יום רביעי, 16 באוקטובר 2019, י"ז תשרי ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 058-4337220

דעות בצפונט

דעות

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

צרור הערות, והפעם – יוזמה מדינית כלכלית, אחדות לאומית, אתנן, יהודי מחמד סימן 2, הסכם צריך להפר, משפט צדק, מחנה השנאה, הדדיות וביד הלשון – לומר או לאמר

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אורי הייטנר

חבר קיבוץ אורטל, חוקר במכון שמיר למחקר בקצרין, פובליציסט בעל בלוג בנושאים אקטואליים

uriheitner@gmail.com

https://heitner.wordpress.com/

יוזמה מדינית כלכלית – ג'ארד קושנר, יועץ הנשיא טראמפ, שהציג את הפרק הכלכלי של "עסקת המאה", אמר שאי אפשר להפריד אותו מן הפרק המדיני. כיוון שהפרק המדיני טרם נחשף, איני יכול להביע דעה עליו ועל הקשר בינו לבין הפרק הכלכלי.

לדעתי, אכן ראוי ליצור קשר בין הסיוע הכלכלי המאסיבי לבין מהות מדינית. לראשונה, לאחר 71 שנים, מן הראוי שייעשה מאמץ כן ואמתי להתמודד עם מהות הסכסוך בכיוון קונסטרוקטיבי, שעשוי לקדם את השלום המיוחל באזורנו.

על ארה"ב והעולם לגייס הון רב ככל שיידרש, לפתרון סוגיית ה"פליטים". יש לסגור את אונר"א – הארגון להנצחת הסכסוך במזה"ת, לפרק את כל מחנות הפליטים ולשקם את כל ה"פליטים" באמצעות יישוב קבע במדינות בהן הם נמצאים, בארצות ערב השונות, ברש"פ וברצועת עזה.

 

אחדות לאומית – ליברמן קורא להקמת ממשלת אחדות חילונית. משמעות הדבר, היא פסילה מראש של מי שאינו חילוני, כשותף בממשלה הזאת. בין נבחרי ובוחרי כחול לבן והליכוד יש לא מעט דתיים. האם גם הם פסולים, לשיטתו של ליברמן?

אני בעד ממשלת אחדות לאומית. מפלגות הציר של ממשלה זו תהיינה כחול לבן והליכוד. כל מפלגה אחרת שתרצה ליטול חלק באחדות הלאומית ולקבל עליה את קווי היסוד שיקבעו בין כחול לבן והליכוד, ברוכה תהיה. גם המפלגות החרדיות. גם ישראל ביתנו.

 

אתנן – איזה אתנן נתניהו יציע למפלגות האנטי ישראליות תמורת תמיכה בחסינותו?

 

יהודי מחמד סימן 2 – גם ברשימה המשותפת סימן 1 היה יהודי-מחמד, וגם ברשימה המשותפת סימן 2 יהיה יהודי-מחמד. אלא שעופר כסיף אינו תואם חנין דב, אלא תואם חנין זועבי.

 

הסכם צריך להפר – איתמר בן גביר הודיע שעוצמה כהניסטית תפרוש מאיחוד מפלגות הימין, כיוון שהופר ההסכם על פיו שרי האיחוד יתפטרו מהכנסת כדי שהכהניסטים ייכנסו. קצת מגוחך להילחם על חברות בכנסת שנמצאת בפגרת בחירות. האם זה שיקול של שכר? של פנסיה? של תואר כבוד? לא ברור.

אבל אתייחס לכך עקרונית. ההסכם עם הכהניסטים הוא תועבה. הציונות הדתית מכרה את נשמתה לשטן הכהניסטי. זהו כתם בל יימחה.

אם אכן נחתם הסכם המחייב את שרי איחוד מפלגות הימין להתפטר ולפנות מקומות בכנסת, יש צדק, לכאורה בטענתו של בן גביר. מבחינה מוסרית, הסכמים צריך לקיים. אבל מבחינה מוסרית, יש למנוע את חרפת כניסת הטומאה הכהניסטית לכנסת. כשמעמידים זה מול זה את שני העקרונות המוסריים האלה, ברור שהעיקרון השני חשוב יותר. מבחינה מוסרית, את ההסכם עם הכהניסטים חובה להפר.

 

משפט צדק – פרשת האונס המזעזע של הילדה בת השבע, הפכה כר לפוליטיקה צינית. מצד אחד, אלה שמיהרו להציג את האונס כלאומני, בלי להכיר את התיק. כאילו ברור שהחשוד אשם וגם ברור מה מניעיו. למה? כי פוליטית טוב להציג את האונס כלאומני.

ומצד שני, אלה שמיהרו להציג את החשד נגד קטוסה כניסיון להפליל אדם רק בשל היותו ערבי, ולהציג את מערכת המשפט הצבאי, הפועלת ביו"ש, כמערכת של עוול, וכמובן "קולוניאליסטית… אקיבוש…" וכל ארסנל הסיסמאות.

אין ספק שהיו מחדלים חמורים בחקירה, שבעטיין יתכן מאוד שהאנס, בין אם זה קטוסה ובין אם זה אדם אחר, עלול להישאר חופשי. אבל בראיה כוללת, הפרשה הוכיחה את ההיפך ממה שאומרים המלעיזים על מערכת המשפט ביו"ש.

הוכח שהמשטרה והפרקליטות הצבאית אינם דבקים בכל מחיר בחשד, אלא חוזרים בהם אם אין די ראיות ומבטלים את כתב האישום. הוכח שאם אין די ראיות, ברור לפרקליטות הצבאית שלא תוכל להרשיע את הנאשם בבית המשפט הצבאי. כלומר, בניגוד מוחלט לביקורת המותחת במערכת המשפט ביו"ש, זו מערכת של משפט צדק, שלא תרשיע נאשם, אם הראיות נגדו אינן חזקות דיין, מעבר לכל ספק סביר.

 

מחנה השנאה – מזה עשר שנים, אני משדר פינה שבועית ברדיו אורנים, שבה אני משמיע שיר ומשוחח עליו. השבוע, במלאת לאחינועם ניני חמישים, הקדשתי לה את הפינה (אגב, כבר השמעתי בעבר שני שירים שלה) והשמעתי את שירה "מריונטות" (מילים: לאה גולדברג).

בפינה דיברתי על כך שהיא הפכה סמל של השמאל הישראלי, כיוון שהיא פעילה פוליטית שמרבה לבטא את עמדותיה הפוליטיות, ולמרבה הצער הפכה מוקד לשנאה ודה-קרדיטיזציה בשל כך. ציינתי שאני מתנגד מאוד לדעותיה ורחוק מהן מאוד, וגם שהן רדודות ופלקטיות, סיסמאות של peace & love מנותקות מן המציאות, אולם אני מפריד בין עמדותיה הפוליטיות לבין כישרונה כזמרת וכיוצרת, ושהיא בעיניי מן היוצרים הטובים בישראל ומן האהובים עליי.

את הפינה אני מעלה, בכל שבוע, בדף הפייסבוק שלי. וכצפוי, לצערי, הוצפתי בתגובות של ביטויי שנאה ותיעוב לאחינועם ניני (רצופים בשקרים). ואני כוניתי "צבוע". למה? כי אני מגנה בכל שנה את הפרובוקציה ביום הזיכרון (הטקס ה"אלטרנטיבי") והנה אני משת"פ של מי שמופיעה שם מדי שנה ונותן לה במה וכו' וכו'.

השנאה הזאת, חוסר היכולת להעריך אמן על אמנותו גם כאשר סולדים מדעותיו, היא ביטוי אחד, לא יחיד, למחלה הקשה של החברה הישראלית – ההקצנה, השנאה, המחנאות, הפלגנות, ההיגררות אחרי השוליים. והמחלה הזאת אינה מנת חלקו של צד אחד בציבוריות הישראלית; הרי אריאל זילבר ועמיר בניון, למשל, סובלים מאותה תופעה של רדיפה, שנאה ודה-קרדיטיזציה מהביריונים שמנגד, תמונת הראי של רודפי אחינועם ניני.

אני בטוח שמחנה השנאה הוא מיעוט, אבל השפעתו רבה, והוא גורר אחריו רבים מהימין ומהשמאל, שמתיישרים על פי הקיצוניים האלה. התופעה החולה הזאת הורסת את החברה הישראלית, מכרסמת בחוסן הלאומי והחברתי שלנו ומביאה אותנו לטירוף מערכות.

אין לי ויכוח עם מחרימי אחינועם ניני ואריאל זילבר. אי אפשר לנהל ויכוח רציונלי עם שנאה. אבל אני לוחם לכך שהחברה הישראלית לא תיגרר אחרי השוליים החולניים האלה. אני לוחם לכך שנעצור את מחול השדים הזה, וניצור מחדש את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי; שישוב ויוביל את מדינת ישראל, את החברה הישראלית ויותיר את הקיצוניים הסהרוריים האלה, את מחנה השנאה, בשולי השוליים של שולי השוליים של השמאלימין הישראלי.

(אגב, אני מודה ומתוודה שאני לא מעריך רק את אחינועם ניני, אלא גם את חוה אלברשטיין ונורית גלרון, שדעותיהן דומות לשל אחינועם ניני, ואני קורא ואוהב את ספריו של גרוסמן שאף הוא השתתף בשנה שעברה בפרובוקציה ביום הזיכרון וגם את שירתו של נתן זך, הראשון שקרא להחרים את הישראלים שמעבר לקו הירוק, כולל אותי. אז יש לאינקוויזיציה של מחנה השנאה המטורפת עוד סיבות להעלות אותי על המוקד).

 

הדדיות – נתאר לעצמנו את הסיטואציה הבאה. גבר ואישה זרים נקלעים למעלית. לפתע מניח הגבר את ידו על בטנה של האישה, ומעיר לה על כך שהיא השמינה קצת בזמן האחרון וכדאי שתעשה דיאטה. איך היינו מכנים זאת? הטרדה מינית, כמובן.

ונניח שאותה אישה, בתגובה, הייתה אוחזת בחלציו. סביר להניח שהתייחסות למעשה שלה היה נע בין הבנה להערצה.

אותו סיפור אכן קרה, בהבדלים קלים – הגבר הוא האישה, האישה היא הגבר, והביצים הם שָׁד. הבטן היא בטן. והגבר הוא ירון לונדון. האירוע היה לפני שנים רבות, ולונדון סיפר על כך בתכנית לונדון וגאולה ב"כאן 11", ועורר תגובות זעם וחרפות; ארגוני נשים התנפלו עליו בתוכחה.

הייתי אומר שיש כאן לפחות קורטוב של צביעות.

נכון, אני לא הייתי מעלה על דעתי לנהוג כמותו. אך אין ספק שהתנהגותה הפולשנית של האישה – היא המעשה המגונה יותר באותו אירוע.

אגב, אין זו הפעם הראשונה שלונדון מספר את הסיפור. הוא סיפר על כך לפני שנים לא מעטות בסדרת תעודה שערך והגיש בנושא שמנים והשמנה – "השמן עם הסוני".

כעבור ימים אחדים, בתכנית "רק בישראל", אורנה בנאי בשבתה כ"לימור", סיפרה לארז טל סיפור. יום אחד נסעתי במעלית. ומי נכנס? ירון לונדון… וכו' וכו', היא סיפרה את הסיפור מהצד של האישה.

אני מעדיף את ההומור של לימור על החרון הקדוש של הארגונים.

 

ביד הלשון

לומר או לאמר – קורא פנה אליי בשאלה, מדוע אני כותב לוֹמַר ולא לֹאמַר? הרי מדובר בשורש א.מ.ר. ולכן צריך לכתוב לאמר.

תשובתי פשוטה – אני כותב כך, כי זאת העברית. אין מילה כזאת לֹאמַר ולכן אין כאן בחירה בין גרסאות. לֹאמר, זו פשוט שגיאת כתיב.

שם הפועל של השורש א.מ.ר. הוא לוֹמר. יש גם שם פועל נוסף – לאמור (ובכתיב חסר לֵאמֹר). הצורה לֵאמֹר היא מקראית, "וידבר ה' אל משה לֵאמֹר". הצורה לומר היא חז"לית. העברית המודרנית אימצה את הצורה החז"לית. השימוש במילה לאמור הוא מליצי. בגין, למשל, נהג להשתמש במילה לאמור בנאומיו. למשל, בנאום בכנסת משנת 1962: "חוק יסוד הכנסת, בסעיפו ה-22, קובע לאמור: …". אך הדבר לא מקובל, בוודאי בשפת הדיבור.

כך או כך – לומר ולאמור הן שתי הצורות הקיימות בעברית. הצורה לֹאמַר היא פשוט טעות.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: