יום ראשון, 22 בספטמבר 2019, כ"ב אלול ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 058-4337220

דעות בצפונט

דעות

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

צרור הערות, והפעם – לשקם את המיינסטרים, מודעות עצמית, המסרים הנכונים, אני פחדן גאה, ברק ומלחמתו במדינת החוק, קואליציה עם עודה, אין בסיס משותף, האידיאל של הרשימה המשותפת, עף על עצמו, מיזם ציוני נפלא, ממואר מקסים, הזכות הגדולה וביד הלשון – הגיעו מים עד נפש

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אורי הייטנר

חבר קיבוץ אורטל, חוקר במכון שמיר למחקר בקצרין, פובליציסט בעל בלוג בנושאים אקטואליים

uriheitner@gmail.com

https://heitner.wordpress.com/

לשקם את המיינסטרים – "שמאל חלש" מכנה נתניהו את כחול לבן. כידוע, "סמולן" זו קללה. ומיהו שמאלן? מי שאינו מתיישר עם נתניהו (לדוגמה, השמאלנים הידועים ריבלין, בני בגין, גדעון סער, בוגי יעלון, ליברמן, אלשייך, מנדלבליט, איילת שקד וכו').

להיות שמאל זו לא בושה. להיות ימין זו לא בושה. אבל המשחק של נתניהו, שהשמאל שותף לו, נועד למחוק את המרכז. כחול לבן חייבת לנתק את הקשר הגורדי "שמאל-מרכז" שפוגע בה אלקטורלית, אך מה שחמור יותר – פוגע בחברה הישראלית.

הוא פוגע בחברה הישראלית, כי חברה שאין בה מרכז חזק, היא חברה דו-קוטבית. חברה דו-קוטבית היא סכנה לאומית, סכנה של קרע נורא בעם. אנו נוכחים איך בחברה דו-קוטבית, כל מחנה נגרר אחרי השוליים הקיצונים והמטורפים שבשוליו (הכהניסטים, שוברים שתיקה ודומיהם).

תפקיד המרכז הוא למנוע חברה דו-קוטבית, ולהציע חברת רצף, שיש בה רצף דעות ומגוון דעות, ומתנהלת הידברות מתמדת בין דעות שונות, ואנשים יכולים לנקוט עמדה חופשית, ולא להתיישר אחרי צו "המחנה" או "השבט". מרכז חזק ימתן את הימין והשמאל ויחזיר אותם לשפיות. משימתה העליונה של כחול לבן היא שיקום המיינסטרים הציוני, הממלכתי הדמוקרטי.

 

מודעות עצמית – דפנה ועידו נתניהו פרסמו ב"האומה" מאמר שכותרתו: "למה ימין ולא שמאל: ריאליזם מול אוטופיזם". משפט מתוך המאמר: "נוח לו [לשמאל] לחלק את העולם בצורה דיכוטומית, תמיד לשני מחנות, שהאחד הוא לא פחות מאשר אויב והשני הוא של 'אנשי שלומנו' ".

אבל אם אנסה לתמצת במשפט אחד את המאמר: דפנה ועידו נתניהו מחלקים את העולם בצורה דיכוטומית, לשני מחנות, שהאחד הוא לא פחות מאשר אויב והשני הוא של אנשי שלומנו.

על רמת המודעות העצמית שלהם ניתן להסיק גם מהמשפט הבא: "בשמאל… הכישלונות הם אף פעם לא שלו. הם תמיד של מישהו אחר".

חחחח…

 

המסרים הנכונים – צפיתי בראיון של בני גנץ בתכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 12, ואני בהחלט שבע רצון מהדברים שאמר. המסרים הנכונים ששמחתי לשמוע מפיו: 1. הצהרתו שמטרת כחול לבן היא הקמת ממשלת אחדות לאומית שתביא להסכמה לאומית. כמובן שהוא דיבר על ממשלת אחדות בראשות כחול לבן.

מפלגה שמתמודדת על השלטון אינה צריכה להתייחס לשאלה מה תעשה אם תפסיד (גם הליכוד אינו משיב על השאלה הזו, ובצדק מבחינתו). 2. הוא שב ואמר מה הם הקווים המדיניים של כחול לבן: בקעת הירדן, גושי היישובים, ירושלים המאוחדת – יישארו בידי ישראל בכל הסכם. לא תהיה כל נסיגה חד צדדית. אם יהיה הסכם – הוא יובא להכרעה במשאל עם. 3. הבהרה שמפלגות שמתנגדות לישראל כמדינה יהודית דמוקרטית פסולות לקואליציה.

 

אני פחדן גאה – הייתי השבוע בת"א – כל כולה מוצפת שלטי חוצות של מרצ, על פיהן ממשלת אחדות = פחדנות. אם אומץ פירושו להעמיק את הקרע והקיטוב בעם – אני מעדיף להיות פחדן. אם אומץ פירושו הרפתקנות מדינית מן הסוג שחווינו את תוצאותיה – אני מעדיף להיות פחדן.

כן, אני פחדן גאה. אני גאה שאני מייחל לממשלת אחדות לאומית, שתאחה את הקרעים ותחדש את ההסכמה הלאומית בנושאים המרכזיים. כמובן שכאשר תקום ממשלה כזאת, סמוטריץ' ושפיר יצרחו מספסלי האופוזיציה.

אגב, מרצ מכנה את ממשלת האחדות "ממשלת אחדות ימנית". כלומר, כחול לבן היא בעיניה ימין. בדיוק כפי שכחול לבן מוצגת בידי נתניהו כשמאל. האינטרס של מי שנבנים מן הקרע, השסע והשנאה, הוא למחוק את המרכז ולטפח את החברה הדו-קוטבית. ושניהם מציגים את כל מי שאינו כמוהם – כהיפוכם. מי שאינו ביביסט – שמאל. מי שאינו מרצ – ימין.

 

ברק ומלחמתו במדינת החוק – המסע שמנהל אהוד ברק נגד היועמ"ש, הוא חתירה תחת מדינת החוק, תחת שלטון החוק, תחת מוסדות החוק ושומרי הסף, ובעיקר, באופן ברקי אובססיבי אופייני – נגד מוסד היועמ"ש. כאשר מסע כזה מתנהל שעה שמדינת החוק נמצאת תחת מתקפה; תחת מלחמת חורמה של נתניהו והמוני חסידיו, הדבר חמור במיוחד. מדינת החוק נמצאת תחת מתקפה דו-ראשית, מצד נתניהו וברק.

התנהגותו של ברק אינה צריכה להפתיע את מי שקצת זוכר את ההיסטוריה. אחרי שהצעתו ההרפתקנית והמופקרת בקמפ-דיוויד נדחתה בידי ערפאת במתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, ברק זחל, תחת אש הטרור, לטאבה וניסה עד הרגע האחרון לפני הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה (2001) להציע לערפאת עוד ויתורים ובלבד שיוכל להציג בבחירות איזה נייר.

היועמ"ש, לימים המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, כתב לו מכתב ובו הזהיר אותו, שאינו רשאי ואינו מוסמך, שבועות וימים לפני הבחירות, לחייב את ישראל בהסכם מרחיק לכת כל כך. הוא הורה לו להשעות את המו"מ עד לאחר הבחירות. ברק צפצף בבוז על הנחיית היועמ"ש ואיים לפטר אותו.

 

קואליציה עם עודה – אני בעד קואליציה עם המפלגות הערביות. אך לפני כן עליהן לקיים מספר תנאים. א. להכיר בכך שישראל הינה ותהיה לעד מדינת הלאום של העם היהודי, וכל ניסיון לשנות את מהותה וזהותה אינו לגיטימי. ב. אין ולא תהיה "זכות" "שיבה" ולא יהיה כל דיון או מו"מ על הנושא. ג. זכותה וחובתה של ישראל להגן על עצמה ועל אזרחיה ולנהל מלחמת חורמה בטרור הערבי.

איני רואה כל מניעה בהצטרפותן של מפלגות ערביות שתעמודנה בשלושת התנאים.

(גם לאחר שיקבלו את כל התנאים, יהיה עליהן לעמוד בתנאי נוסף: להעיף את עופר כסיף).

 

אין בסיס משותף – השוקניה הסתערה בסוף השבוע על כחול לבן בשל סירובה המוחלט לבחון אפשרות של קואליציה עם הרשימה המשותפת, האנטי ישראלית. פשקוויל המערכת, פשקוויל של רווית הכט ופרשנות של ג'קי חורי, מדקלמים אותו מנטרה תוקפנית. פשקוויל המערכת מאשים את כחול לבן בגזענות. רווית הכט – בגזענות ובכהניזם.

למה גזענות? כיוון שכביכול כחול לבן מתנגדת לערבים בתור שכאלה. וכי כחול לבן מוכנה, למשל, לקואליציה עם עופר כסיף, שנולד לאם יהודיה? אין שום בעיה בממשלה עם ערבים, אך לא תתכן ממשלה עם אנטי ישראלים.

אין כאן מניעת ייצוג מהערבים, כיוון שייצוג אינו בממשלה אלא בכנסת. הכנסת מייצגת את הבוחרים על פי הכוח שנתנו למפלגות השונות בקלפי. הממשלה מורכבת ממפלגות שיש ביניהן מכנה משותף מוסכם ויש להן רוב בכנסת. בכנסת יש קואליציה ואופוזיציה ובכך יש ייצוג לכלל הבוחרים.

איזה מכנה משותף יכול להיות למפלגות ציוניות עם הרשימה המשותפת? איזו תכנית יכולה להיות בסיס לשותפות כזאת? הרי על התשתית הבסיסית ביותר לכל מדיניות אין הסכמה עם המשותפת – עצם זכות קיומה של המדינה היהודית.

הממשלה אחראית בראש ובראשונה על ביטחון המדינה. בכל עימות בין ישראל לערבים, כולל בשנים האחרונות – ב"צוק איתן", "אינתיפאדת הסכינים" וב"סבבים" בגבול עזה, הרשימה המשותפת תמכה באויב. האם היא יכולה לשבת בממשלה שמנהלת את המלחמה באותו אויב.

אילו הקואליציה הייתה אמורה לתת ייצוג לכל, ולא לבטא הסכמה על תכנית משותפת, איימן עודה היה דורש לצרף אותו לכל ממשלה, ללא תנאי. עובדה שהוא עצמו לא דרש זאת, אלא העמיד שורה של תנאי סף לנכונות להצטרף לקואליציה.

התנאים שהוא הציג כמובן אינם קבילים ואינם יכולים להיות קבילים על כחול לבן – ביטול חוק הלאום, הפסקת "אקיבוש", הלבנת הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי ועוד. כל התביעות הללו אינן יכולות להיות אפילו בסיס למו"מ עם כחול לבן, גם אילו היה מדובר במפלגה יהודית.

כאשר עודה מדבר על הפסקת "אקיבוש" – על איזה "קיבוש" הוא בדיוק מדבר? הרי הוא תומך בפלשתינאים ברצועת עזה, שאחרי הנסיגה עד גרגר החול האחרון ברצועה ועקירת כל יהודי משם, ממשיכים להילחם נגד "אקיבוש".

איזה "קיבוש"? זה שמונע מהם לבצע את צעדות ה"שיבה". מה תהיה עמדתה של המשותפת, אם תהיה חברה בממשלת ישראל, באשר לניסיונות החדירה לישראל בשם ה"שיבה"? האם יתכן שהם יהיו חלק מן ההחלטה על ההתייחסות הישראלית? הרי זה אבסורד.

תנאי נוסף של עודה היה חידוש המו"מ עם הפלשתינאים. זה תנאי פאתטי, כיוון שהוא מופנה כלפי ישראל, שעה שמי שמסרב למו"מ אינה ממשלת ישראל אלא אבו מאזן.

ואגב, כדאי לזכור שכל מרכיבי הרשימה המשותפת ושאר חבריו של עודה לחד"ש, כולל יהודי המחמד שלהם, יצאו נגד יוזמתו.

 

האידיאל של הרשימה המשותפת – בראיון של איימן עודה לנחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", שבו הביע את נכונותו להצטרף לקואליציה, הוא הציג רשימה של תנאי סף, שרובם בלתי קבילים בעליל, אבל חלקם לא רק קבילים אלא מוצדקים; כוונתי לחלק מן הדרישות האזרחיות, הנוגעות לתנאי החיים של ערביי ישראל. אלה דברים שממשלת ישראל צריכה לקדם, מתוך מחויבותה לאזרחים הערביים, ובשום אופן לא מתוך כניעה ללחץ פוליטי של מפלגה אנטי ישראלית.

לשבחו של נתניהו ייאמר, שממשלתו האחרונה עשתה יותר מכל ממשלה אחרת בעבר לקידום הציבור הערבי והשקיעה בכך מיליארדי ₪. בין השרים שקידמו במיוחד את הציבור הערבי ניתן למנות את שרי הבית היהודי בנט ושקד.

ברנע שאל על כך את עודה, ותשובתו מבהירה מדוע ההשקעה במגזר הערבי צריכה להיעשות מעל ראשה של הרשימה האנטי ישראלית, ולא באמצעותה: "אני מאוד רוצה לקדם את הכלכלה שלנו, אבל לא כאשר רומסים אותנו מלמטה. אנחנו לא יכולים להשלים עם מה שמכונה 'שלום כלכלי', לא בגדה ולא כאן.

זאת תפיסה שאומרת, אפשר לקנות את הערבים בכסף". משמעות דבריו ברורה – מה שמעניין אותו באמת אינו הפיתוח האזרחי והכלכלי של המגזר, אלא הכרה לאומית בכך שישראל אינה מדינה יהודית (ולכן הציב כתנאי סף את ביטול חוק הלאום). לכך אסור, כמובן, להסכים. וכיוון שאחריותה של הממשלה היא לכל אזרחי ישראל, אין להפוך את האזרחים הערביים בני ערובה ללאומנות האנטי ישראלית של הרשימה המשותפת.

בין דרישותיו המוצדקות של עודה, הוא מציין את נושא הפשיעה: "מבצעי איסוף נשק מהציבור ואכיפה נגד ארגוני פשע; הקמת צוות בין-משרדי למאבק בארגוני הפשע". צודק ב-100%. אבל דבר אחד הוא שוכח ומשכיח – שבכל פעם שהמשטרה נכנסת לאכוף את החוק במגזר הערבי, היא מתקבלת באלימות קשה ובמטחי אבנים. ומי גדולי המסיתים שתמיד נמצאים במקום ומשלהבים את היצרים? מי אם לא איימן עודה וחבריו?

השקת הקמפיין של הרשימה המשותפת נעשתה בשני אירועים נפרדים, לציבור הערבי ולציבור היהודי. ברנע נכח בהשקה לציבור היהודי. הוא מצטט את יהודי המחמד של הרשימה, עופר כסיף, שקצר מחיאות כפיים מן הקהל באומרו: "זכות השיבה לפלשתינאים היא החיים האמתיים". ה"שיבה" – משמעותה הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. התביעה ל"זכות" הזאת היא האמצעי להנצחת הסכסוך. כל עוד הרשימה המשותפת תומכת בכך, היא מעידה על עצמה, שתכניתה היא חיסולה של מדינת ישראל, ובתור שכזאת כמובן שאינה בת שיח לשום מו"מ קואליציוני.

 

עף על עצמו – אם אחרי הבחירות ואחרי הקמת ממשלה חדשה אמיר אוחנה יהיה שר המשפטים (אני מקווה מאוד שלא), הוא יוכל לפטר כאוות נפשו את המנכ"לית ולמנות את מי שהוא רואה לנכון למנכ"ל, כיוון שמנכ"ל הוא משרת אמון של השר.

אולם אמיר אוחנה הוא מינוי זמני בממשלת מעבר עד הבחירות. הוא אפילו לא נדרש לקבל את אמון הכנסת. הוא לא יכול לקבוע מדיניות, לבצע שינויים משמעותיים או לפטר מנכ"ל. ההתחכמות של "המנכ"לית התפטרה לבקשתו של השר", כדי לעקוף את האיסור לפטר, היא עלבון לאינטליגנציה. היועמ"ש שגה כאשר אישר, בחריקת שיניים, את ההתחכמות הזאת. וטוב שבית המשפט העליון עצר את המהלך. אוחנה עף על עצמו, ובג"ץ העמיד אותו במקום.

 

מיזם ציוני נפלא – אחת התופעות הציוניות היפות ביותר בישראל, היא החיילים הבודדים; צעירים יהודים שמתנדבים לשירות בצה"ל.

נתקלתי לראשונה בחיילים כאלה עוד בשירותי הסדיר. פיקדתי על חיילים בודדים בבית הספר למ"כים, בגדוד 906. רובם היו חיילים מצטיינים, מלאי מוטיבציה והתלהבות. היה לי חייל אחד, דיוויד שמו, בן 28. תחילה חששתי מעצם הפיקוד על מי שמבוגר ממני ב-8 שנים. איך הוא יקבל את מרותי? לא היה חייל משקיען ממנו, מורעל ממנו. הוא היה מאגיסט וההתלהבות שלו הייתה כשל בן 18.

אח"כ היו לנו בקיבוץ אורטל לאורך השנים 5 גרעיני עולים, שהורכבו מחיילים בודדים. חברי האחרון שבהם, גרעין צב"ר, התארחו השבת באורטל, לציון עשור לעלייתם. רובם הגדול עלו לארץ ונשארו בה.

כתבה גדולה ב"הארץ", יצאה חוצץ נגד מיזם החיילים הבודדים. נקודת המוצא שלה הייתה ההתאבדויות. בחצי השנה האחרונה התאבדו שני חיילים בודדים וגם בשנה שעברה התאבדו שני חיילים בודדים.

יש לציין, על פי הנתונים בכתבה עצמה, שבכל עת משרתים בצה"ל כ-3,500 חיילים בודדים (לא כולל חיילים המגודרים בודדים בשל נסיבות חייהם בארץ). כותרת הכתבה: "כ-10% מהמתאבדים בצה"ל הם עולים בודדים, אז למה להביא אותם?" המסר הוא שאם 10% מן המתאבדים משתייכים לאוכלוסיה שמהווה 2% מחיילי צה"ל, עדיף לא לקלוט חיילים בודדים.

דובר צה"ל מכחיש את הנתון, וטוען שחלקם של החיילים הבודדים בקרב המתאבדים הוא כחלקם בצה"ל. לא אכנס למחלוקת על אודות הנתונים. נניח שהנתון של "הארץ" קרוב יותר למציאות. זאת סיבה לבטל מיזם כזה? כל התאבדות היא דבר נורא. ראוי לבחון איך לשפר את המיון של החיילים הבודדים, את הליווי שלהם בצה"ל, אבל לבטל?

ישראל היא מדינת העם היהודי, ומשימתה לקרב את היהודים למדינה. האם עליה לדחות מי שרוצים להתנדב לצה"ל ולהגן על המדינה היהודית? וכיוון שרבים מהם גם עולים לארץ – הרי שהתרומה גדולה ביותר. קיומו של מפעל כזה וטיפוחו הנם משימה ציונית ראשונה במעלה, וזה בדיוק מה שגורם לשוקניה לצאת נגדו.

בכתבה נאמר שהמיזם זה קיים "חרף שיעור המתאבדים הגבוה… בעיקר כי הם עוזרים בגיוס תרומות". והטיעון הזה הוא אנטישמיות לשמה.

 

ממואר מקסים – המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת, היא על סיפורו של יהודה ליטני במוסף התרבות והספרות של "הארץ": "גולדה השיבה מיד: בהול שְׁמָהוּל, כל דבר יכול לחכות!" ממואר מקסים מימיו כסטודנט תפרן בניו-יורק של שנות השישים המוקדמות, שעבד לפרנסתו כתורן לילה במחלקת הצופן של הקונסוליה הישראלית בניו יורק. הוא מספר על אירועי לילה שבו הוזעק לטפל במברק אל שרת החוץ גולדה מאיר ששהתה בניו-יורק במהלך עצרת האו"ם. על קורותיו באותו לילה לא אספר כדי שלא אחטא בקלקלן [=ספוילר].

 

הזכות הגדולה – במלאת שלושים למותו של אבי, יוסי הייטנר, עלינו לקברו לטקס אזכרה וגילוי מצבה.

בתום הטקס הלכנו למצבה לזכר הנספים מקהילת רדאוץ, עיירת הולדתו של אבי בבוקובינה, שנספו במחנה טרנסניסטריה ומקום קבורתם לא נודע. יש בין המונצחים הייטנרים, אך דודי, סביו וסבתותיו של אבי ובני משפחה נוספים אינם מופיעים, ויהיה עלינו לדאוג לתיקון הדבר.

כשעמדתי מול המצבה הזאת, חשבתי על הזכות הגדולה של אבי – שזכה לשרוד את השואה, לעלות לארץ ישראל, להיות שותף לבניינה ולמלחמה על הקמת המדינה, לבנות בישראל משפחה לתפארת ולהאריך ימים.

 

ביד הלשון

הגיעו מים עד נפש – בראיון עם פרופ' ליאוניד אידלמן, יו"ר ההסתדרות הרפואית העולמית ומועמד "ישראל ביתנו" לתפקיד שר הבריאות, הוא תיאר במילים קודרות מאוד את מצב מערכת הבריאות בישראל והשתמש פעמים אחדות בביטוי "הגיעו מים עד נפש".

משמעות הביטוי היא שהמצב בלתי נסבל, אי אפשר להמשיך כך. במקור נאמר "באו מים", ולא "הגיעו מים". "הוֹשִׁיעַנִי אֱלֹהִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ" (תהלים סט, ב).

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: