יום שישי, 28 בפברואר 2020, ג' אדר ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 058-4337220

הטור של אורי הייטנר בצפונט

אקטואליה

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

צרור הערות, והפעם – המפה הפוליטית, מחוץ לקופסה, יש דרך שלישית, המשותף, תיאום בינלאומי, קונצנזוס לאומי, בפירוש הנרחב ביותר של המושג, לא המחנה שלך, הגמגום, ועוד על אשכול, אירוע היסטורי, מסר חשוב מאוד, נושאי דבר האומות, מכחישי השואה, החשיש של כולנו, עצמאות המשפט, חוסכת תחמושת, שמאל ציוני, השחרור, מרתקת את הקורא וביד הלשון – האיש שלנו

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אורי הייטנר

חבר קיבוץ אורטל, חוקר במכון שמיר למחקר בקצרין, פובליציסט בעל בלוג בנושאים אקטואליים

uriheitner@gmail.com

https://heitner.wordpress.com/

המפה הפוליטית – פרסום "עסקת המאה" עשוי למצב מחדש את המפה הפוליטית בישראל. הוא יבהיר, שבתחום המדיני כחול לבן והליכוד קרובים מאוד זה לזה, והם נבדלים מהימין שמימין לליכוד ומהשמאל שממפלגת העבודה ודרומה. התהום בין כחול לבן והליכוד אינו נוגע לגבולות המדינה, אלא לתוכנה ולדמותה המוסרית.

 

מחוץ לקופסה – נתניהו ביצע תרגיל מבריק, שהכניס את כחול לבן למלכוד. הוא הזמין את גנץ להצטרף אליו לפסגה בוושינגטון. אם גנץ ייענה להצעה, הוא יהיה מעין ניצב בחגיגה שנתניהו במרכזה, ערב הבחירות. אם יסרב, התנהגותו תתפרש כבלתי ממלכתית, כמנוגדת ל"ישראל לפני הכל" ועלולה להתפרש כעלבון לטראמפ, והתחלה רעה של מערכת היחסים בין מי שעשוי להיות ראש הממשלה בקרוב לנשיא ארה"ב.

בדילמה הזו, עֶמדתי הייתה שעליו לנסוע. כתבתי על כך לבוגי יעלון וח"כי תל"ם, העליתי רשומה ברוח זו לפייסבוק.

לשמחתי, בני גנץ הוכיח חכמה ותכסיסנות פוליטית בפתרון מחוץ לקופסה, שהוציא אותו ואת כחול לבן מן המלכוד. שעה שהתקשורת דווחה עד רגע הצהרתו, שהוא ישיב להזמנה בשלילה, רקם גנץ מהלך מבריק עם הנשיא טראמפ, ששיבש את התכסיס של נתניהו. הוא ייוועד עם טראמפ כראש הסיעה הגדולה בכנסת ומועמד מוביל לראשות הממשלה, ולא כפי שנתניהו ניסה ללהק אותו.

אילו נתניהו ידע שזאת תהיה התוצאה, לא היה מעלה על דעתו ליזום את הזמנת גנץ.

 

יש דרך שלישית – תכנית טראמפ היא התכנית המתאימה ביותר למרכז הישראלי, לכחול לבן. אין זו תכנית של ארץ ישראל השלמה וסיפוח מיליוני פלשתינאים לישראל, באופן שעלול לסכן את הרוב היהודי במדינת ישראל.

אין זו תכנית מופקרת של נסיגה לקווי 4.6.67 ועקירת חבלי התיישבות. זו תכנית חכמה, של פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון והיא דומה מאוד לתכנית "הדרך השלישית" משנות ה-90 (בהנחה שההדלפות על תוכנהּ נכונות). על כחול לבן לאמץ את התכנית.

תכנית טראמפ עשויה להוות הזדמנות לשיקום הקונצנזוס הלאומי בישראל, הגם שהשמאל והימין הקיצוני ידחו אותה. הייעוד של כחול לבן הוא שיקום הקונצנזוס הלאומי בישראל, הן בסוגיית הממלכתיות ומדינת החוק, אך גם בתחומי החוץ והביטחון. לכן, כאשר תכנית כזו עולה – על גנץ להיות שם.

בפגישתו עם הנשיא טראמפ, על גנץ להודיע שהוא מקבל את התכנית, וישתית על יישומה את ממשלתו.

 

המשותף – המשותף בין מתווה קלינטון לתכנית המאה – את שניהם הפלשתינאים דחו על הסף.

 

תיאום בינלאומי – אם אכן "תכנית המאה" כוללת בתוכה את ריבונות ישראל על בקעת הירדן – זה התיאום הבינלאומי הנדרש. זאת הזדמנות שיש לנצל.

 

קונצנזוס לאומי – פשקוויל המערכת של "הארץ" משתלח בבני גנץ על הבטחתו להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן. "חסידי הסיפוח בימין יכולים לראות בדבריו ניצחון אידיאולוגי ולזקוף אותו לזכותם. מי היה מאמין עד לפני שנים מעטות, ששתי האלטרנטיבות הפוליטיות המרכזיות בישראל ינופפו בדגל הסיפוח?"

אז לידיעת דבוקת שוקן – הקונצנזוס על בקעת הירדן היה יציב ממלחמת ששת הימים עד שנת 2000. בנאומו האחרון בכנסת, שבה הציג רבין את מורשתו המדינית, הוא אמר שבקעת הירדן "בפירוש הנרחב ביותר של המושג", כלומר עד מזרחה מכביש אלון, תהיה ישראלית. רק ברק, בשנת 2000, הציע לערפאת הצעה מופקרת שכללה, בין שאר כשליה, נסיגה מבקעת הירדן. אנו זוכרים כיצד זה נגמר ולאן זה הוביל.

למרבה הצער, למרות כל הכישלונות, מפלגת העבודה טרם הפיקה לקח ועד היום לא חזרה בה מתמיכתה בהצעה המופקרת, והיא עוד מתפלאת למה הגיעה לאן שהגיעה. אבל בשנה האחרונה קמה מפלגת מרכז גדולה, שהיא ורק היא מהווה אלטרנטיבה לשלטון נתניהו. כחול לבן משקמת את הקונצנזוס הלאומי, בין השאר על בקעת הירדן.

כמובן שמנסחי פשקווילי המערכת, שנוזפים בגנץ, אינם מתכוונים לתמוך בכחול לבן. וגם לא במפלגת העבודה-גשר-מרצ.

כך מסתיים הפשקוויל: "למחנה הזה דרוש מנהיג שניחן באומץ להעז להציע חלופה מדינית לזו של נתניהו והימין. היטיב לנסח את התסכול מדבריו של גנץ יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה, שאמר כי 'לאזרחי המדינה מגיעה תקווה ולא חיקוי — ככה לא מחליפים ראש ממשלה' ". ברור מיהם נושאי התקווה של השוקניזם. בשבוע הבא, אם לא תהיינה הפתעות, אחת ממבשרות אותה "תקווה", ח"כ יזבק, תיפסל מהתמודדות לכנסת.

 

בפירוש הנרחב ביותר של המושג – אמנון אברמוביץ' אמר בשידור טלוויזיה שרבין, שרון ונתניהו מעולם לא התייחסו לבקעת הירדן כגבול המדיני של ישראל אלא רק כגבול ביטחוני. הוא הסביר שמדובר בעניין טכני, שתהיה שם איזו גדר ומעליה ירחפו כמה מל"טים ואולי כמה חיילים ישמרו על הגדר. הבל ורעות רוח. הדברים נכונים אולי לגבי נתניהו, שהסכים לכך במו"מ על תכנית קרי, אך בוודאי לא לגבי רבין ושרון.

רבין דגל עד יומו האחרון בעקרונות תכנית אלון. לב לבה של התכנית הייתה בקעת הירדן ישראלית, כגבולה המזרחי של מדינת ישראל. כאשר דובר על גבול ביטחון, מתכנית אלון ואילך, לא הייתה זו אמירה שזה לא יהיה הגבול המדיני, אלא שבשל משמעותה הביטחונית של בקעת הירדן, שם יהיה הגבול המזרחי.

יגאל אלון קצת היכה על חטא על השימוש במושג "בקעת הירדן", בתכניתו, שאכן נטמע בתודעה הציבורית, וחשש שהמושג עלול להתפרש באופן מצומצם ומצמצם (אם כי, כמובן, לא במובן המגוחך שהציג אברמוביץ').

בנאום שנשא בוועידת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ שפיים ב-1976 אמר אלון: "לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעיה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית".

אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו-ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב".

וכשרבין דיבר על בקעת הירדן, הוא התכוון בדיוק לדבריו של אלון. בנאומו המדיני הפרוגרמטי בכנסת, בדיוק חודש ערב הירצחו; נאום שבו הציג לראשונה את הקווים האדומים שלו טרם המו"מ על הסדר הקבע והוא מורשתו המדינית, הוא הציג את השטחים שמהם בכל מקרה לא תהיה נסיגה.

ויש לציין, שהוא לא העלה על דעתו את רעיון העוועים של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים בשטחה הריבוני של ישראל כ"פיצוי" על כל שטח שישאר בידי ישראל. הרי חילופי השטחים מתבססים על העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67, ואילו כותרת תפיסתו של רבין הייתה "לא ניסוג לקווי 4.6.67". בין השטחים שאותם מנה רבין, מופיעה גם בקעת הירדן. וכך הוא אמר: "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה".

למה הוא טרח להוסיף את המילים "במושג הנרחב ביותר של המושג הזה?" בדיוק כדי למנוע פרשנות מן הסוג של אברמוביץ'. ולמה הוא התכוון כאשר אמר זאת? בדיוק למה שפירט יגאל אלון. כלומר כל השטח שבין נהר הירדן ומערבה, כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון, עד קו האוכלוסיה הפלשתינאית הצפופה.

יש לפרשן אברמוביץ' מיקרופון לבטא את דעותיו? שיבטא את דעותיו. אל ייחס אותן לרבין.

 

לא המחנה שלך – איש השמאל השוקניסטי הרדיקלי אורי משגב, תקף בחריפות את כחול לבן, הן על היותה אופוזיציה ממלכתית (כלומר לא מספיק לוחמנית) ובעיקר על עמדותיה המדיניות. הוא תקף את כחול לבן על סירובה לראות ברשימה המשותפת שותפה אפשרית לקואליציה וגינה את עמדתה בנושא בקעת הירדן.

עיקר הגינוי היה על ביקורתו של בני גנץ על הממשלות שניהלו בעבר מו"מ על הבקעה. משגב ערבב את רבין, ברק ואולמרט לעיסה אחת של מי שכביכול ויתרו על הבקעה, ואמר שהם לא ויתרו על גבול הביטחון כי הציעו להשאיר איזו תחנת התרעה על הירדן. כותרת הפשקוויל: "יש לי חלום: להתעורר יום אחד ולא להתבייש במנהיגי המחנה שלי".

העליתי תגובה למאמר בזו הלשון: הם לא מנהיגי המחנה שלך. הם לא שמאל רדיקלי. אם הם יאמצו את הדעות שלך, רוב מצביעי כחול לבן (אני ביניהם) יתביישו בהם. רבין הציב קו אדום למו"מ – בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, כלומר לפי תכנית אלון – כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון, יהיה תמיד ישראלי.

ואילו ברק ואולמרט ויתרו על בקעת הירדן בהצעותיהם המופקרות, וראינו איזה שלום הם הביאו. הרי האויב לא הסתפק בפחות מ"זכות" השיבה, כלומר הטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. כחול לבן היא מפלגת מרכז, שקמה כדי לשקם את ההסכמה הלאומית הציונית השפויה.

 

הגמגום – לוי אשכול היה אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. אשכול הוא האדם שהקים יישובים רבים יותר מכל אדם אחר בתולדות הציונות. הוא האדריכל של המשק הישראלי. הוא ראש הממשלה שהוביל את צה"ל לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים.

והוא היה שר הביטחון שהכין וצייד את צה"ל למלחמת ששת הימים. אבל מי שזכה לתהילה היה משה דיין, שהצטרף לממשלה כשר הביטחון שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה. ולמה נאלץ אשכול לוותר על תיק הביטחון? כי הוא לא היה פצצת כריזמה, אלא איש מעשה צנוע. ובגלל הגמגום.

איזה גמגום? בנאום רדיו לאומה בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה, היה תיקון קטן של הרגע האחרון בטקסט, בכתב ידו של ישראל גלילי. אשכול התקשה לקרוא את המילה, ואמר "אהה… אהה…". מיד הופצו שמועות שהוא גמגם, מבולבל, איך הוא יוביל אותנו במלחמה וכו'.

בכנס הבחירות של נתניהו, הוא לעג ל"גמגום" של גנץ. אילו גנץ היה מגמגם באמת, הרי רק מנהיג עלוב נפש ובזוי היה לועג לו על לקותו, לקול תרועות ההמונים. אבל גנץ אינו מגמגם. אז אולי הוא התבלבל באיזה ראיון, או אמר איזה "אהה". מזה השרלטן מנסה לעשות הון פוליטי. הוא מעיד בכך בעיקר על עצמו.

ישראל ראויה למנהיגים מן הסוג של אשכול ושמיר. אנשים צנועים, לא זחוחים ויהירים שעפים על עצמם.

 

ועוד על אשכול – לוי אשכול היה המיישב הגדול של הגולן. בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים למותו, קמו 1/3 מן היישובים שקמו בגולן בכמעט 53 שנות התיישבות. אבל כאשר יגאל אלון הציג ב-1968 את ההצעה לסיפוח הגולן, אשכול סירב אפילו להעלות זאת לדיון בממשלה, כדי לא לקומם עלינו את ארה"ב. הוא אמר שסיפוח הגולן נעשה לאט לאט באמצעות ההתיישבות, וכל עוד האמריקאים מסכימים לכך בשתיקה, לא צריך להתגרות בהם. הוא היה איש הציונות המעשית.

יגאל אלון, שגם לו חלק מרכזי בהתיישבות בגולן, צדק, לדעתי. אבל הסיפור הזה מעיד על כך, שהתנגדות לסיפוח בעיתוי ספציפי, משיקולים מדיניים, אינה מעידה על התנגדות לכך ששטח מסוים יהיה ישראלי.

הגולן סופח 14 שנים לאחר תחילת ההתיישבות. אני תומך בסיפוח בקעת הירדן. אבל הפיכת הנושא הרציני הזה לסחריר בחירות כדי להסיח את הדעת מהדיון על החסינות, היא עלובה. יש לזכור, שנתניהו הוא ראש הממשלה ב-12 השנים האחרונות.

לא זו בלבד שהוא לא סיפח את בקעת הירדן, הוא גם ייבש אותה, הזניח אותה, לא נקף אצבע נגד הטרור החקלאי שממנו סובלים יישובי בקעת הירדן, כולל גניבת מימיהם. אני לא מתרשם מסחריר הבחירות שלו.

(אבל אם הוא יעלה להצבעה את הסיפוח, אף שמדובר בסחריר שקוף וזול, יש להצביע בעד).

 

אירוע היסטורי – נשיא פולין, שהחרים את כנס פורום השואה בירושלים, אמר שאת יום השנה ה-75 לשחרור אושוויץ יש לציין באושוויץ, ואף הגדיר זאת כ"מובן מאליו".

לא. המקום הראוי לציין את האירוע הוא ירושלים. הרי לא מדובר בכנס של היסטוריונים וחוקרי השואה, אלא בכנס של מנהיגי העולם, שצריכים לשאת מסר לעמיהם ולעולם כולו. מסר – עם הפנים לעתיד.

האירוע צריך להתקיים בירושלים, כיוון שירושלים היא בירתה של ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, מדינת העם שהשואה נועדה להשמידו. מדינת ישראל אמנם לא קמה בשל השואה, אלא בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, כנאמר במגילת העצמאות, אך היא גם התשובה הניצחת לשואה.

השואה נועדה להשמיד את העם היהודי, והיום מדינת העם היהודי היא אחת המדינות החזקות והמתקדמות בעולם. ומנהיגי העולם כולו עולים לרגל לירושלים, כדי לבטא את הזדהותם עם העם היהודי ועם מדינתו.

כמובן שהדבר חשוב במיוחד כאשר מתנהלת מערכה להחרמתה של מדינת ישראל ולדה-לגיטימציה שלה. המערכה של ה-BDS היא שיאו של גל אנטישמיות הולך ומתחזק במרבית מדינות העולם.

חלק מן האנטישמים מסווים את האנטישמיות שלהם, שאינה פוליטיקלי קורקט, כ"אנטי ציונות". עולים מנהיגי תבל לירושלים כדי להוציא משם קול ברור נגד האנטישמיות לכל גווניה, כפי שאמר נשיא צרפת מקרון במילים ברורות: "אנטי ציונות היא אנטישמיות.

קיומו של פורום השואה בירושלים, וההד שלבטח ייצא ממנו לכל רחבי תבל, הוא אירוע היסטורי חשוב ביותר.

 

מסר חשוב מאוד – עקבתי בדריכות והתרגשות אחרי כל הנאומים באירוע פורום השואה העולמי, ב"יד ושם". כל הנאומים היו מרוממי נפש, חשובים ומרגשים. יותר מכל התחברתי לנאומו של הנשיא ריבלין, ובעיקר למסר שישראל לא קמה כתגובה לשואה, אלא חזרנו לארצנו, למולדתו של העם היהודי.

המסר הזה חשוב במיוחד באירוע הזה. כאשר מנהיגי העולם עולים לירושלים ומצדיעים לישראל, והדבר נעשה בהקשר של זיכרון השואה והמאבק באנטישמיות, חשוב היה שנשיא מדינת ישראל יזכיר זאת. ארץ ישראל היא מולדתנו. קיומה של מדינת לאום יהודית ריבונית במולדתנו, היא מימוש זכותנו להגדרה עצמית. מסר חשוב מאוד. אהבתי גם את העובדה שהוא נאם בעברית.

 

נושאי דבר האומות – ב-1996 ביקר נשיא מדינת ישראל עזר ויצמן בגרמניה, ונשא נאום היסטורי בפני הפרלמנט הגרמני. היה בדבריו משא האומה היהודית, מפי נשיא המדינה היהודית, לעם הגרמני, העם שחולל את השואה.

עד היום, שנות דור אחרי השמעת הנאום, אני נתקל בציטוטים ממנו. ומעניין אם איזשהו עיתונאי גרמני כתב אז שבעצם הנאום הזה לא באמת חשוב, כי ויצמן נושא רק בתפקיד סמלי והוא לא מנהיגה של ישראל.

דומני שמכל הנאומים בכנס פורום השואה העולמי ביד ושם, הנאום שייזכר יותר מכל יהיה נאומו של נשיא גרמניה.

אבל נחמיה שטרסלר כתב מאמר ב"הארץ" שבו ניסה להמעיט בחשיבות הכנס, כיוון שלמעט כארבעה אורחים, כל השאר אינם באמת מנהיגי המדינות, אלא נושאים בתפקידים סמליים; נשיאים ומלכים.

נכון, מי שנושאים באחריות לתכנית אופרטיבית למלחמה באנטישמיות, הם ראשי ממשלות או נשיאים שעומדים בראש הרשות המבצעת בארצותיהם. אבל נשיא, מלך או נסיך, שמייצג את מדינתו בכנס כזה, מבטא בעצם השתתפותו את דבר מדינתו לא פחות מראש האקזקוטיבה.

ואגב, ראשי הרשויות המבצעות היו מעטים, אך היו בין המנהיגים החשובים ביותר בעולם – נשיאי רוסיה וצרפת.

 

מכחישי השואה – צבי בראל פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד כנס השואה הבינלאומי בישראל. דוגמית מייצגת לפשקוויל – הוא ממליץ לפוטין, שכאשר הוא חונך את קיר הזיכרון להרוגי המצור הנאצי על לנינגרד, לזכור ש"גם בעזה יש איזשהו מצור" וכו' וכו'. הרי ברור – אנחנו הנאצים. אפשר לקבוע רשמית: צבי בראל הוא מכחיש שואה.

חברו לדבוקה, מכחיש השואה גדעון לוי, פרסם פשקוויל נאצה נגד הפורום ונגד ראשי העולם שבאו לירושלים, תחת הכותרת "מיד ושם לכו לגטו עזה".

 

החשיש של כולנו – העונש שהושת על נעמה יששכר היה עונש אכזרי ובלתי פרופורציונלי לחומרת העבירה בצורה קיצונית. יתר על כן, אין ספק שהעונש לא נבע ממדיניות הענישה הפלילית ברוסיה, אלא מהוראה מדינית לבית המשפט לפגוע בה כבת ערובה בסוגיה אחרת לגמרי. לכן, בצדק הציבור הישראלי חש עמה הזדהות, בצדק הנשיא וראש הממשלה פעלו לשחרורה וטוב שהצליחו בכך.

אולם אסור לשכוח, שאין המדובר באסירת ציון, לא בלוחמת שנפלה בשבי האויב וגם לא בצעירה תמימה שהמשטרה החשאית ברוסיה השתילה חשיש בתיק שלה. מדובר בעבריינית. אל לנו להפוך אותה לגיבורה לאומית. היא לא. ואין מקום לחגיגות מוגזמות לרגל שחרורה.

עצמאות המשפט – הלקח החשוב ביותר שעלינו ללמוד מפרשת נעמה יששכר, הוא ההזדמנות שניתנה לנו לראות מה המשמעות של בית משפט לא עצמאי, שכפוף ל"רצון העם", כלומר למרותו של המנהיג הנבחר.

 

חוסכת תחמושת – אשתו של יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין, שמתמודדת לכנסת, עתרה לוועדת הבחירות המרכזית בתביעה לפסול את רשימת העבודה-גשר-מרצ. ואני תמה. למה לפסול אם אפשר לרצוח?

 

שמאל ציוני – מי אמר? " אני לא אומר כיבוש. אני בעד להתנתק מהפלסטינים, לקבוע גבולות לישראל, ואני לא אומר כיבוש. כי כיבוש זה לקחת משהו שלא שלך. ואני אומר, חבר'ה, אני ציוני. כשחלמנו על הציונות בראשיתה, זה היה לחזור לארץ ישראל ההיסטורית. עם ישראל צמח יותר בשילה, בבית אל בבית לחם ובחברון מאשר בתל אביב, נתניה וחדרה.

אז אני לא אומר כיבוש. אז מה? מה זה משנה למה הגעת למסקנה שצריך להתנתק מהפלסטינים? מה זה משנה איך הגעת למסקנה שחייבים לשים גבולות לישראל?" את הדברים אמר בראיון לרווית הכט ב"הארץ" ח"כ יאיר גולן.

העמדות הפוליטיות של יאיר גולן רחוקות משלי. אבל משנה לי מאוד למה הוא הגיע למסקנות שהגיע. העמדה שלו היא עמדה ציונית. עמדת שמאל ציוני. אמירה שבעבר ניתן היה לשמוע כמותה במפ"ם, למשל, שהיא המ"ם של מרצ. ניתן היה לשמוע אמירות כאלו ממנהיגי מפ"ם יערי וחזן. אבל כבר הרבה מאוד שנים לא נשמעה אמירה כזאת במרצ.

גולן מסביר את הבעיה של השמאל הישראלי ומה גורם לו להצטמק ולהתנדף. "הדבר הראשון שהשמאל שגה בו הוא נטייה לאיזושהי בינלאומיות, גישה אוניברסלית… הכל סובב סביב פנייה לצדק של ביהמ"ש הבינלאומי בהאג, ומה יגידו בחוץ, ואיך זה ייראה ב… לא! זו טעות! צריך לדבר כאן ועכשיו לאנשים שיושבים כאן, חיים כאן.

הלוקאל פטריוטיזם הוא דבר בסיסי בשביל לייצר הזדהות. השמאל עשה לעצמו נזק עצום בזה שניסה להיות בינלאומי מדי". (תיקון מושגי – מדובר בפטריוטיות, לא בלוקאל פטריוטיות. לוקאל פטריוטיות הוא פטריוטיות לעיר, ליישוב או לאזור שאם חי בו, וגולן מתכוון לפטריוטיות לאומית).

והריאיון מלא ציטוטים כאלה, כולל ביקורת על צה"ל שהפסיק לרצות לנצח ועוד. הדברים הללו עוררו בי קורת רוח רבה. מזה זמן רב אני חרד מהקרע בחברה הישראלית, מתהליכי ההקצנה המטורפים. מהימין שנותן לגיטימציה לכהניזם ומהשמאל שנותן לגיטימציה לשוברים שתיקה ול-bdsיזם למינהו. כל צעד של התמתנות והתקרבות למיינסטרים הציוני הממלכתי הוא בשורה טובה.

כשקראתי את גולן, תחושתי הייתה שמהר מאוד הוא לא ימצא עוד את מקומו במרצ. שמהר מאוד הם יקיאו אותו. אבל הדברים עוררו בי גם תקווה. אולי המסר שלו יחלחל בקרב מרצ, שתחזור להיות שמאל ציוני לכל דבר, ולא תלך שבי אחרי הקוסמופוליטיות העקרה וההקצנה, בואך חד"ש. במילים אחרות, ככל שמרצ תהיה פחות מוסי רז ויותר יאיר גולן, תהיה זו בשורה חשובה לפוליטיקה הישראלית ולחברה הישראלית.

ודבר נוסף שכדאי ללבן עם יאיר גולן. אם הוא מכיר במשמעות הזיקה שלנו לחבלי ארץ ישראל, אך רוצה לסכל את האיום הדמוגרפי – למה הוא תומך בנסיגה ישראלית מלאה? הרי המסקנה המתבקשת מעמדותיו, היא פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון ובנוסח "תכנית המאה".

 

השחרור – מלחמת השחרור? העצמאות? הקוממיות? תש"ח? כל התשובות נכונות. ומדוע אני כותב בדרך כלל מלחמת השחרור? כי פעם כתבתי מלחמת השחרור בעבודה אקדמית ו"תיקנו" אותי שלא מקובל כבר להשתמש במילה הזאת. מאז, אני מקפיד לכתוב מלחמת השחרור.

מאז כבר לא מקובל להשתמש גם במלחמת העצמאות, ומשתמשים בנוסח ה"נייטרלי" מלחמת 1948. והמהדרין יאמרו "נכבה".

אז אני לא נייטרלי. אני מכנה את המלחמה מלחמת השחרור. היא שחררה את העם היהודי המשועבד והיא שחררה את מולדתנו. והיא גם מלחמת העצמאות והקוממיות שלנו, וגם מלחמת תש"ח. אך בשבילי היא קודם כל מלחמת השחרור.

 

מרתקת את הקורא – הרציתי בסמינר מחלקתי של החוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה, וחזרתי עם שלל – הגיליון החדש של כתב העת "אופקים בגיאוגרפיה", ובו סקירה מפרגנת על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", מאת פרופ' משה ענבר. מתוך המאמר: "סיפור חיים זה כתוב בצורה שמרתקת את הקורא ויחד עם זאת כחקר היסטורי עם מובאות של מסמכים ותעודות".

 

ביד הלשון

האיש שלנו – כתבת השער של מוסף "הארץ", הייתה כתבתו המרתקת של יוסי מלמן על אשרף מרואן, המרגל המצרי הבכיר שהעביר לישראל את המידע על מלחמת יום הכיפורים; בכיר המרגלים של ישראל, שחוסל, קרוב לוודאי, בידי המודיעין המצרי, ברצח שהוסווה כהתאבדות.

הכתבה התבססה על סדרת שיחות של מלמן עם דובי, מפעילו של מרואן, והיא הציגה את הפרשה מנקודת מבטו. כותרת עמוד השער הייתה "האיש שלו בקהיר". שלו = של דובי.

הכותרת הזאת היא פרפרזה לכינויו של אלי כהן, המרגל הישראלי בדמשק שנתפס והוצא להורג – "האיש שלנו בדמשק". כינוי זה נוצר בעקבות הספר על אלי כהן, מאת א. בן חנן, שיצא לאור ב-1968: "האיש שלנו בדמשק".

מוסיף ומעשיר את ידיעותיי דורון ארזי: "א. בן חנן" – שם העט של זוג המחברים אורי דן וישעיהו בן פורת – בעצמם לקחו את השם מן "האיש שלנו בהוואנה",Our Man in Havana רומן הריגול הסאטירי של גרהם גרין משנת 1958, שגם הפך לסרט ב-1959, ותורגם לעברית ב-1962.

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: