יום חמישי, 22 באוגוסט 2019, כ"א אב ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 058-4337220

דעות בצפונט

דעות

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

צרור הערות, והפעם: אצילות פוליטית, טוב למפלגת העבודה, חידוד מסרים, דברי רהב, כוכבי נולד, תרבות אונס, פרובוקציה בלב העוטף וביד הלשון – ערגה

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אורי הייטנר

חבר קיבוץ אורטל, חוקר במכון שמיר למחקר בקצרין, פובליציסט בעל בלוג בנושאים אקטואליים

uriheitner@gmail.com

https://heitner.wordpress.com/

 אצילות פוליטית – אפשר לומר שלא הייתה לבנט ברירה. הימין החדש בראשותו לא עבר את אחוז החסימה. איילת שקד היא הפופולרית ביותר בימין ובאיחוד מפלגות הימין. בלי לעמוד בראש היא לא הייתה מצטרפת אליו. בלעדיה לא היה לו סיכוי לעבור את אחוז החסימה.

הכל נכון. ובכל זאת, נדירים המקרים שבהם פוליטיקאי מוותר על ההנהגה לטובת חברו. בוודאי כשמדובר בפוליטיקאי אמביציוזי הנושא עיניו לראשות הממשלה. בדרך כלל האגו עומד לפני טובת העניין. ולכן, אני רואה בהחלטתו של בנט על ראשות מפלגתו לטובת שקד אצילות פוליטית.

אני זוכר מעט מאוד מקרים כאלה בעבר. יעקב מרידור, מפקד האצ"ל, ויתר על תפקידו והעביר אותו לידי מנחם בגין, עם עלייתו של בגין לארץ. יהודה הראל, מייסד תנועת הדרך השלישית והיו"ר שלה, היה מנהיגה הבלתי מעורער. כאשר הוביל להפיכת התנועה למפלגה, הוא סירב לעמוד בראשה ודחף לבחירתו של קהלני, המוכר יותר בציבור ופופולרי ממנו. אברהם פורז, יו"ר שינוי, הזמין את טומי לפיד להצטרף למפלגתו ולעמוד בראשה.

 

טוב למפלגת העבודה – מרצ החליטה לנסות להעביר לשורותיה ח"כים וחכ"שים ממפלגת העבודה שאינם רוצים בחיבור עם גשר. סתיו שפיר רמזה רמז דק כפיל בתכנית "פגוש את העיתונות", שהיא "תלך עד הסוף" ו"תעשה הכל" כדי שמפלגת העבודה תרוץ עם מרצ (למרות שהתנאי של אורלי לוי לחיבור היה שמרצ לא תהיה חלק ממנו) ואפילו תוותר אם צריך על מקומה המובטח בכנסת. בהנחה שוועידת העבודה תאשר את ההסכם עם גשר, אני מעריך שנמצא את שפיר בחיק מרצ.

איני יודע מה תהיינה ההשלכות האלקטורליות לטווח קצר של האירועים הללו, אך לטווח ארוך, הדבר הטוב ביותר למפלגת העבודה הוא להתחיל את מסעה משולי החברה הישראלית בחזרה למרכז. הבחירה ללכת עם גשר, הבחירה לא ללכת עם מרצ, היפרדות אפשרית מקבוצות קיצוניות במפלגת העבודה כמו של סתיו שפיר ומרב מיכאלי – כל אלה עשויים לסמן את תחילת התהליך הזה. הוא חשוב למפלגת העבודה. הוא חשוב לחברה הישראלית.

 

חידוד מסרים – ד"ר ברוך לשם תוקף את כחול לבן, במאמר ל-ynet על שהיא מעמעמת את מסריה המדיניים, במקום לבטא את עמדות "מחנה השלום" (כלומר מחנה סרבני ההתפכחות). כנראה שהדוקטור קצת התבלבל. אולי הוא הפנים את התעמולה של נתניהו באשר למהותה של כחול לבן ומיקומה על המפה הפוליטי. גם אני מקווה ומאמין שכחול לבן תחדד את מסריה. כשזה יקרה, דומני שתהיה ללשם הפתעה קלה.

 

דברי רהב – מדיניותה של ישראל בהובלת נתניהו בסוגיה האיראנית – הגרעין האיראני, ההתבססות האיראנית בלבנון וכל מכלול התמודדות עם "האביב הערבי" בכלל ובסוריה בפרט, היא מדיניות נכונה, נבונה, אחראית ומצליחה. אולם מרכיב מרכזי באסטרטגיה הזאת ובהצלחתה היה העמימות. בחודשים האחרונים מדיניות העמימות התרופפה (אם כי לא קרסה כליל) וזו טעות, ופגיעה באינטרס הביטחוני שלנו.

אולם גם אם בוחרים לוותר על מדיניות העמימות, עדין אין כל מקום לדברי רהב מסוג ההתבטאויות של צחי הנגבי, בראיונות ל"כאן ב'" וגל"צ, שבהם התרברב ש"ישראל הורגת איראנים". למי זה טוב? לְמה זה טוב? מתי ישראל התבטאה כך?

 

כוכבי נולד – אני מזהה בשבועות האחרונים גל אהדה לרמטכ"ל אביב כוכבי בחוגי הימין בישראל. כוכבי מוצג כמי ששב ומציג תפיסת ביטחון נחושה ואקטיבית, בניגוד לקודמיו. כך למשל מופצים דברים של איתי אסמן מערוץ 7 ושל הרב עמיחי אליהו ברוח זו.

אחרי מסע הרדיפה נגד הרמטכ"ל איזנקוט, רוח גבית לרמטכ"ל מן הציבור הימני היא בשורה טובה. עם זאת, הטענה שרוחו של כוכבי שונה מרוח קודמו אינה נכונה, גם אם יש הבדלי ניואנסים בהתבטאויות אלו או אחרות. הרדיפה נגד איזנקוט נבעה אך ורק מן העמדה המנהיגותית והערכית שלו בפרשת אלאור אזריה, ואין לי צל צלו של ספק שכוכבי, במקומו, היה נוהג בדיוק כמותו.

בין השאר כותבים המגבים החדשים של כוכבי, שהוא מייצג רוח שונה מרוח "הקרנות" שייצג קודמו. כתב אסמן: "תודה על כך שדיברת על המאחד והמשותף ולא על המפלג, לא הזכרת את כל מה שהקרנות הזרות שחדרו לצה"ל מטמיעות בתודעה בשנים האחרונות – שהחברה הישראלית מלאה בשסעים, בשבטים שאינם ניתנים לאיחוד, שתפקידו של צה"ל להגן על הדמוקרטיה מהעם".

יש לי חדשות לאסמן. דווקא אביב כוכבי הוא בוגר התכנית של קרן וקסנר. את אחד מתאריו השניים, במנהל ציבורי, עשה כוכבי באוניברסיטת הרווארד שבארצות הברית, במסגרת תכנית משותפת לקרן וקסנר ולבית הספר לממשל על שם קנדי.

אולי הרוח שכוכבי מייצג היא רוח המצוינות והמקצועיות של תכנית וקסנר?

יש לציין, שכל האגדה על פיה מדובר בקרן "שמאלנית" שנועדה להנדס פוליטית ואידיאולוגית את בכירי השירות הציבורי וצה"ל, נולדה כאשר נתניהו ניסה לסכל את מינויו של כוכבי לרמטכ"ל, ולפתע "צצו" בכל רחבי הרשת סיפורי קרן וקסנר.

כוכבי הוא הוכחה שאין שחר לטענה. אך אל דאגה, ביום שבו אותם גורמים לא יהיו מרוצים מהחלטה של כוכבי, למשל בתחום טוהר הנשק ודמותו של צה"ל, הם ישובו ויניפו מעל ראשו את "הקרן" המתהפכת.

 

תרבות אונס – כל מעשה אונס הוא דבר נורא. אבל כאשר מדובר במעשה של יחיד, ניתן לראות בו פסיכופט, אדם בעל נפש קרימינלית, והרי אין אוכלוסיה שאין בתוכה פושעים. אולם אונס קבוצתי, מן הסוג שנעשה, לכאורה, בידי נערים ישראלים בקפריסין, מזעזע שבעתיים, כי הוא מעיד על תרבות של אונס.

תרבות של אונס, היא תרבות שבה האונס הוא נורמה מקובלת. שבה האנס אינו פועל במחשכים, כדי שחלילה איש לא יתפוס אותו, אלא מזמין בכיף את כל החבר'ה לקחת חלק בחגיגה. הוא אינו חושש שעצם העובדה שמישהו ישמע על זממו יביא אותו לדווח מיד למשטרה.

ההיפך הוא הנכון, הוא יודע שמי שהוא יזמין יבוא ויוסיף עוד קיסם למדורה. אולי יאנוס בעצמו, אולי יסייע, בכל מקרה יהיה שותף. והאנסים תיעדו את האונס, כדי להשוויץ, להתרברב לפני החבר'ה. ולא היה שם אפילו אחד, אחד (!) שתפס את עצמו ואת חבריו וקרא להם לעצור. לא היה אפילו אחד שלא יכול היה לסבול את המצב ואת נוכחותו בו, כדי לפחות לפרוש בעצמו, לעזוב את החדר. נורא.

מקרים כאלה מחייבים את החברה ואת מערכת החינוך לחשבון נפש. מה לקוי בחינוך שמאפשר זאת? ברור שמדובר במקרה קצה, שרוב מוחלט של הנוער לא היה נוהג כך, אבל הקצה מעיד על הכלל. תרבות ששמה במרכז את ה"אני", "כאן", "עכשיו", "מיד"; אין כלל, אין ציבור, אין זולת, אין אחר; סיפוק מיידי של תאוות כוח, שליטה, סקס, כסף; השתמטות מאחריות חברתית ובריחה לאלכוהול וסמים. כל אלו הן תופעות שיש לבער.

כלפי מי שחטאו יש לפעול בדרכי ענישה. אך עיקר המעשה הוא חינוך. חינוך, חינוך וחינוך.

 

פרובוקציה בלב העוטף – לאורך השנים, השתתפתי בעשרות או מאות פאנלים. היה רק מקרה אחד שבו בתום הפאנל סירבתי ללחוץ את ידו של בר הפלוגתא שלי. האיש היה איתן ברונשטיין, שעמו התעמתתי במוזיאון הצילום בתל-חי. ברונשטיין הוא המייסד של הארגון העוין "זוכרות", ארגון אנטי ישראלי קיצוני, הלוחם למען מימוש תביעת ה"שיבה".

לא רציתי להשתתף בעימות, כדי לא לתת לגיטימציה לחלאה בעצם השתתפותי. אבל לחצו עליי מאוד, בטענה שבכל מקרה האירוע יתקיים, ועדיף שאני אעמוד מולו, כי אף אחד לא יעשה זאת טוב כמוני. בסוף נכנעתי, ולמרות שבערך 100% מהקהל היו בצד שלי גם אלמלא אמרתי מילה, התחרטתי על השתתפותי, ואף כתבתי על כך. אין לתת לטיפוסים הללו במה. ומכולם, המנוול הגדול ביותר הוא ברונשטיין. בפאנל הוא אמר: "אני לא נלחם למען 'זכות' השיבה. ה'זכות' הזאת היא זכות טבעית, נצחית, אינה ניתנת לערעור ואינה זקוקה לי. אני נלחם למען מימושה בפועל של ה'זכות' ". כלומר לכך שמיליוני פלשתינאים יטביעו את מדינת ישראל, יחזרו ליישובים שקמו אחרי עזיבתם בתש"ח, ומדינה פלשתינאית תקום על חורבותיה של מדינת ישראל.

הקיבוצים ניר עוז, נירים, עין השלושה ומגן בעוטף עזה, יושבים על אדמות שבהם ישב כפר פורעים של פזורה בדואית – אל-מע'ין, שתושביו ברחו לחאן יונס במלחמת השחרור. בימים קשים אלה, של מתקפת טרור ההצתות בין סבב רקטות אחד למשנהו; ימים קשים כל כך לתושבי הנגב המערבי, הם עומדים לחוות פיגוע שבעיניי הוא כואב יותר מפיגועי הטרור של המחבלים.

ה"אמן" ברונשטיין עומד לפתוח תערוכה המציגה את ה"נראטיב" של אל-מע'ין, בלב העוטף, בגלריה שנמצאת בין קיבוץ נירים לקיבוץ ניר עוז, בבית היחיד שנשאר מן הכפר הבדואי. מנהל הגלריה ואוצר התערוכה, חיים פרי, הוא, אוי לבושה, חבר ניר עוז, קיבוץ שחטף וחוטף שוב ושוב מן השכנים הפלשתינאים. הפרובוקציה הזאת, הפיגוע הזה, מעוררת ביישובי הסביבה כעס רב. ראש המועצה גדי ירקוני עשה מאמצים רבים לסכל אותו. אבל מסתבר שאותו פרי הוא היחיד המחליט, ללא כל ועדה ציבורית שיכולה להתערב.

אני מקווה מאוד מאוד, ממש מייחל לכך, שאיזה "עפיפון" או בלון שיישלח אלינו מעזה, יעלה באש את הגלריה הזאת ואת התערוכה הבזויה.

 

ביד הלשון

עֶרְגָּה – את הפינה הקודמת הקדשתי למילה ערגון, במלאת עשרים שנה למותו של מאיר אריאל, שהכניס אותה לשירו "זרעי קיץ" – "מעוררים ערגונות". השבוע ימלאו 85 שנים למותו של המשורר הלאומי, ביאליק, ואשמיע מילה נרדפת, הנובעת מאותו שורש, שהוא חידש. המילה עֶרְגָּה.

ביאליק חידש מילים רבות בעברית. הוא פעל בתקופתו של אליעזר בן יהודה. הם לא ממש חיבבו זה את זה, בלשון המעטה, אך קנאת הסופרים הרבתה מילים רבות בעברית. ביאליק, אגב, חידש כ-300 מילים בעברית לעומת 220 שחידש אליעזר בן יהודה, ולכן אין תמה בכך שהוא לא אהב את כתר "מחיה השפה העברית" שניתן לבן יהודה. חלק מחידושיו של ביאליק התאזרחו בשפה, וחלקן לא. אחת המילים שהוא חידש היא עֶרְגָּה.

המקור לחידושו של ביאליק הוא בספר תהלים מזמור מב: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים". הפירוש המסורתי לפועל ערג, הוא הבעת קולו של האייל הצועק בצימאונו. אולם לפי תרגומי המקרא, ערג הוא כמה ונכסף. ביאליק השתמש בשורש הזה, וחידש את המילה, במשקל של מילים כמו חֶמְדָּה ועֶדְנָה.

באתר האקדמיה ללשון עברית, נכתב שלצד ערגה חודשה בראשית המאה העשרים המילה ערגון, "אך היא כמעט נעלמה מן השימוש". כמעט. עד שבא מאיר אריאל ומשה אותה מתהום הנשיה.

אגב, לספר מכתביו ושיריו של זוריק דיין, אחיו של משה דיין ואביו של עוזי דיין, שנפל בתש"ח, ניתן השם "ערגון", אף שהמילה הזאת אינה מופיעה בכתביו.

יש לציין את המילים הנרדפות הרבות בעברית לכמיהה. קראתי שבאף שפה אין תופעה כזאת. יתכן שהדבר נובע מכיסופיו של עם גולה לשיבה לארצו ולעצמאותו, לאורך אלפים שנה: געגוע, ערגה, ערגון, כמיהה, משאת נפש, כיסופים, השתוקקות, כְּלוֹת נפש, חפץ, רצון עז, המיית לב ונדמה לי שיש נוספות.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: