יום שלישי, 15 באוקטובר 2019, ט"ז תשרי ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 058-4337220

דעות בצפונט

דעות

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

צרור הערות, והפעם פסקנות או ספקנות, על הפרק: רוטציה, על הפרק: גיוס חרדים, מדוע היה תיקו, מי שכר את שבתי שביט, הלשון הארוכה, אצל מי סמוטריץ עובד, שוחד דברים, תנועת מלקחיים, אשליית בחריין, הדיאנאיי שהשתבש, המחתרת השטרניסטית, סגירת מעגל, עונג שבת כפול וביד הלשון – חמדיה. צרור הערות 23.6.19

פורסם בתאריך:


פסקנות או ספקנות – ביקורת חריפה נמתחת על הקמת רמת טראמפ; על שם היישוב, על החנופה לטראמפ, על הטקס הבומבסטי, על ההתהדרות העצמית של נתניהו, וגם אני שותף לביקורת הזאת.

ביקורת נוספת היא שמדובר בישראבלוף, בסלאח שבתי, בקביעת שלט בלי להקים כלום וכו'. אם אכן כך יהיה, כמובן שאהיה הראשון לגנות את הדבר. אך מי שטוען זאת – על סמך מה הוא טוען זאת? אני תמיד בעד ספקנות בריאה, אך כאן מדובר בפסקנות, שאינה מבוססת על בדיקת העובדות.

על פי המידע שבידי, כחבר מליאת המועצה האזורית גולן, וכמי שמתעניין מאוד ומברר, בהחלט מדובר בהקמת יישוב חדש, סמוך לקלע אלון, מן הצד המזרחי של ציר הנפט, בברוכים. מדובר במהלכים מואצים, ובעוד חודשים ספורים גרעין "חגי" – גרעין משפחות צעירות, חילוניות ודתיות, אידיאליסטיות ואיכותיות, שפגשתי אותן פעמים אחדות ואף כתבתי עליהן כתבה ב"שישי בגולן", יעלה לקרקע בקרוואנים.

כאשר אני מעמיד על כף המאזניים את כל הצרמוניה הנלווית, כולל שם היישוב, מול עצם הקמת היישוב – העיקר הוא הקמת היישוב. אני מקווה שבסופו של דבר שמו לא יהיה רמת טראמפ. אם תהיה התנגדות של התושבים, מניסיון של הרבה יישובים (ורק לאחרונה נצרת עילית שהפכה לנוף הגליל. במקרה זה, אגב, איני אוהב את השינוי) בסופו של דבר השם שהתושבים יחליטו עליו עשוי להפוך לשם הרשמי, או לפחות לשם בפועל. אבל גם אם הוא ייקרא כך – אם הבחירה היא בין יישוב על שם טראמפ לכך שלא יקום היישוב, אין לי אפילו שמץ של היסוס מה עדיף.

 

על הפרק: הרוטציה – סוגיית הרוטציה בכחול לבן שבה לסדר היום ואביע את עמדתי בנדון. ראשית, עם או בלי רוטציה, אתמוך בבחירות בכחול לבן. אני רואה במציאות הנוכחית איום מוחשי על ישראל כמדינת חוק, איום על הממלכתיות, איום ערכי, מוסרי וחינוכי על החברה הישראלית, על התרבות הישראלית.

הכפפת כל ענייני המדינה לאינטרס המשפטי של נתניהו היא איום חמור על הדמוקרטיה, ואנו כבר רואים את תוצאותיה, למשל – בלגיטימציה לתועבה הכהניסטית. ולכן, גם אם יש לי ביקורת על כחול לבן, ויש לי ביקורת בנושאים שונים, אתמוך בה בתקווה שתחליף את השלטון.

ועם זאת, אני מתנגד לרוטציה. התנגדותי לרוטציה אינה פרסונלית, אינה קשורה ליאיר לפיד. זו עמדה עקרונית, שביטאתי בהרחבה גם כאשר הרצוג ולבני חתמו על הסכם רוטציה.

גם אילו יעלון, שבעיניי הוא האדם המתאים ביותר לראשות הממשלה, היה דורש רוטציה הייתי מתנגד לכך. אך יעלון לא היה מעלה זאת על דעתו, כיוון שבסדר העדיפויות שלו האינטרס הלאומי נמצא במקום הראשון, האינטרס המפלגתי במקום השני והאינטרס האישי במקום השלישי.

שלטון רוטציוני והחלפת ראש ממשלה באמצע הקדנציה אינו שלטון יציב. כאשר מוקמת ממשלת אחדות במצב שבו לאף צד אין אפשרות להקים ממשלה צרה, כפי שהיה ב-1984, רוטציה היא הכרח בל יגונה.

אך כאשר מפלגה מתמודדת על השלטון, עליה לעמוד באופן מלא מאחורי מועמדה לראשות הממשלה. כאשר אינה עושה זאת, היא משדרת מסר שלילי לבוחר. ראשות ממשלה אינה צעצוע שילדים רבים עליו.

מפלגה בחרה להעמיד בראשה מועמד מסוים – כל שאר המועמדים האפשריים צריכים לאפסן את האגו ולעמוד מאחוריו ללא סייג. יתר על כן. בהתמודדות בן גנץ לנתניהו, עקב אכילס של גנץ הוא חוסר ניסיונו. מה ההגיון בהרצת מועמד חסר ניסיון, והודעה שאחרי שנתיים, שבהן יצבור ניסיון, הוא יוחלף?

לצד העניין העקרוני, יש ברוטציה בכחול לבן בעיה אלקטורלית – היא פוגעת ברשימה בבחירות. כך היה בבחירות אפריל וכך עלול להיות גם בבחירות ספטמבר. הרוטציה עלולה לעמוד בין כחול לבן לבין מהפך.

 

הסכמים יש לכבד. גם את הסכם הרוטציה עם לפיד יש לכבד. אך מן הראוי שלפיד יגלה מנהיגות, בגרות ואחריות ויוותר על הרוטציה מיוזמתו.

 

על הפרק: גיוס החרדים – סוגיה נוספת שנמצאת במחלוקת בכחול לבן היא שאלת גיוס החרדים. בסוגיה זו עמדתי מורכבת.

ברמה הערכית, העקרונית, עמדתי קיצונית הרבה יותר משל לפיד ושל ליברמן. בעיניי, כל צעיר יהודי צריך לשרת בצה"ל. נקודה. שום פטור, שום תורתו אומנותו. זאת, לא בשל היותנו מדינה דמוקרטית אלא בשל היותנו מדינה יהודית.

מדינה דמוקרטית יכולה להרשות לעצמה להגדיר קבוצה מתוכה כמיעוט ולפטור אותה מגיוס מסיבות אלו או אחרות. מדינה יהודית אינה יכולה לקבל חילול השם כל כך זועק לשמים, שבו שבט בעם ישראל משתמט ממלחמת מצווה, בניגוד לכל ערך יהודי, ואין מלחמה שמתאימה להגדרה מלחמת מצווה יותר מהמלחמה על קיומה של מדינת ישראל, ביטחונה ושלום אזרחיה.

אולם ברמה הפרגמטית, אני מבין שאי אפשר לתקן שגיאה כל כך עמוקה, בת 71 שנה, שהאשמים בה הם שני מנהיגים דגולים – בן גוריון שנתן את הפטור ובגין שהפך אותו לגורף, באבחת חרב, בחקיקת בזק.

אני מאמין שבהידברות ובשיתוף פעולה עם הנהגת החרדים, ניתן לשנות את המצב הנוכחי ולקדם את תהליכי הישראליזציה של החברה החרדית, ולהגדיל בהדרגה את נתוני השירות בצה"ל, היציאה לעבודה ולהשכלה.

המחלוקת העיקרית שלי עם לפיד ועם ליברמן, היא על המקום של סוגיה זו בסדר היום. האם נכון עשה ליברמן שהלך על הנושא הזה עד הסוף? האם נכון שזה יעמוד בראש סדר היום של כחול לבן? אני בספק.

אני בעד ממשלת אחדות של כחול לבן והליכוד, אך כדי שמפלגה גדולה תוכל להרכיב קואליציה היא תהיה חייבת שותפות או עם המפלגות החרדיות או עם הרשימה המשותפת.

רשימה השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית ותומכת באויבי ישראל אינה יכולה, כמובן, להיות שותפה בממשלה ציונית. לפיכך, אין מנוס מקואליציה עם החרדים, ובקואליציה אין מנוס מפשרות. ולכן, יש להחליט מהם הקווים האדומים. במה אי אפשר להתפשר.

יצחק שמיר, למשל, הבין שמדינת העם היהודי אינה יכולה להיכנע לחרדים בתחום הגיור ולהביא לקרע עם יהדות התפוצות. כאשר ניהל מו"מ קואליציוני ב-1988 והחרדים התעקשו על סוגיה זאת – למרות שיכול היה להקים ממשלת ימין חרדים בקלות, הוא העדיף להקים ממשלת אחדות.

כעבור שנתיים, אחרי התרגיל המסריח ופיצוץ ממשלת האחדות, שוב ניהל מו"מ עם החרדים. הפעם הם לא העזו להעלות את נושא הגיור, כי ידעו שעל זה שמיר ילך לבחירות, והוא הלך לקראתם בנושאים אחרים.

האם כחול לבן צריכה לראות בנושא חוק הגיוס את הקו האדום? אני לא בטוח. בעיניי, לדוגמה, עמידה נחרצת בנושא מתווה הכותל חשובה יותר.

 

מדוע היה תיקו? – הזכרתי כאן את התיקו בין הגושים ב-1984, אבל זה לא מדויק. האמת היא שהליכוד + ימין + חרדים היו אז 61 ח"כים. אז איך היה תיקו? פשוט מאוד. הח"כ ה-61 היה "הרב" כהנא. יצחק שמיר לא העלה על דעתו לספור אותו. כל מפלגות הימין והמפלגות החרדיות לא העלו על דעתם לספור אותו. והנשיא הרצוג לא הזמין אותו לסבב ההתייעצות כדי לא ליצור לגיטימציה לתועבה הזאת.

איך התדרדרנו מאז.

 

מי שכר את שבתאי שביט? – אילו האמנתי בתאוריות קונספירציה, הייתי חושב שהליכוד שכר את שירותיו של שבתי שביט כדי שיאמר את דברי ההבל שאמר.

 

הלשון הארוכה – בעקבות דבריו של שבתי שביט, הזדרז נתניהו להוציא הודעת שיסוי נגד השמאל לדורותיו, שאמר תמיד שהליכודניקים הם כך וכך. אבל לא זכור לי שנתניהו צייץ, כאשר הלשון הארוכה של בלפור, בני ציפר, אמר שהימין בלי נתניהו הוא ערימת זבל. כי זה בדיוק מה שנתניהו חושב על הימין. אולי בעצם, שהימין בלי נתניהו הוא ערימה של ססמולנים.

 

אצל מי סמוטריץ' עובד – סמוטריץ' טוען שהוא אינו עובד אצל נתניהו אלא אצל הקב"ה (כן, אני יודע שיש בתוכנו כאלה שבטוחים שנתניהו הוא הקב"ה, אבל זה כבר נושא נפרד).

אז כדאי להבהיר לסמוטריץ', שהוא אכן אינו עובד אצל נתניהו אבל גם לא אצל הקב"ה. הוא עובד אצל אזרחי ישראל, משלמי המסים. זה תפקידו כמשרת ציבור. כדאי שיפנים זאת.

 

שוחד דברים – האם ניתן לשחד שלא באמצעות כסף? על פי ההלכה, בפירוש כן. האיסור על שוחד מופיע כבר בתורה. חז"ל קבעו שיש שני סוגים של שוחד – שוחד ממון ושוחד דברים. מהו שוחד דברים? כל שוחד שאינו בכסף, אלא בכל טובת הנאה אחרת או כל שווה כסף. ומה דין שוחד דברים לעומת שוחד ממון? אותו דין.

אגב, בעקבות התייחסות שכתבתי פעם לאיסור על שוחד, התחכם קורא וכתב שעל פי המשפט העברי, שוחד מתייחס רק לשופטים ולא לנבחרי ציבור. פסק בעל "ערוך השולחן", הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין: "ולאו דווקא דיין אסור בקבלת שוחד, אלא אפילו כל הממונים וכל העוסקים בצרכי ציבור, אף שאין דיניהם דין תורה, אסורים להטות העניין בשביל אהבה או שנאה, וכל שכן ע"י לקיחת שוחד, ולאו דווקא שוחד ממון".

 

תנועת מלקחיים – נמשכת ההסתה נגד היועץ המשפטי לממשלה. נמשכות ההפגנות האישיות נגדו. נמשכת ההטרדה שלו ושל משפחתו. כרזות הסתה ונאצה כמו "מה אתה צריך בית כנסת אם אין לך אלוהים" הופצו והודבקו בידי המוחים, ושיירה של עשרות מכוניות הטרידה את היועמ"ש ושכניו ברחוב מגוריו בפתח תקווה.

הביריונים הללו מדברים בשם המלחמה בשחיתות, אך הם המשת"פים של המושחתים.

אביחי מנדלבליט הוא המצביא של המלחמה שמנהלת החברה הישראלית נגד השחיתות והמושחתים. כל חקירות המשטרה והפרקליטות נעשות בהנחייתו. את כל ההחלטות המרכזיות הנוגעות לחקירות הוא קיבל.

ושיקול דעתו, אלו מסקנות בשלות לכתב אישום ועל אלו עבירות, גם אם הן שונות מהמלצות המשטרה והפרקליטות, נובעות בדיוק מהסיבה שלא המשטרה והפרקליטות מחליטות, אלא החוק מחייב שיקול דעת נוסף של היועמ"ש.

היועמ"ש מחליט לא רק על פי הראיות, אלא גם על פי ההערכה של סיכויי התיק בבית המשפט, בשיקול הדעת הכולל את כל הטענות האפשריות של הסניגוריה. היועמ"ש נושא באחריות, ויודע שהגשת כתבי אישום נגד רוה"מ שלא יובילו להרשעה, יחזקו את השחיתות בעתיד ויחזקו את תאוריות הקונספירציה המטורללות נגד מדינת החוק ורשויות החוק, כאילו הם "תופרים תיקים".

נכון, אביחי מנדלבליט פועל כבית הלל, אך אין זו תכונה מגונה כלל ועיקר. גישתו היא, שמוטב לגשת לבית המשפט על פחות תיקים ועל סעיפים פחות חמורים אך בטוחים, שהסיכוי שיסתיימו בהרשעה גבוהים, על פני ריבוי כתבי אישום בסעיפים חמורים, שיסתיימו בזיכוי חלקי או מלא.

איני טוען שהיועמ"ש חסין בפני ביקורת. אף גוף אינו חסין מפני ביקורת. גם אני לא תמיד שלם עם החלטותיו. אולם יש הבדל בין ביקורת על שיקול דעתו, לבין הניסיון הנואל והנבזי להטיל דופי במחויבותו למלחמה בשחיתות.

המסיתים נגד מנדלבליט והאספסוף הנוהה אחריהם, הם חלק מהמתקפה החמורה נגד מדינת החוק ורשויות החוק. הם חלק מתנועת מלקחיים אנטי ממלכתית שפוגעת במדינת החוק ומכרסמת בה.

אין לנתניהו משת"פים טובים יותר מהמפגינים האלה והמסיתים אותם. לא בכדי הוא ומדקלמי מסריו מרבים לדבר על כך שהיועמ"ש הגיש כתבי אישום בגלל הלחץ שהופעל עליו בלה בלה בלה, ורבים מאמינים לקשקוש הזה.

כל מי שמדינת החוק יקרה לו; כל מי ששותף למלחמה בשחיתות, יוקיע את המסע הדו-ראשי נגד מנדלבליט.

 

אשליית בחריין – הסכסוך במזרח התיכון נובע מחוסר הנכונות של הערבים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. תביעת ה"שיבה" היא התרגום של הסירוב הזה למטרה פוליטית מעשית, שמנוסחת כפוזיטיבית כביכול, אך מטרתה אחת – הטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

כל עוד זאת תביעתם, וחזרה בהם מן התביעה הזאת אינה נראית באופק, אין כל סיכוי לסיום הסכסוך. מי שחושב שהזרמת מיליארדי דולרים לסיוע לפלשתינאים ימתן את תביעתם ויקדם פתרון, שוגה באשליות ומתעלם מן ההיסטוריה של הסכסוך.

אין זה אומר שיש משהו שלילי במאמץ הכלכלי הזה. נהפוך הוא, זה מאמץ חיובי כשלעצמו אם ינותב לצמצום העוני ולפריחה כלכלית, הרי אין לנו אינטרס שהפלשתינאים יסבלו. ועשויות להיות לו גם השלכות חיוביות בניהול הסכסוך. אם באמצעות קידום כלכלי ניתן לדחות הסלמה צבאית, להנמיך להבות, כמובן שהדבר רצוי.

אבל כדאי שסיוע כזה ייעשה ללא אשליות. התפיסה המרקסיסטית, המטריאליזם הדיאלקטי, התפיסה על פיה הכל כלכלי, וההוויה (הכלכלית) קובעת את התודעה, היא תפיסה מופרכת. הרגש הלאומי (בביטויו החיובי) או הלאומני (בביטויו השלילי) חזק יותר מכל הוויה כלכלית.

בינתיים, כפי שאנו רואים, מי שעושים כל שלאל ידם לסכל את הסיוע המאסיבי לפלשתינאים הם הפלשתינאים עצמם.

 

ה-DNA שהשתבש – מאה שנה מלאו ל"הארץ". המו"ל עמוס שוקן פרסם בעמוד הראשון מכתב לקוראים. הוא פתח אותו בציטוט ממאמר של אביו, עורך העיתון גרשום שוקן במלאת לעיתון חמישים, כדי לסמל את ההמשכיות בדרכו של העיתון. ואף הוסיף: "העצמאות הזאת התאימה גם למוציאים לאור שבאו בהמשך למייסדים, והייתה ל-DNA של 'הארץ' ".

הניסיון להציג את "הארץ" של עמוס שוקן כהמשכו של "הארץ" של זלמן שוקן הסבא וגרשום שוקן האבא, הוא לא פחות מהונאה.

הנה, קטע ממאמר המערכת של "הארץ" החודש לפני 52 שנה, ב-8 ביוני 1967, בעיצומה של מלחמת ששת הימים. ספוילר – במלחמה הזאת "הארץ" צידד, הקשיבו היטב – בישראל.

"אין מילים לבטא את הרגשות המסעירות את לבנו בשעה זו. ירושלים שוב אינה מחולקת אלא מאוחדת תחת דגל ישראל. … עתה באה השעה היפה … העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו, שעריה פתוחים והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק, אלא מעתה הוא יהיה חלק של המדינה החדשה וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבניה של חברה יהודית, שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו.

…קשה להיזכר בימים סוערים אלה, שהכל נפתח ובא מסוריה. הייתה זו סוריה שביקשה לנהל נגדנו 'מלחמה עממית', שהפגיזה יישובינו, שאימנה ושלחה מרצחים אל תוך גבולותינו. הגיעה השעה שהחשבון עם מדינה זו יסוכם ויסולק.

מאז יום ג' תוקפים הסורים את יישובי הספר הצפוניים; עוד לפני כן הרעישו מטוסים סוריים מטרות אזרחיות בחיפה, מגידו ועוד. סוריה היא המבקשת את ההתמודדות אתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שארגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם.

יהיו שיטענו כי אל לנו ליישב את החשבון עם סוריה, כיוון שהיא במיוחד, עוד יותר ממצרים, אומצה וטופחה על ידי ברית המועצות; ואל לנו להרגיז את המעצמה הסובייטית האדירה. אך אלה הטוענים כך מן הראוי שייזכרו, כי הסובייטים הם שנתנו ידם ותמיכתם לתוקפנות הערבית; ואין כקברניטי המדיניות הסובייטית ריאליסטים להבין כי המפסיד משחק, חייב לשלם. …

יש לומר למדינות העולם, כי האזורים המפורזים, והמצב הבלתי ברור לאורך חופי הכנרת ושפך הירדן, הם מוקדי תבערה המסכנים את השלום בכל העת. שינוי קו התיחום בינינו ובין הכוחות המזויינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם; ואם, כפי שאנו משערים, מעוניינת ברית המועצות בשלום במזרח התיכון, אין היא צריכה להתנגד להרחקת הסורים מהמקומות שמהם הם יכולים לסכן אותו לאורך ימים.

האמצעים להשלמת המלאכה נתונים בידי צה"ל. יש להפעילם כדי ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, המאפשרות לנו לאורך ימים הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי".

כן, כן. לא זו בלבד שהארץ, במלחמת ששת הימים, היה עיתון פרו-ישראלי (!); "הארץ" ביקר את הססנות הממשלה וקרא לה לשלוח את צה"ל לשחרר את הגולן. האם יש זיקה גנטית כלשהי בין מאמר המערכת הזה לפשקווילי המערכת האנטי-ישראליים היום.

נקפוץ 28 שנים קדימה, לשנת 1996. מתוך מאמר המערכת של "הארץ", 12.2.96: "המיעוט הערבי צודק כשהוא תובע שוויון זכויות מלא, אך יש תחום אחד, שבו זכותו של הרוב היהודי להשמיע את עמדתו ולהמליץ למיעוט הערבי להאזין לה בקשב: רוב אזרחי המדינה לא יקבלו תנועות פוליטיות שיקראו לחיסול אופיה היהודי של המדינה.

המדינה הזאת קמה כדי להעניק בית לאומי לעם היהודי. העם היהודי הוא ישות אתנית לאומית יחידה במינה, המשלבת דם ולאום, ושום להטוט מינוחי אינו יכול לשנות עובדת חיים זו. לפיכך, כללי המשחק הפוליטיים המתנהלים בישראל נגזרים מן האקסיומה, שזו מדינה יהודית, וכי שום כוח פוליטי אינו יכול לצפות שיותר לו לערער על כך".

זה העיתון שהנו ראש החץ במלחמה נגד חוק הלאום. במאמרו החגיגי מעלה עמוס שוקן על נס את המלחמה נגד חוק הלאום; חוק שמבטא בדיוק את מה שנכתב במאמר המערכת של "הארץ" לפני 22 שנה. זה אותו עיתון? זה אותו DNA? מה השתבש בדרך?

 

המחתרת השטרניסטית – מתוך טורהּ של סיוון רהב מאיר ב"ידיעות אחרונות": "יצא לי לדבר על כך לאחרונה עם יאיר שטרן, בנו של מפקד האצ"ל, שנרצח על ידי הבריטים".

טעות. אברהם שטרן, המכונה יאיר, לא היה מפקד אצ"ל אלא מפקד לח"י. מצד שני זאת לא לגמרי טעות, כי כאשר שטרן פילג את אצ"ל (ארגון צבאי לאומי) הוא קרא למחתרת שהקים "אצ"ל בישראל". השם לח"י ניתן לה לאחר הירצחו.

 

סגירת מעגל – רז פרל, בוגר שבט צופי ר"ג, נבחר ליו"ר תנועת הצופים בישראל. בפוסט נרגש הוא סיפר על דרכו, מאז הצטרף לתנועה כילד בכיתה ד'. וכך הוא כתב, בין השאר: "כבר אז חיזקה אותי [התנועה] ועיצבה את דמותי כנער. היום כבוגר אני מרגיש שייך מתמיד.

'כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו' (הרב שלמה קרליבך),

לי היה את המרכז שלי, יגאל אורן".

כשהייתי רשג"ד בשבט ר"ג, יגאל אורן היה מדריך בצוות שלי. הוא היה מדריך כריזמטי מאוד וידע היטב לגעת בעיקר בילדים המתקשים יותר. הוא היה המדריך המוביל בצוות. בתום השנה, כשהוא עלה לי"א, היה לי ברור שהוא צריך להיות רשג"ד. הוא התלבט מאוד בין שתי אהבותיו – ההדרכה בתנועה והכדורסל.

הוא חלם על קריירה של כדורסלן, ואני די לחצתי עליו. לבסוף הוא בחר בתנועה. היה רשג"ד והתמיד בתנועה ולאחר הצבא שב והיה מרכז השבט ומרכז הנהגת ר"ג. וכמבוגר הוא האמין בילד רז פרל, שהיום נבחר ליו"ר תנועת הצופים.

איזו סגירת מעגל.

 

עונג שבת כפול – זכיתי לערב שבת מרומם נפש.

קיבוצי, אורטל, ערך לכבודי ערב השקה יפה ומרגש עם צאת ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה". תחושה נפלאה לדעת ולחוש עד כמה קיבוץ אורטל הוא בעבורי בית ומשפחה.

ובמקרה, בסופשבוע נערך באורטל מפגש של גרעין "טל", הגרעין שהדרכתי במשך שנתיים (1985-1987). היו אלו בעבורי שנתיים משמעותיות ומכוננות. עם חלק מחניכיי אני בקשר טוב עד היום אך יש כאלה שלא פגשתי מאז. הייתה זו חוויה נפלאה לשוב ולהיות אתם.

 

ביד הלשון

חמדיה – לאחר הודעתו של נתניהו על הקמת יישוב בגולן ע"ש טראמפ (שבשבוע שעבר הייתה להחלטת ממשלה), הזכרתי בפינה זו שורה של יישובים ישראליים הקרויים על שמם של מנהיגים זרים.

אפשר להוסיף לרשימה זו גם את קיבוץ חמדיה בעמק המעיינות, המנציח את שמו של הסולטן הטורקי עבדול חמיד השני. אפילו באתר של המועצה האזורית עמק המעיינות, נאמר ששם היישוב הוא על שמו של הסולטן הנ"ל.

איזו סיבה יש לקיבוץ עברי להנציח את שמו של סולטן טורקי? אילו קם היישוב בתקופת השלטון העות'מאני, אפשר היה להסביר זאת בחנופה לשלטון, וגם אז סביר להניח שהיישוב היה משנה את שמו לאחר תום השלטון הזה.

אבל השלטון הטורקי בארץ נפל ב-1917, שלטונו של עבדול חמיד השני הסתיים במהפכת הטורקים הצעירים ב-1909 ואילו קיבוץ חמדיה עלה לקרקע ב-1942 (האמת שכבר ב-1939 הוקם במקום יישוב במסגרת חומה ומגדל, אך הוא ננטש לאחר זמן קצר). מה ראו חלוצי חמדיה להיקרא על שם הסולטן?

ובכן, קיבוץ חמדיה בשום אופן לא נועד להנציח את שמו של הסולטן חמיד, אף שבעקיפין הוא קרוי על שמו. חמדיה נקרא כך, כיוון שהוקם בסמוך לכפר הערבי אל-חאמידיה, ששכן במקום על מלחמת השחרור, ומייסדיו בחרו לתת לו שם עברי הדומה לשם של הכפר הערבי הסמוך. והכפר אל-חאמידיה אכן קרוי על שמו הסולטן חמיד.

בעיניי, משמעות השם היא חֶמֶד-יָה. כן, זה מדרש שם שלי, אך כדאי לקיבוץ לאמץ אותו.

ומה הקשר בין חמדיה לגולן? הגרעין המייסד של הקיבוץ, גרעין "חרמונים", שאף להתיישב בגולן, בסביבות החרמון, חרף העובדה שהאזור היה בידי המנדט הצרפתי, ומחוץ לשטחי המנדט הבריטי שנועד להקים את המדינה היהודית. אך כמו קבוצות אחרות שכמהו אז ליישב את הגולן, הדבר לא יצא לפועל, והם התפשרו על עמק בית שאן (היום עמק המעיינות).

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: