנגדותי החריפה לצעדים שיעלון מוביל בשבועות האחרונים.

יש בהחלטתי משהו הרבה יותר עמוק מהתנגדות לצעדים אלה או אחרים של יעלון. יש כאן סלידה עמוקה מפולחן המנהיג ומהתופעה של סגידה למנהיגים. לכל מנהיג, באשר הוא.

כאשר אני רואה אנשים הסוגדים למנהיג, שמבטלים את מחשבתם מפני מחשבתו, שמריעים לו כאשר הוא אומר לבן וכאשר הוא אומר למחרת שחור, שתומכים בו גם אם הוא סרח, הבוז שאני רוחש להם עמוק מני ים. אני רואה בהם אנשים מחוקים; כאלה שמחקו את האישיות שלהם, והפכו מוטציה של האליל שלהם.

חלק מהסיבות לכך שהייתי בכחול לבן ובתל"ם היו התוצאות ההרסניות של פולחן האישיות של נתניהו. ראיתי ואני רואה בבעתה את התוצאות של פולחן האישיות הזה. נכונות להשלים עם שחיתות, עם שקרנות, להאמין לכל תאוריית קונספירציה המופרעת והחולנית ביותר, אם המנהיג אמר אותה והיא משרתת את צרכיו. את הנכונות לבטל את האינטרסים הלאומיים למען אינטרס של אדם אחד, של המנהיג.

כאשר אני תומך במנהיג, אני בוחן את עצמי מדי יום ביומו אם לא הידרדרתי חלילה למצב צבירה נפשי שבו אני מעריץ אותו. כי הערצת מנהיג היא תחילת המדרון החלקלק המוביל לסגידה למנהיג ולפולחן אישיות.

כשאני תומך במנהיג, אני תומך בו כל עוד הוא מוביל בדרך שאני תומך בה, אל המטרות שאני דוגל בהן. וגם כאשר הוא מוביל לדרך שאני תומך בה, אני בוחן אותו על כל צעד ושעל, ולא מסכים עם כל פעולה או אמירה שלו, ולא מסתיר את ביקורתי.

וכאשר אני מתנגד לדרכו, הוא חדל להיות המנהיג שלי, גם אם תמכתי בו יום קודם. הרי במה מותר האדם מן הבהמה, אם לא בכך שיש לו יכולת מחשבה עצמית ובחירה חופשית?

גם היום, אחרי שפרשתי מתל"ם ואיני תומך עוד בבוגי יעלון, אני מעריך אותו, את יכולותיו ורבות מתכונותיו. אבל כאשר הן משמשות לקידום דרך שאיני מאמין בה, לא אלך בה ולא אתמוך בו.

זו מהותי כאדם בן חורין.

 

איני יכול אחרת – "למה לא נשארת בתל"ם כדי להיאבק מבפנים על דרכך ולתת גיבוי בתוך תל"ם ליועז הנדל וצביקה האוזר?" שאלה שרבים שאלו אותי.

במשך שבוע וחצי התהפכתי על משכבי בלילות, בחיבוטי קבר, בדיוק סביב השאלה הזו. מה האפשרויות שהיו בידי?

להתקרנף, להישאר בתל"ם ולשתוק לא יכולתי, כי אז לא יכולתי להביט בפניי במראה. להישאר חבר מפלגה ולתקוף אותה ואת פעולותיה – זה לא אתי.

אילו תל"ם הייתה תנועה חיה ומסודרת, עם מוסדות שמוסמכים לקבל החלטות מחייבות שעל פיהן על נציגי תל"ם לפעול, הייתי נשאר כדי להיאבק מבפנים, אך אין מוסדות כאלה בתל"ם.

לכן, לא הייתה לי ברירה. או כדבריו של מרטין לותר – "כאן אני עומד. איני יכול אחרת".

כאשר יהודה הראל פרש ממפלגת העבודה בשל המו"מ שניהל רבין על נסיגה מהגולן, הוא צייר קריקטורה, שאותה פרסמתי בביטאון ועד יישובי הגולן שאותו ערכתי – "הרי גולן", בה נראה דגיגון שוחה אל תוך לועו של כריש ומכריז: "אני הולך להשפיע מבפנים".

 

פוסט מורטם – כאשר אני בוחן את פעילותי וכתיבתי בתקופת שלוש מערכות הבחירות, מסקנותיי הן: א. צדקתי בכל מילה שכתבתי על נתניהו. ב. טעיתי כמעט בכל מה שכתבתי על כחול לבן.

 

דרך ארוכה קצרה – כה כתב בוגי יעלון בספרו "דרך ארוכה קצרה": "הבעיה עם המיעוט הערבי בישראל מתחדדת בעיקר לאור ההתעוררות הלאומית בקרבם. הדבר בא לידי ביטוי בארבעה מסמכים שפורסמו על-ידי גורמים שוגים מקרב ערביי ישראל בשנתיים האחרונות, שהבולט שבהם הוא מסמך החזון של ערביי ישראל.

במסמך זה, אשר נכתב על-ידי ועדת המעקב (הגוף ההנהגתי הנהנה מסמכות עליונה בקרב ערביי ישראל) ובחסותה, יש קריאת תיגר גלויה ומפורשת על זכות העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. כל תושבי מדינת ישראל היהודים מוגדרים כקולוניאליסטים, ואילו תושבי הארץ הערביים מוגדרים כילידי המקום בעלי הזכות על הארץ.

כמו-כן דורשים ערביי ישראל במסמכיהם חופש ביטוי לאומי ערבי-פלשתיני. גורמים אלה מקרב ערביי ישראל מצטרפים לקבוצות נוספות, השוללות את רעיון המדינה היהודית ומתעלמות הן מהזכויות ההיסטוריות של העם היהודי בארץ ישראל…

"בקביעת מערכת היחסים של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ושל הרוב היהודי בה עם המיעוט של ערביי ישראל, צריכה להיאמר אמירה ברורה: הערבים יזכו לזכויות אזרחיות, לחופש תרבות ודת, אך לא יקבלו שום הכרה בזכויות לאומיות.

"אמירה ברורה זו צריכה להיות מלווה במדיניות ובמעשים אשר יבהירו את מהותה לערביי ישראל. כאשר ממשלת ישראל ומוסדות אכיפת החוק התעלמו מהתופעה שבה ערבי ישראלי (אחמד טיבי) שימש כיועץ לראש גוף מדיני יריב (ערפאת), יצרנו בלבול בקרב האוכלוסייה הערבית.

"כך גם קרה כאשר בית המשפט העליון בחר שלא לנקוט שום צעד נגד מי שכיהן אז כחבר כנסת, עזמי בשארה, שתקף בנאומיו את עצם זכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. טשטוש גבולות זה מבלבל את הציבור הערבי החי בארץ, ובתוכו רבים (המהווים, לדעתי, את 'הרוב הדומם') שמעדיפים לחיות במדינה היהודית כמיעוט ולהיות נאמנים לה…

"כרמטכ"ל הגעתי לניחום אבלים של משפחות מכל עדות המיעוטים. באחד מביקורי אלה, אצל משפחה ערבית-מוסלמית שבנה נהרג במלחמה נגד הטרור הפלשתיני בעזה, נשא אבי המשפחה דברים, ובין היתר אמר: 'שלחתי את בני לשרת בצה"ל, כי החלטתי שמכל האפשרויות אני מעדיף לחיות במדינת ישראל ולהיות נאמן לה'.

"אני מאמין שדברים אלה מבטאים את השקפתם של רבים, אך בגלל האווירה שנוצרה, רק מעטים יעזו לאומרם בגלוי. והאחריות לכך מוטלת גם, ואולי בעיקר, על הרוב היהודי: אי-הצבת גבולות ברורים לזרמים הקוראים תיגר על המדינה היהודית, בין אם אלה זרמים ערביים-לאומיים ובין אם איסלאמיים, מבלבלת את כלל האוכלוסייה…

"על מדינת ישראל להציב גבולות אלה בחוקים ובמעשים, שיביעו באופן חד-משמעי אמירה ברורה: סולם ערכינו, כמי שדוגלים במדינה יהודית ודמוקרטית, מצווה עלינו לחבק את המיעוטים ('הגר והתושב'), החיים בתוכנו, כל עוד הם נאמנים למדינה ואינם מאיימים עלינו".

גם אם יעלון סטה מן הדרך הארוכה קצרה, אני ממשיך לצעוד בה.

 

סבב ראיונות – התראיינתי השבוע בתחנות רדיו רבות. המראיינים רצו למקד את הראיון בפרישתי מתל"ם. אני השתדלתי להסיט אותו בעיקר לקריאה להקמת ממשלת אחדות. בראיון לתכניתו של שרון גל, המשודרת בשלוש תחנות רדיו, השתתף כאיש צוות התועמלן יעקב ברדוגו. מצאתי את עצמי יותר כמאזין מאשר כמרואיין, כי כדרכו הבריונית הוא משתלט על השיחה, צועק ומדבר ללא הפסקה, חוזר שלוש ארבע וחמש פעמים על אותן מנטרות.

הוא נגד ממשלת אחדות. בשלב מסוים הצלחתי לקטוע אותו ולהעביר את המסרים שלי. אמרתי שהצו הלאומי העליון כעת הוא ממשלת אחדות לאומית, וכל מי שמתנגד לה, בין אם הוא ימין קיצוני, שמאל קיצוני, אנטי ביבי קיצוני או פרו ביבי קיצוני, נוקט עמדה אנטי פטריוטית.

 

דוגמה אישית – בשל הנחיות משרד הבריאות השבעת הכנסת נעשתה בשלשות. בזו אחר זו עלו שלישיות של ח"כים, על פי הא"ב, ונעמדו להישבע אמונים במרחק של פחות מחצי מטר זה מזה.

 

אסיפה מרחוק – לראשונה בתולדות אורטל ערכנו "אסיפה מרחוק" ללא קהל, ששודרה בשידור חי בפייסבוק, בנושא: התמודדות עם אתגרי הקורונה. חבריי למטה קורונה ואני הצגנו את מדיניות המטה והחלטותיו.

ראשי המכלולים השונים בכל תחומי החיים – בריאות, רווחה, משאבי אנוש, משק, לוגיסטיקה, תרבות ודוברות הציגו את התמודדותם. השבנו על שאלות והצעות החברים. טוב שיש היום טכנולוגיה כזאת, אך אנו מייחלים לכך שנחזור במהרה לאסיפות של חברים שנפגשים פנים אל פנים.

 

למידה מרחוק – איני יודע אם כך זה בכל מקום, אבל לפחות בבית הספר "עינות ירדן", שבו לומדת בתי, הלימוד מרחוק עובד היטב. פלאי הטכנולוגיה.

אולי, בעצם, כל הלמידה יכולה להיות בימינו מרחוק? יתכן. אבל בעיניי בית הספר נועד לא פחות מהלמידה, למפגש החברתי, מפגש של חבר עם חבר, התנהלות של חבר בקבוצה, אינטראקציה בין אישית וגם רומנטיקה ואהבות ראשונות. את כל אלה לא ניתן להשיג בלמידה מרחוק.

 

לא מבקר – אני נענה לפנייתו של בנט, וגם בימי חירום אלה לא אבקר את סבא וסבתא שלי.

 

ביד הלשון

חזק וברוך – בשבוע שעבר כתבתי (בהקשר של פרשת "כי תשא") על הברכה "יישר כוח" הנהוגה אצל אחינו האשכנזים. מקבילתה המזרחית היא "חזק וברוך!".

 

כבר מהמאה ה-12 יש לנו עדויות, מאירופה דווקא, של ברכת "חזק!" הנאמרת לקורא בתורה. העדות העתיקה ביותר שבידינו לצירוף "חזק וברוך" היא מן המאה ה-17 בטורקיה.

בספרו של ר' חיים בנבנישתי "כנסת הגדולה" נכתב: "כיוצא מזה מנהגנו לומר אחר שיקרא 'חזק וברוך', והקורא משיב: 'חזקו ואמצו' ". ועדות מתימן, של רבי יחיא צאלח, "פסקי המהרי"ץ": נהגו כשמסיים לקרות בתורה אומר לו החזן 'חזק'… גם נהגו שהחזן אומר לו 'ברוך תהיה'… לכן אומרים לו 'חזק וברוך תהיה' ".

העדות הראשונה לברכה כזו לא רק לקורא בתורה אלא גם לחזן היא מן המאה ה-18 באיטליה. ר' יחיאל ב"ר יקותיאל בספרו "תניא רבתי": "גם לחזן הכנסת שאומרים לו 'חזק וברוך תהיה' ".

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: