יום שלישי, 15 באוקטובר 2019, ט"ז תשרי ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 058-4337220

דעות בצפונט

דעות

הבלוג של אורי הייטנר - מאמרים בענייני יהדות, ציונות, פוליטיקה וחברה

צרור הערות והפעם – רשעים בלתי מורשעים, מעקר את מוסד הביקורת, אבן דרך, שר הבגידה, נמושה אינטלקטואלית, לא מקובל לשדר וביד הלשון – בנפשו יביא לחמו

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אורי הייטנר

חבר קיבוץ אורטל, חוקר במכון שמיר למחקר בקצרין, פובליציסט בעל בלוג בנושאים אקטואליים

uriheitner@gmail.com

https://heitner.wordpress.com/

רשעים בלתי מורשעים – מבחינה פלילית, משפטית, "אסירי ציון" מקפריסין זכאים. לא היה אונס.

מבחינה מוסרית, ערכית, חינוכית, אנושית – הבלתי-מורשעים הם רשעים. התנהגותם הקלוקלת היא התגלמות ההתבהמות.

 

מעקר את מוסד הביקורת – כאשר מתניהו אנגלמן נבחר למבקר המדינה, כתבתי שהרבה יותר מהר מכפי שהוא חושב, הוא ימצא את עצמו כ"סססמולני", לצד ססמולנים מדופלמים כאלשייך ומנדלבליט. כתבתי זאת, מתוך מתן קרדיט לאיש, שכמבקר המדינה הוא ימלא את נאמנותו ומחויבותו לציבור ולחוק, ויבקר את הרשות המבצעת, את ביצועיה, את התנהלותה, את המנהל התקין וכמובן את טוהר המידות וניקיון הכפיים של בכיריה.

תפקיד המבקר הוא תפקיד חשוב מאין כמותו בדמוקרטיה, והוא חיוני שבעתיים בימים אלה, שבהם השחיתות מקבלת רהביליטציה, מה"דמוקרטיה" החדשה המומצאת לאחרונה, על פיה המנהיג – בעצם היבחרו מבטא את "רצון העם" ולכן כל מעשה שהוא עושה, מבטא את רצון העם, ומי שמבקר אותו למעשה חותר תחת רצון העם. בעת כזו, שיניים לשומרי הסף של הממלכתיות, האינטרס הציבורי, הדמוקרטיה – הם הכרח.

מבקר המדינה הוא זרוע של הכנסת, שבאמצעותו היא אמורה לבצע את אחד מתפקידיה המרכזיים – פיקוח על הרשות המבצעת. בישראל, בשל המבנה הקואליציוני של השלטון, אף פעם הכנסת לא הייתה באמת עצמאית, אך בשנים האחרונות היא הפכה אסקופה נדרסת תחת מנהיג אחד, ראש הרשות המבצעת, ששולט בה ביד רמה, חסרת רסן.

כעת הוא מנסה, בחקיקה, להכפיף אליו, למעשה, גם את הרשות השופטת (בחירת השופטים בידי הכנסת הכפופה לו למעשה, פסקת התגברות חסרת רסן שבה הרוב האוטומטי שכפוף לו יכול לבטל כל פסיקה של בית המשפט וכו').

ודווקא בעת הזאת, מסתבר שלתפקיד מבקר המדינה נבחר אדם שאינו מבין את תפקידו ואינו ראוי לתפקידו. אדם שבוחר לעקר את הביקורת, להוציא ממנה את תפקידה המרכזי – מאבק בשחיתות, ולהפוך לעוד כלי בשירות המנהיג. זה דבר נורא.

… ולמרות הכל, חרף העובדה שהמבקר אינו ראוי לקרדיט שנתתי לו, מהר מאוד הוא ימצא את עצמו כסססמולני, בדומה לאלשייך ומנדלבליט, כי לבטח תצא תחת ידו איזו ביקורת, קלושה ככל שתהיה, על השלטון.

 

אבן דרך – העמדתה של איילת שקד בראש הנהגת הציונות הדתית כולה, כולל הגורמים החרד"ליים והשמרניים ביותר, היא אבן דרך במעמד האישה בישראל בכלל ובציונות הדתית בפרט. לפני עשור, לא כל שכן – עשרים שנה, אפילו בפנטזיה הסהרורית ביותר, אי אפשר היה לדמיין אישה בראש הציונות הדתית.

שמענו בשנים האחרונות ביטויים קשים וחריפים ביותר של רבנים מן הציונות הדתית נגד נשים. מהיכרותי והתבוננותי במתרחש בציונות הדתית, בכל מקרה כזה ראיתי מלחמת מאסף חסרת סיכוי נגד מהלך הפמיניזם הדתי לאומי בישראל, שהוא מהפכה של ממש. הבחירה בשקד היא הוכחה לכך.

בפשקוויל נאצה ב"הארץ", קובי ניב ריכז את כל האמירות המיזוגיניות וההלכות המפלות נשים, אך במקום להודות שהבחירה בשקד היא הוכחה לכך שהן מבטאות זרם שולי ונידח בציונות הדתית, הוא התייחס לאותן אמירות כאל התגלמות הציונות הדתית, ולכן הבחירה בשקד היא "צביעות". מאמר זה היה ביטוי לצביעות, למקובעות ולעיקרון של לא לתת לעובדות לסדוק את השנאה.

אני משבח את אבן הדרך ההיסטורית הזו, למרות שפוליטית הייתי מעדיף שהימין החדש יתמודד בנפרד, ויציג חלופה של דרך מתונה בנושאי דת ומדינה והזרמים ביהדות.

יש לקוות שהנהגת הימין המאוחד לא תיכנע ללחץ הברוטלי שנתניהו מפעיל עליהם, למכור את נשמתם לשטן הכהניסטי (כי על הכהניסטים הוא סומך שיתמכו בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק).

 

שר הבגידה – ח"כ יועז הנדל קרא לנהוג ביד קשה כלפי כל מי שמרים יד על חייל או שוטר, ערבי או יהודי כאחד. מיד קפץ השר (!) סמוטריץ', ותקף אותו על הדברים ועשה אבחנה גזענית בין יהודים וערבים התוקפים את חיילי צה"ל. ולמרות מס השפתיים שלו, איזו אמירה שלא יפה לתקוף חיילים או משהו ברמה הזאת, יש בדברי השר (!) העלוב הזה, משתמט מצה"ל כשלעצמו, תמיכה ביהודים ימנים שתוקפים את חיילי צה"ל. ראוי לחזור ולשנן – מי שפוגע בחיילי צה"ל הוא אויב, בין אם הוא יהודי ובין אם ערבי. אם הוא יהודי – הוא גם בוגד. סמוטריץ', שר בממשלת ישראל (!) תומך בבגידה במולדת, תומך באויב.

ראש הממשלה לבטח יבליג על הדברים, הרי סמוטריץ' הוא מקדם חוק החנינה (כלומר החוק להצבתו של נתניהו מעל החוק).

 

נמושה אינטלקטואלית – כשקראתי את ספרו של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות" התפעלתי. הכתיבה יפה וזורמת, הספר מרתק, ובעיקר – שמחתי מהסדר שהוא עושה בבלגן; תמונה תמציתית אך מקיפה של ההיסטוריה האנושית. וכיוון שאיני בקיא בפרה-היסטוריה, שמחתי ללמוד על האדם בתקופה ההיא.

כששיתפתי בהתלהבותי חבר שהוא פרופסור לארכיאולוגיה פרה-היסטורית, הופתעתי מתגובתו. הוא קטל את הספר, או לפחות את החלקים הפרה-היסטוריים, טען שזה ספר של בורות וכמדומני אף כינה את המחבר – שרלטן.

ככל שהתקדמתי בקריאה לעת החדשה, לתקופות שאני בקיא בהן יותר, התחלתי להזדהות עם הביקורת. ולאורך השנים, מצאתי שהביקורת מצד היסטוריונים על הררי דומה – ביקורת חריפה על החלקים שבהם מתמחה אותו היסטוריון.

את שני ספריו האחרים של הררי לא קראתי, אך קראתי ראיונות רבים אתו ומאמרים פובליציסטיים שחיבר. וככל שקראתי יותר, כך התאכזבתי יותר. הגותו הפובליציסטית רדודה וססמאתית, עטופה בהילת אינטלקטואל-העל, שהדעה שלו היא כביכול מדע.

יותר מכל חרה לי שהוא תפס את הפוזה של דיסידנט ישראלי (אף שהעמדות שהציג הן התגלמות הקונפורמיזם של המיליֶה), המזהיר מפני סתימת פיות בישראל. והרי הוא ושכמותו הם התגלמות הפרכת הטענה הזאת. אך ככל שהיא מופרכת, היא קונה שבת בקרב האינטליגנציה במערב, המושפעת מתעשיית השקרים הזאת. כאשר טענות כזב כאלו מופצות בידי אחד הישראלים הפופולריים בעולם, מדובר במעשה נבלה.

והנה, מתברר שמתנגד המשטר האמיץ הזה, הוא נמושה אינטלקטואלית, שמאפשר לסרס את ספרו ולצנזר את אמירותיו, כדי שיוכל לקושש כמה רובלים גם מהקורא הרוסי. האומץ שלו הוא רק בהפצת שקרים על סתימת פיות בדמוקרטיה הליברלית הישראלית.

בסערה הציבורית לאחר שהתגלו הפערים בין ספרו לבין התרגום לרוסית, נשמעה ביקורת עקרונית נגד מדע פופולרי. כמי שמאמין בחשיבותו של המדע הפופולרי, צר לי על הנזק החמור שהוא גרם לסוגה זו.

 

לא מקובל לשדר – רוגל אלפר פרסם פשקוויל בשוקניה נגד שידור תכנית טלוויזיה של אמנון לוי, שבה איזה מקובל חירטט איזו שטות מיסטית על "נשמה של יהודי ששונה מנשמה של גוי" או משהו כזה. כיוון שלא צפיתי בתכנית (תכניות שעוסקות במיסטיקה ומאגיה לא מעניינות אותי) איני יודע האם המקובל הנ"ל הובא כקוריוז, או כמרואיין רציני. אבל אלפר מיד רץ לתורת הגזע, לאנטישמיות וסיים בשורת המחץ: "בגרמניה, להבדיל, כבר לא מקובל לשדר גזענות בוטה כזו בערוץ מרכזי, לעת ערב".

כדאי לשים לב ל"להבדיל". הרבה שנים ישראלים ויהודים רבים שהחרימו את גרמניה, הקפידו על "להבדיל" לפני שאמרו את שמה של גרמניה. אלפר אומר "להבדיל", כדי לבדל את גרמניה מישראל, שהיא המשוקצת, המקוללת, לעומת אחרים.

יש לי חדשות לאלפר. הפרלמנט הגרמני החליט לאחרונה כמעט פה אחד, בתמיכת השמאל, הימין והמרכז, על הגדרת BDS כתנועה אנטישמית. בכל זאת, הגרמנים מבינים משהו באנטישמיות. אלפר הוא תומך נלהב ועקבי ב-BDS.

יתר על כן – המתנגדים להגדרה הזו נוהגים לומר בהיתממות שזו לא אנטישמיות… "רק" אנטי ציונות… רק התנגדות למדיניות ישראל וכו'. על הפשקווילים של אלפר, שלרוב אינם עוסקים ב"מדיניות ישראל", אי אפשר לומר אמירה מקלה כזו, כי בהם מדובר באנטישמיות נטו, מזוקקת, בוטה, דוחה. אני בטוח שבגרמניה, להבדיל, כבר לא מקובל לפרסם אנטישמיות בוטה כזו בעיתון מרכזי, לעת בוקר.

 

ביד הלשון

בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ – בשבוע שעבר הלך לעולמו הזמר בעל קול הזמיר חנוך אלבלק, חבר קיבוץ בית השיטה חבר להקת הגבעטרון. הכרתי את חנוך אלבלק לפני 38 שנים, כאשר הייתי בשל"ת מוקדם, לפני הגיוס לצבא, בבית השיטה, הקיבוץ המאמץ של אורטל. בימי גשם, שבהם לא הייתה עבודה במטע, הענף שבו עבדתי, עבדתי בזיתיה – בית החרושת "זיתי בית השיטה". אני זוכר את חנוך, עובד המפעל, רוכב על גבי הקלארק כל היום ושר בקול רם או שורק.

חנוך התגלה לציבור הרחב בביצועו המרטיט לפיוט "ונתנה תוקף", בלחנו של יאיר רוזנבלום.

בפיוט "ונתנה תוקף" מופיע הפסוק:

אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,

וְסוֹפוֹ לֶעָפָר

בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ.

הפסוק, כמו כל השיר, מציג את שבריריותו וזמניותו של האדם, מול האלוהים או הנצח. ובין השאר הוא מתואר כמי שקולל ב"בזיעת אפך תאכל לחם" ולכן כל נפשו מסורה להישרדותו, ללחם.

הרצל דילג מספר שלבים בסולם של מסלו, וכתב: "כל מעשה אדם – יסודו מחלום וסופו לחלום: בנפשו יביא חלומו". עם גרסת הרצל אני מזדהה יותר.

חנוך אלבלק נפטר ביום בו נפטר אבי, יוסי הייטנר.

הפינה מוקדשת לזכרם ולעילוי נשמתם.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: